לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

יציאה לחו"ל למטרת טיול

שאלה:

רציתי לדעת על מה סומכים היום (אם בכלל..) שיוצאים לחו"ל למטרת טיול
אשמח מאד אם תצרפו לי את השיטות בזה מהג"מ ועד פוסקי בני זמננו תודה רבה וישר כוחכם

תשובה:

בעיקר סומכים בזה על דברי הרמ"א בסי' רמח שכתב שמה שהתירו לצורך מצוה הוא אפילו לראות את פני חברו, וכל שכן שצורך מנוחה ובריאות הנפש או קברי צדיקים מותר, כמובן שמי שנמנע מכך קדוש יאמר לו. במאמר שבמקורות כתבתי להסביר מה ההגיון להתיר לצורך מצוה קלה כל כך ומה המקור בסוגיות.

מקורות:

אני מעתיק עבורך מאמר שכתבתי בענין זה לפני שנים מספר:

בהקדם ביאור ענינים אלו יש להציע את סוגיות הש”ס בענין זה: בגמ’ ב”ב צא א איתא: אין יוצאין מן הארץ לחו”ל אא”כ עמדו סאתיים בסלע. א”ר שמעון: אימתי, בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפי’ עמדה סאה בסלע לא יצא. וכן היה רשב”י אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מן הארץ לחו”ל. ועפ”ד אלו פסק הרמב”ם הלכה זו בהל’ מלכים פ”ה ה”ט עיי”ש.

ובתוס’ שם ד”ה אימתי הקשו: “תימה, אם אינו מוצא ליקח אפי’ אלף סאה בסלע מה יעשה כיון שאינו מוצא ליקח”, והניחו בקושיא.

ובכס”מ ע”ד הרמב”ם שם כתב, שאין כונת הגמ’ לדון בדינו של אדם שאינו מוצא פרנסתו בא”י כלל, שא”כ ודאי צדקו דברי התוס’ דבכל גווני מותר לו לצאת מן הארץ ואפי’ לא נתיקרה המחיה כלל, אלא איירי בגוונא שמוצא מחיתו בדוחק, ואמרו שעד שיעור זה מוטל עליו לדחוק עצמו ובלבד שלא יצא לחו”ל, אבל אם נתיקרה יותר מותר.

שיטת הרמב”ם בזה

ז”ל הרמב”ם שם: אסור לצאת מא”י לחו”ל לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו”ל אסור אא”כ חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר בשני דינרים.

ומקור לדבריו שאכן לצורך ענינים אלו מותר לצאת מן הארץ לחו”ל מצא הרמב”ם בדברי הגמ’ בע”ז יג א – תניא: ואם היה כהן, מיטמא בחו”ל לדון ולערער עם הגויים וללמוד תורה ולישא אשה. ויותר מזה מבואר שם, דללמוד תורה שרי לצאת לחו”ל אף אם יש לו מקום ללמוד בא”י, “שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד תורה”. ולמד הרמב”ם, שאם הותר לכהן לצאת לצורך ענינים אלו לחו”ל אף שמלבד שיוצא מא”י גם מיטמא בטומאת א”י העמים, כ”ש שמותר הדבר לשאר ישראל.

אלא שלמד הרמב”ם שאף לצורך ענינים אלו לא הותר לעקור דירתו מא”י לגמרי, אלא שרי רק כאשר דעתו לחזור לארץ אחר גמר הענין, מלבד היוצא מן הארץ מחמת הרעב שא”צ לשוב לא”י ומותר לעקור דירתו לחו”ל לגמרי.[1]

 

דין יציאה מן הארץ לצורך קיום שאר מצוות

נחלקו הראשונים, האם רק לצורך מצוות אלו – לישא אשה וללמוד תורה הותרה היציאה מן הארץ לחו”ל, או שמא כל המצוות שוות בזה להיתרא.

