שאלה:
שלום לרבנים שאין לו חוש טעם מה יעשה לגבי מצה ומרור האם הוא פטור?תודה רבה
תשובה:
מדוע זו סיבה לפטור? ודאי שיש משמעות לאכילה כפי שהיא גם אם אינו מרגיש טעם, מה שאמרו שאתי טעם רשות ומבטל טעם מצוה כשאוכל מאכל רשות ביחד עם המצה, אינו משום שצריך להרגיש טעם, אלא שכאשר אוכל באופן שאינו כדרך, ומערב משהו, הטעם מגדיר שהרשות מבטל את המצוה, אבל אין הכוונה שהטעם הוא תנאי במצוה.
אבל מה יהיה הדין לגבי ברכה על המרור?
לכאורה יהיה זה תלוי בחקירה במצות מרור, אם בעינן שיהא טעמו מר או דמהות המצוה הוא שיאכל ירק ששמו מרור אף אם אין טעמו מר בפועל. ובפשטות נראה דבודאי בעינן שירגיש באכילתו טעם מר ומהאי טעמא אינו יוצא במבושל או כבוש או שלוק כיון שנשתנה טעמו, ואין לומר דשאני הני משום דנשתנה טעמם, דמ"מ נראה דאם אין קפידה בהרגשת טעם מר למה לא יצא במרור מבושל. וכן נראה ממה דמבואר בפסחים קט"ו ע"ב "בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא" הרי דאם אכלו בלא שירגיש טעמו אינו יוצא אף דלגבי כל איסורי אכילה וכן לגבי מצות אכילה הוי אכילה בבליעה בלבד בלא הרגשת הטעם, ומוכח מזה דשאני מרור דבעינן ביה זכר ל"וימררו את חייהם" ע"י הרגשת טעמו המר דאם אין טעמו מר אין שום זכר ע"י הרגשת טעמו וז"פ. וכך מבואר בלשון הרשב"ם שם "דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם", ומכ"ז מבואר דבעינן שירגיש טעם מרור.
אך הבית יוסף סימן תע"ג כתב ליישב מה שהשמיט הרמב"ם הא דמצוה בחזרת, וביאר דהרמב"ם פירש דאין חזרת עדיף טפי משאר מינים אלא כונת הגמ' דמצוה נמי בחזרת דהו"א דאינו מצוה כ"כ כיון שהיא מתוקה קמ"ל דמצוה נמי בחזרת ואין צריך להדר אחר מינים אחרים. ומדבריו למדנו דבאמת אין צריך להרגיש טעם מרירות אלא שיאכל מין מרור. (וצ"ל לשיטתו דחזרת נקרא מרור כיון שסופו מר כדאיתא בירושלמי פסחים ס"ח ע"א דתחילתו מתוק וסופו מר וכיון שעל שם סופו נקרא מרור שוב יוצאין בו אף כשהיא מתוקה, ודו"ק בזה).
אך החזו"א בסימן קכ"ד לדף ל"ט קרא תגר על מה שנהגו לאכול העלים הקטנים והרכים של חסא וטען דכיון דעלים אלו מתוקים כמבואר בירושלמי דתחילתו מתוק וסופו מר אין יוצאין בו עד שיגדל ויפול בו מרירות, הרי דפשוט ליה להחזו"א דאינו יוצא במרור אלא אם כן יש בו טעם מר שהרי צריך להרגיש טעם מרירות בפיו, וגם הרידב"ז בפירושו לירושלמי רפ"ו דברכות כתב כדברי החזו"א, עי"ש בדבריו.
ולפי"ז אפשר דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו דס"ל דיוצא רק בה' מינים דאיקרי מרורים בקרא, (ומסתמא למדו מפי השמועה דרק ה' מינים אלו הוי בכלל מרורים), ומשמע מזה דאין מהות המצוה ועיקרה שירגיש טעם מרור בפיו אלא שיאכל מרור ומשום כך אינו יוצא בשאר מינים אף שהם מרים ולכן ס"ל דיוצא בחזרת אף כשהיא מתוקה כנ"ל.
אך באמת נראה דאין הדברים תלויים זב"ז כלל ואף אם מרור הוא מין מסויים מ"מ צריך טעם מרירות משום זכר ל"וימררו" ומה"ט אינו יוצא בכבושין ואם בלע מרור לא יצא כנ"ל. ומסברא היה אפשר לומר גם לאידך גיסא דאף אם מרור הוי כל הירקות המרים מ"מ יוצא אף בחזרת בשעה שהוא מתוק דכיון דסופו מר עכ"פ הוי בכלל "מרור", אלא דלכאורה קשה לדברי הב"י מהא דבלע מרור, ואין נראה כלל לומר דלא בעינן טעם מר אך עכ"פ בעינן שירגיש טעם של ירק ששמו מרור ובזה יהיה זכר ל"וימררו", אלא נראה מפשטות הדברים דיש דין מיוחד שירגיש בפיו את מרירות טעם המרור. ועיין ביוצר לשבת הגדול שנכתב ע"י הר"י טוב עלם מבעלי התוספות ד"מבעי ליה לכסכוסי טובא" ובאור זרוע להלכות פסח סימן רנ"ו ביאר שצריך ללעוס כדי להרגיש טעם מרור, ומשמע דככל שמרגיש יותר טעם מר יש בזה יותר הידור ולא רק שלא יצא בבלע, ודו"ק בזה.