דעת התוס’ בע”ז שם ד”ה ללמוד תורה, שדוקא לגבי מצוות אלו התירו את היציאה לחו”ל, לפי שגדול תלמוד המביא לידי מעשה, ואף הנישואין הן תכלית הבריאה דלא תוהו בראה שבת יצרה, אבל לצורך קיום שאר המצוות לא התירו.

אלא שציינו שם התוס’ דהשאילתות (מצוה קג) פליג ונקט להיפך, שמצוות אלו הן הקלות ביותר, ואם התירו במצוות אלו כ”ש דשרי לקיום שאר מצוות. ובשאילת שלום שם פי’ דבריו, דכוונתו לומר, דכיון שלצורך שתי מצוות אלו התירו גם כאשר יכול לקיימן בא”י דלא מן הכל זוכה אדם ללמוד תורה ואף לא הצריכוהו לישא אשה שאינה הוגנת בעיניו לכן נחשבות הן למצוות קלות, שהרי מחמת עצם קיום המצוה יכול היה לקיימן גם בלא שיצא לחו”ל, וע”כ נקט שאם התירו לצורך זה כ”ש שהתירו לקיום שאר מצוות. ומפורשים הדברים כבר בתוס’ בכורות כט א ד”ה היכי עיי”ש.

בדעת הרמב”ם בזה רבה המבוכה, דמפשטות לשונו בהל’ מלכים משמע כדברי התוס’ שרק לצורך ת”ת ונישואין התירו לצאת לחו”ל, וכן נקט בדעתו השדי חמד (מערכת א”י), אולם בהל’ אבל פ”ג הי”ד) גבי טומאת כהן בבית הפרס שזהו המקור להלכה זו כמבואר לעיל, כתב הרמב”ם: מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחו”ל לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה. ומשמע שלכל דבר מצוה התירו ומצוות אלו אינן אלא לדוגמה בעלמא לחדש בהן כנ”ל שאפי’ היה מוצא לקיימן בארץ רשאי לצאת לחו”ל.

ואכן המגן אברהם (או”ח סי’ תקלא ס”ק ה) מתקשה בדברי הרמב”ם, אם אכן לא התירו יציאה מן הארץ אלא לצורך שתי מצוות אלו מפני מה התירו לצאת ממנה לצורך סחורה, ואין לומר דהוי כפיקוח נפש, שהרי מדברי הרמ”א באו”ח סי’ רמח מוכח להדיא שאפי’ יש לו פרנסתו בשפע אלא שחפץ בהרווחה יתירה ג”כ מותר לצאת לחו”ל (ראה מחה”ש שם סי’ תקלא). וע”כ צ”ל דלא התירו רק לצורך מצוות אלו אלא כל המצוות בכלל ואפי’ מצוה קלה כראיית פני חבירו וכדו’, וממילא סחורה נמי מצוה היא, ולדבריו יתישבו שפיר דברי הרמב”ם בהל’ אבל. אבל לפירושו של השד”ח בדעת הרמב”ם יש לעיין כיצד יכלכל לשונו של הרמב”ם שם.

 

גדר היתר היציאה מן הארץ לצורך סחורה

יתירה מזו יש לעיין מה יענה השד”ח לקושיתו של המג”א מפני מה התירו יציאה לצורך סחורה מאי שנא משאר מצוות שלא התירו לצאת מן הארץ לצורך קיומן. והשד”ח אינו יחיד בהבנה זו דיעויין בתשב”ץ סי’ רפח שהאריך לדון האם מותר לצאת מא”י לצורך קיום מצות כיבוד אב ורבים החמירו בזה, ומשמע שלא התיר בקל את היציאה לצורך מצוה ושלא כמג”א שהתיר אפי’ לראיית פני חבירו.

המהריט”ץ (ח”א סי’ פה) מקשה, דהנה המקור לדברי הרמב”ם שמותר לצאת מן הארץ לצורך סחורה הוא מדברי הירושלמי סו”פ חלק, אבל מהשמטת הבבלי להיתר זה נראה דפליג, ומדוע הניח הרמב”ם שיטת הבבלי ופסק כירושלמי.

עוד הקשה, הרי מלשון הרמב”ם שמונה מצוות אלו בדוקא משמע דפסק כבבלי (וכדיוקו של השד”ח לעיל), וא”כ מתעצמת הקושיא היאך התיר יציאה לצורך סחורה.

ומחמת קושיות אלו מחדש המהריט”ץ שגם הבבלי מודה בזה לירושלמי שמותר לצאת מן הארץ לחו”ל לצורך סחורה ולשאר מצוות, אלא שהבבלי דן בכהן ולגביו אכן התירו טומאת ארץ העמים רק לצורך נישואין ות”ת, אבל בישראל שכל איסורו הוא רק מחמת עצם היציאה מא”י אה”נ דלכל המצוות שרי. אלא שדבריו דחוקים לכאורה, שהרי חילוק זה היה לרמב”ם לומר בפירוש, וברמב”ם לא רק שסתם אלא גם משמע להיפך וכמו שציינו לעיל, דבהל’ אבל שדן גבי כהן משמע מלשונו שלכל המצוות הותר לצאת מן הארץ לחו”ל על אף שהוזהר מלהטמא בטומאת ארץ העמים, ואילו בהל’ מלכים שדן גבי ישראל משמע להיפך וזהו היפך הדברים.

יסוד ומקור ההיתר שביציאה ע”מ לחזור

וכדי לבאר הלכה זו יש לפרש הלכה נוספת שכתב שם הרמב”ם, דהא דהתירו לצאת לחו”ל לצורך ת”ת ונישואין הוא דוקא כשדעתו לחזור אחר גמר קיום מצותו. ובאחרונים דנו, מנין למד הרמב”ם שרק לצורך מצוה מותר כשדעתו לחזור, שמא אם דעתו לחזור אינו נחשב כלל שעוקר דירתו מא”י ומותר בלאו הכי.

דמסוגית הגמ’ בע”ז אין להוכיח שאסור לצאת מן הארץ כשדעתו לחזור, דשם איירי בכהן שהוזהר מלהטמא בטומאת ארץ העמים ולדידו ודאי אין כל היתר לצאת לזמן מוגבל שהרי מיד ביציאתו נטמא.

ומסוגית הגמ’ בב”ב ודאי אין ללמוד כן, שהרי שם נלמדה הלכה זו מהמעשה במחלון וכליון והם הרי עקרו דירתם לגמרי, ומנין נלמד לאסור גם ביוצא שדעתו לחזור.

ובכס”מ שם כתב, דהרמב”ם למד דבריו מסוגית הגמ’ בשלהי מסכתא כתובות (קיא א), גבי “ההוא גברא דנפלה ליה יבמה ביה חוזאה, אתא לקמיה דרבי חנינא א”ל מהו למיחת וליבמה, א”ל אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו”. ומבואר שם לכאורה שאפי’ כדי לישא אשה אסור היה לאותו המת לירד לחו”ל, והוקשה לרמב”ם היאך יתישבו הדברים עם הסוגיא דע”ז שהתירו לצאת מן הארץ לחו”ל לצורך נישואין, ועפ”ז יסד הרמב”ם שיש לחלק אם דעתו לחזור או לא, דבכתובות איירי שיצא ולא היתה דעתו לחזור, וע”כ אמרו שאסור היה לו הדבר, אבל בע”ז איירי שדעתו לשוב לא”י אחר גמר קיום המצוה. ועפ”ז פסק המג”א הנ”ל דאפי’ דעתו לחזור לא התירו אלא לצורך מצוה, אבל לטיול בעלמא אסור לצאת אפי’ דעתו לחזור.

חזינן מדברי הרמב”ם שג’ דרגות יש בדבר: לירד ע”מ להשתקע מותר רק בשעת הרעב, לירד ע”מ לחזור מותר אפי’ לצורך מצוה (אלא שנחלקו הפוסקים האם לכל המצוות מותר או רק נישואין ות”ת), ולדבר הרשות אסור לגמרי.