ונראה בכונת הבית יוסף דאין כונתו דחזרת הוי ממש מתוק אלא שאינו מר כל כך כשאר המינים ולגביהם הוא מתוק ולכן הו"א שלא יצא בו לכתחלה, וכן נראה מדברי הלבוש שכתב כדברי הבית יוסף דהו"א דלא יהיה בחזרת מצוה כ"כ משום "שהוא מתוק ואינו מר כ"כ כשאר המינים" עי"ש.
ובגוף דברי הירושלמי דחסא הוי תחילתו מתוק וסופו מר לולי דברי המפרשים היה נראה לפרש דבתחילת אכילתו מרגישים טעם מתוק אך בסוף האכילה מרגיש האוכל טעם מר ואף בעלים הרכים יש בסוף אכילתן טעם מר, אך לא ראיתי במפרשי הירושלמי שיטעימו כך את דבריו אלא פירשו דבתחילת גידולו מתוק הוא וכשמתקשה נעשה מר עיין פני משה וקרבן העדה. אך מ"מ נראה דאין כונת הירושלמי דתחילתו מתוק ממש אלא שיש בו מתיקות ואינו מר כ"כ דלעולם טעם החזרת יש בו מרירות מסויימת ואף בתחילתו.
לכאורה נראה כך ממה שסתמו הראשונים ולא חילקו בין עתיקי לחדתי בחזרת, וכמה הלכות למדנו מסתימת הראשונים וכבר כתב החזו"א בשביעית סימן ז' דסתימת הראשונים היא ההכרעה היתירה מכל הראיות. ונראה שכך הבינו רבנן קשישאי שלא הקפידו בזה.
אמנם בשו"ע הרב סימן תע"ג סעיף ל' מבואר דסובר דחזרת הוי מתוק ממש ואעפ"כ יוצא בו לכתחלה דכתב "ואע"פ שהחזרת אין בה מרירות מ"מ כשהוא שוהה בקרקע מתקשה הקלח ונעשה מר מאוד, ומפני כך נקרא מרור ומצוה לחזר אחריה אף כשהיא מתוקה" וכו', ובאמת כך נראה מפשטות לשון הירושלמי שם שהקשו "הרי חזרת מתוק, הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק, ר' חייא בשם ר' הושעי' כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר כך עשו המצרים לאבותינו" וכו' עי"ש. ומפשטות הדברים משמע דאף דחזרת הוי מתוק ולא מר מ"מ כיון דהוי דומיא דשיעבוד מצרים יוצא בה מצות מרור.
אך לענ"ד נראה יותר לפרש גם את דברי הירושלמי כנ"ל דבאמת כל חזרת טעמו מר אלא שאינו מר כ"כ כשאר מיני מרור.
ובעיקר קושית החזו"א והרידב"ז על מה דאכלינן חסא למרור דהלא מתוק הוא, נראה דאף דכל ענין אכילת המרור למרר את פי האוכל וכדברי הרשב"ם אין הרגשת הטעם המר מעכבת במצוה, דבאמת אי"צ להרגיש טעם המרור אלא צריך לאכול אותו באופן הראוי להרגיש טעמו המר, דלא מסתבר דמן התורה צריך להרגיש דוקא טעם מר דאין זה דבר מסוים מה נקרא מר, ומה שמר לפלוני אינו מר לאלמוני כידוע, וגם איך יקבע גבול המרירות ונתת דבריך לשיעורין, אלא נראה דחידשו חז"ל דכיון דענין המצוה וטעמו הוא לזכרון "וימררו" צריך לאכול אותו באופן הראוי להרגשת הטעם ולפיכך לא יצא כשבלעו ללא לעיסה וכן בבישול ובכבוש וכדו' דבכה"ג בטל טעמו בהכרח, אבל יוצא בחזרת אף לפני שנפל בו טעם מר דאין צריך אלא לאכול מרור באופן הראוי להרגיש טעמו המר ומין זה נמי הוי מרור.
אמנם צריך לי עיון מהמבואר ביו"ד סימן מ"ב ס"ג דאם חסרה המרה קורע את הכבד וטועמו ואם טעמו מר כשרה ואם לא טועם טעם מר הוי טריפה, הרי דהלכתא רבתא תלויה אם יש בכבד טעם מר וכותיה גם במרור, וצ"ע. (וראיתי שוב בשו"ת משנה הלכות להגר"מ קליין זצ"ל חלק ו' סי' צ"ב וח"ז סי' ס"ח שנחלק עם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א דבעל משנה הלכות כתב דכל קפידת הדין הוא שירגיש טעם מין שהוא מרור אף שאינו מר, והגרח"ק דחה דבריו ונקט כחומרת החזו"א. אך לענ"ד יש ליישב תמיהת החזו"א מטעם אחר, דאף דפשיטא לן דכל ענין אכילת המרור, לטעום טעם מר, מ"מ יוצא בכל חסא, אם משום דלעולם עיקר טעמו מר הוא, או משום דאין הרגשת הטעם מעכבת כנ"ל).
השאר תגובה