ג’ דרגות בעקירת הדירה מן הארץ לחו”ל

ועל דרך זה נראה לפרש, דלעולם סבר הרמב”ם שרק לצורך נישואין ות”ת התירו לצאת מן הארץ, אבל לצורך שאר מצוות לא התירו אפי’ כשדעתו לחזור, אלא שג’ דרגות יש באופן היציאה מן הארץ: א. יציאה ע”מ להשתקע.  ב. יציאה ע”מ לדור זמן מסויים בחו”ל אלא שדעתו לחזור אח”כ לא”י שזה הותר רק לנישואין ות”ת.  ג. יציאה שלא ע”מ לדור בחו”ל אפי’ זמן מוגבל אלא לצורך קיום מסחרו ביצוא ויבוא של סחורות וכדו’ שאינו קובע דירתו במקום מסויים אפי’ לזמן אלא משתכן באורח ארעי לזמן ידוע מראש. והיינו, דלצורך ת”ת לא איירי ביציאה לעשיית מעשה מסויים לזמן מוגדר אלא שכוונתו לעת עתה להשתכן שם עד שיחוש שכבר מילא כרסו בש”ס ופוסקים, וכן לנישואין אינו יודע אימתי תזדמן לו שם אשה הוגנת אלא שעוקר דירתו לעת עתה וחי שם כדרך בני חו”ל עד שתזדמן לו, אבל היוצא לסחורה עיקר דירתו גם עתה אינה אלא בארץ ישראל.

ואפשר דסבר הרמב”ם דיציאה זו שאין כוונתו לדור שם אפי’ זמן מועט ומשתכן באכסניא של עוברי אורח ומעט מטלטליו ארוזים בצרורו, אין בה איסור כלל, ולפיכך התיר לצאת מן הארץ לצורך סחורה. וממילא סרה תלונת המג”א מעליו, דיסוד ההיתר בסחורה אינו מחמת המצוה שבדבר, אלא שאופן כזה של יציאה כלל לא אסרו חכמים.

ואם כנים אנו בדברים אלו מקור גדול מצינו למקילים לצאת מן הארץ לחו”ל לצורך טיול שאסר המג”א, שהרי אופן היציאה לטיול אינו מהווה עקירת הדירה מא”י אפי’ לא באופן ארעי ולפיכך אין בו כל איסור, ולכאורה מוכרחים הדברים לשיטת השד”ח דלעיל דנקט שלצורך מצוה לא התיר הרמב”ם לצאת ואפ”ה התיר לצורך סחורה אף שאינה אלא להרווחה בעלמא.

והנה אף שמחמת סברא זו לבד קשה היה לסמוך ולהקל בזה לדינא, מ”מ אחר שמצינו מקורות נוספים להתיר יציאה מן הארץ אף לדבר הרשות וכפי שיתבאר להלן יש בסברא זו כדי נתינת טעם.

שיטת הגר”א בהלכה זו

הגר”א בסי’ תקלא נקט שעצם איסור היציאה מן הארץ נתון במחלוקת הבבלי וירושלמי, וציין שלדעת הירושלמי נאמר איסור זה רק לגבי כהן שנאסר להטמא בטומאת ארץ העמים, אבל ישראל רשאי לצאת גם לדבר הרשות.

שיטת השלטי גבורים וסיעתו ביוצא ודעתו לחזור

השלטי גבורים (שבועות ח א מדפי הרי”ף)דן בשאלה האם יש מצוה בעליה לא”י כשדעתו לחזור (ראה ענף ה), ובתוך דבריו שם כתב: אפי’ למ”ד דהאידנא מצוה לילך לא”י, היינו דוקא בהליכה ע”מ לדור בה, אבל ההליכה ע”מ לצאת אינה מצוה, דכי היכי דהיציאה ע”מ לשוב אינה עבירה כך ההליכה ע”מ לשוב אינה מצוה, דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה. ע”כ.

הרי לן להדיא מדבריו, שהיציאה ע”מ לחזור אין בה עבירה כלל, ונימק דבריו ממש כעין הסברא דלעיל שיסוד האיסור הוא בכך שעוקר דירתו מא”י ולא מעשה היציאה לכשלעצמו. ולדברינו גם הרמב”ם יודה לזה, אלא שהרמב”ם נקט שעקירת הדירה באופן זמני נמי אסירא ורק לסחורה או לטיול שרי, והשלטי גבורים למד שגם עקירה זמנית אינה נחשבת עקירה.

כמו”כ יעויין בשד”ח שם שהביא משו”ת שדה הארץ שהתיר לצאת מא”י אפי’ לדבר הרשות כל שדעתו לחזור, אלא שתמה ע”ד מדברי הרמב”ם שהתיר רק לצורך מצוה, ולדברינו י”ל דאף שדה הארץ לא התיר כשעוקר דירתו לשם אלא לצורך טיול וכדו’ ובזה אף הרמב”ם מודה דשרי.

בסוגית הגמ’ בקידושין לא ב איתא: רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה וכו’ שבקה ואזל לארעא דישראל, שמע דקא אזלא אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן א”ל: מהו לצאת מא”י לחו”ל, א”ל אסור, לקראת אמא, א”ל איני יודע וכו’ עכ”ל הגמ’ שם. ולכאורה לפי פשוטם של דברים מבואר בזה שאסור לצאת מ”י אפי’ דעתו לחזור מיד, שהרי כונת רב אסי היתה רק לצאת לקראת אמו וללוותה בדרכה לביתו שבא”י ואפ”ה סבר רבי יוחנן דאסור ואף מחמת המצוה נסתפק אי שרינן, וצ”ע היאך יתישבו הדברים עם שיטתו של השלט”ג הנ”ל. ואף לדברינו קשה, שהרי אם לסחורה התירו כ”ש שלצורך לויה גרידא שרי.

אלא דהמהרי”ט שם כבר עמד בקושיא זו והאריך להוכיח דמחמת האיסור לצאת מן הארץ לחו”ל פשיטא דאין לחוש אלא דרב אסי כהן היה ומשום טומאת ארץ העמים פשיטא דאסור לצאת אף כשדעתו לחזור שהרי נטמא מיד ביציאתו. ובשד”ח מערכת א”י למד בדעתו דפליג על הרמב”ם ונקט כשלטי גבורים דאין כל איסור ביציאה כשדעתו לחזור, אמנם לדברינו אפשר דאין זה מוכרח כ”כ, דאפשר דיציאה כזו שאינה על דעת להשתקע אפי’ לזמן קצר אין בה כל איסור לכו”ע.

יעויין במנחת חינוך (מצוה ריב) שהקשה לשיטת התוס’ בע”ז וסיעתם דנקטי שרק לצורך ת”ת ונישואין מותר לצאת מא”י מסוגית הגמ’ בקידושין הנ”ל דמוכח דשרי לצאת מן הארץ גם לצורך קיום מצות כיבוד אב ואם, ולפ”ד י”ל דלא קשיא מידי, דאפשר דהטעם שהתירו שם אינו מחמת שאיסור יציאה מא”י נדחה מפני כיבוד אב ואם, אלא דכיון שכל כונתו לא היתה אלא לצאת לקראת אמו ומיד לשוב לא”י אין כאן עקירת הדירה כלל ואפי לא לזמן קצר, וממילא לא הוי כלל בכלל האיסור ולכך שרי, ודוק’.

ביאור פלוגתת התוס’ והשאילתות

ובעיקר ביאור מחלוקת התוס’ והשאילתות י”ל שנחלקו בגדר היתר היציאה מא”י לצורך דבר מצוה, התוס’ נקטו שזהו כעין “דחויה” – כלומר, שקיום המצוה המוטלת עליו בחו”ל דוחה לזמן מה את חובת הישיבה בארץ ישראל. וטעם הדבר, דכיון שאינו עוקר דירתו לגמרי ודעתו לחזור איסורו קיל טפי וקיום המצוה האחרת דוחה אותו. ומשום כך סברו דדוקא מצוות חמורות כת”ת ונישואין יש בכוחם לדחות קיום מצוה זו של ישוב א”י, אבל שאר המצוות אינם דוחות מצוה זו דמאי אולמיה האי מהאי.

אבל השאילתות למד שיסוד ההיתר לצאת מא”י לצורך קיום מצוה אינו מחמת שמצות ישוב הארץ נדחית מפני המצוה המוטלת עליו בחו”ל, דלעולם אין כל מצוה נדחית מפני חברתה, אלא דבכהאי גוונא שיוצא לדבר מצוה לא נאמר כלל איסור זה. והיינו, משום דמעיקר הדין אינו אסור לצאת אלא כשעוקר דירתו לגמרי אבל כשדעתו לחזור שורת הדין דשרי לצאת שהרי עדין מקום קביעותו הוא בא”י, אלא שאעפ”כ אסרוהו חכמים לצאת גם בכהאי גוונא לדבר הרשות לפי שנראה כמבעט ח”ו בקיום מצות ישוב הארץ ומבכר תענוגות העולם על פני חמדתה, וממילא כשיוצא לדבר מצוה שלא שייך טעם זה כיון שדעתו לחזור ליכא איסורא כלל. ולפיכך אין חילוק בזה בין ת”ת לשאר מצוות.

ביאור עפ”ז בדברי המג”א בגדר יציאה לדבר מצוה

ובזה יבוארו דברי המג”א הנ”ל דפי’ שיסוד היתר היציאה לסחורה הוא משום דחשיב כיציאה לדבר מצוה וציין לדברי הרמ”א בסי’ רמח שגם יציאה כדי לראות את חבירו חשיבא כיציאה לדבר מצוה אף שאינה מצוה גמורה, והיינו משום שיסוד ההיתר אינו מחמת שקיום מצוה זו דוחה מצות ישוב א”י דהיאך יתכן שרצונו לראות את חבירו ידחה קיום מצוה המפורשת בתורה, אלא דבכהאי גוונא שיוצא לצורך אינו נראה כמבעט במצוה ושרי כשדעתו לחזור. (וכשאינו קובע כלל דירתו בחו”ל י”ל דמעקרא לא אסרו וכדלעיל).

יציאה מא”י לצורך השתטחות על קברי צדיקים

השד”ח (מערכת א”י) דן האם מותר לצאת מא”י לחו”ל כדי להשתטח על קברי צדיקים, והאריך שם בהוכחות שתועלת מרובה יש בהשתטחות על קבריהם, ונקט משום כך דחשיב כיציאה לדבר מצוה ושרי. ורבים נתקשו בדבריו מה הועיל בראיותיו בדבר התועלת שבהשתטחות על קברי צדיקים הרי גם אם תועלת מרובה יש בכך אין בכך כל הוכחה שגם מצוה יש בדבר.

אמנם לפ”ד המג”א אתי שפיר, דכמו שהתירו לצאת לראות פני חבירו אף שאינה מצוה גמורה גכך יש להתיר יציאה זו שתועלתה מרובה, ויסוד ההיתר הוא כדלעיל, שכאשר יוצא לצורך מה אין בכך זלזול ח”ו במצות ישיבת הארץ.

יש שעוררו דכיון שגם בא”י מצויים קברי צדיקים רבים למן ימי האבות הק’ ועד ימינו אנו א”כ יכול הוא לזכות בתועלת זו גם בא”י ומהיכי תיתי נתירו לצאת לחו”ל, דדוקא גבי ת”ת אמרו דלא מכל אחד זוכה ללמוד ולא בשאר המצוות, מיהו אין זו טענה כ”כ, דמן הסתם עיקר התועלת שבדבר הוא בהתעוררות ליבו לתפילה באותו המקום וזהו דבר התלוי במשיכת הלב, ובפרט אם חש קצת כתלמיד אצל אותו צדיק דודאי שרי בכהאי גוונא. ולדברינו לעיל דיציאה לצורך טיול מותרת כ”ש שמותר לצאת להשתטח על קברי הצדיקים שבחו”ל.

ולענין הלכה, ראה תשובת מנחת יצחק ח”ג סי’ כו שנהגו העולם להקל ביציאה לחו”ל, ובי’ טעמם עפ”ד המג”א הנ”ל דפעמים רבות צורך יש בדבר לישוב הדעת ומנוחת הנפש או לביקור קרובי משפחה שלהדיא התיר המג”א, אלא שנזהר שם מלהכריע בדבר אחר שהתשב”ץ ועוד מגדולי הפוסקים התירו לצאת רק לצורך מצוה, עיי”ש.

לעומת זאת האגרות משה (יו”ד ח”א סי’ רמט) דקדק לשון השו”ע יו”ד סי’ שעב דמשמע שאינו מתיר לצאת לחו”ל אלא לצורך ת”ת ונישואין בלבד ולא לשאר מצוות, דהשו”ע שם העתיק את לשון הרמב”ם הנ”ל בהל’ אבל והשמיט מלשונו תיבות “לדבר מצוה”, ומשמע שאינו מתיר לצאת לכל דבר מצוה אלא לקיום מצוות אלו בלבד. ורק לצורך מצות ניחום אבלים התיר השו”ע שם משום דגדול כבוד הבריות יותר משאר מצוות, ויותר מזה כתב שם שגם גבי ניחום אבלים לא התירו מחמת המצוה שיש בדבר, דמחמת מצוה זו לחוד לא נתיר איסורי תורה – ד”אתה והוא חייבים בכבודי”, ואפי’ השאילתות שהתיר יציאה לחו”ל לדבר מצוה לא יתיר לצורך מצוה הנובעת מהצורך לכבד את הבריות, שהרי כבוד שמים עדיף טפי, אלא דכבוד הבריות גופא יש בו כדי לדחות מצוה ולא מחמת המצוה שיש בדבר!

ועפ”ז מסיק שם, דאסור לצאת מא”י אפי’ לדבר מצוה מלבד נישואין ת”ת וכבוד הבריות.

המשנ”ב סי’ תקלא ס”ק יד מכריע בזה כדעת המג”א, ומ”מ הראנו פנים לומר דהמיקל לצאת אפי’ לצורך טיול בעלמא יש לו על מה לסמוך.

יציאה מא”י מחמת הרעב – לזמן מוגבל ולצמיתות

ולהשלמת הענין ראוי לציין לדברי הרמב”ם שם בסוף דבריו, גבי ההיתר לעקור דירתו מא”י מפני הרעב: ואע”פ שמותר לצאת אין זו מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.

ויש שהקשו, הרי מצינו באברהם אבינו שיצא מא”י מפני הרעב, ואם משום מידת חסידות אין לצאת אפי’ בכה”ג היאך נהג כן.

ויש שרצו לפרש, שבאותה שעה טרם נתקדשה הארץ, דקדושת הארץ חלה רק אחר שאמר הקב”ה לאברהם “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה”. אולם באופן פשוט יותר נראה לפרש שכה כבד היה אז הרעב בארץ שכלל לא היתה לו האפשרות לקיים דירתו בה ומשום פיקוח נפש ירד מצרימה.

באופן אחר י”ל, דהנה המדקדק בדברי הרמב”ם ימצא שלא אמר כן אלא גבי ההיתר המיוחד שיש ברעב לעקור מארץ ישראל לצמיתות וכמו שהארכנו בזה לעיל, שכן רק בכה”ג יש לקיים ראיתו ממחלון וכליון שהרי הם עקרו דירתם מא”י לגמרי, וא”כ אפשר דבכל שאר האופנים שהותר לצאת מן הארץ לזמן מוגבל אין אפי’ מידת חסידות בשהייתו בה, ובפרט לפמש”נ דמעיקר הדין אין יסוד לאסור יציאה ע”מ לחזור והטעם שאסרו הוא רק מחמת הזלזול שבישיבתה, א”כ אברהם אבינו שהיה דעתו לחזור עם תום הרעב בארץ לא היה לו להמנע מיציאתו אפי’ משום מידת חסידות, ופשוט.

אמנם בספרי פ’ ראה משמע קצת לא כדברינו, שם מובא המעשה בהנהו תנאי שהיו הולכין לנציבין לקבל תורה מרבי יהודה בן בתירא וכשהגיעו לצידון ועלו בזכרונום מעלותיה של א”י קרעו בגדיהם ושבו לאחוריהם, ואם כדברינו שכשיוצאים לת”ת ודעתם לחזור א”צ להשאר בא”י אפי’ משום מישדת חסידות מדוע חזרו לאחוריהם הרי ת”ת דחו”ל עדיף בכהאי גוונא (ובפרט לפי מה שדקדקנו משם לעיל ענף א שחזרו מחמת המצוה ולא מחמת מעלותיה של א”י עיי”ש), אלא שקשה ללמוד הלכה מן המעשה.


[1] חילוק זה צ”ב, דלכאורה פשיטא שאם תבוא הרווחה לארץ ויפסק הרעב אין טעם שנתיר לו להשאר בחו”ל אחר שכבר ירד, דכשם שלצורך מצוה התירו לו לצאת רק כל זמן שנצרך לכך לצורך קיום אותה מצוה כך לכאורה גם כאשר יוצא מן הארץ מחמת הרעב.

ובתשובות מהריט”ץ סי’ פה עמד על כך, ופי’ דאין כוונת הרמב”ם לומר שמפני הרעב מותר לו לעקור דירתו לחו”ל לגמרי, אלא שהיוצא לחו”ל לצורך קיום מצוה או לסחורה אסור לו ליטול עמו את בני משפחתו אלא עליו לצאת לבדו ולשוב עם גמר קיום המצוה, והיינו שאפי’ לזמן מה לא התירו לו לעקור דירתו לחו”ל מעבר לנצרך לקיום המצוה, ואילו כשיוצא מחמת הרעב לא חייבוהו לדור בחו”ל יחידי ולשלוח מזון לבני ביתו הדרים בא”י, אלא מותר לו לעקור עמהם עד תום הרעב בא”י. אולם גם לסברא זו לא ברירא כ”כ מדוע התירו לו יותר כשיוצא מחמת הרעב, וכנראה הטעם, דביוצא ללמוד תורה אשתו אינה שייכת בקום המצוה וע”כ לא התירוה לצאת, אבל כשיש רעב בארץ, כשם שהוא רשאי לצאת מחמתו לחו”ל כך גם בני משפחתו ולפיכך לא הצריכום לדור לבדם שלא כדרך כל הארץ ולמצוא מיני דטצדקי לאפשר את קיום גם באופן הזה.

אולם באופן אחר היה אפשר לפרש, דההיתר לצאת מן הארץ מפני הרעב חלוק ביסודו מהיתר היציאה מחמת מצוה, שהרי כאשר יש רעב בארץ עצם הדיורים בארץ אינם נוחים ומשום כך לא חייבה תורה לישב בה לעת כזאת, משא”כ כשיוצא מן הארץ לצורך מצוה אין זו הפקעה בקיום מצות ישוב הארץ אלא שהתירו לו להמנע מקיומה לזמן מה לצורך קיום מצותו. והיינו, שהרעב מהווה כעין “הותרה” – שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת אותה שעה, ואילו יציאה לצורך מצוה אינה אלא “דחויה”.

ולפיכך, אחר שכבר יצא מן הארץ חילוק רב יש ביניהם – זה שיצא מן הארץ מפני הרעב אינו שונה משאר יושב חו”ל שחיובם לעלות עתה לא”י תלוי בכל אריכות הדברים המבואר לעיל ענף א, דכיון שיצא מן הארץ בשעה שלא היתה המצוה נוהגת לא נוהגים לגביו כל כללי היתרי היציאה מן הארץ לחו”ל, משא”כ זה שיצא לצורך מצוה בשעה שמצות ישוב הארץ נוהגת, היתר זה נאמר לו לכתחילה באופן מוגבל – אדעתא דהכי שיחזור אח”כ לא”י, ודוק.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל