לתרומות לחץ כאן

אדם שמונע את אשתו מייחוד – האם זה נחשב קינוי לענין דיני סוטה?

שאלה:

אשתי היתה מטפלת במעון לפני כמה שנים באופן חד פעמי, בשכונה לא דתית, בעיר מגורינו, היא התקשרה אלי באמצע הכולל, לומר לי שאביו של אחד התינוקות, ככל הנראה עקב בכי של בנו או שהיה ילד חדש החליט להשאר מעט במעון עם בנו, והיא היתה שם לבד, מה לעשות? השבתי לה שעליה להשאיר את הדלת פתוחה עפ"י דרישות ההלכה, למרות שהייתי בעיר כיון שזו שכונה מרוחקת חשבתי שכך ההלכה, אך אותו אדם עקב רוח וקור לאחר כמה דקות סגר את הדלת, ושוב התקשרה אלי, אמרתי לה שתפתח שוב, וכך היה וחוזר חלילה כמה פעמים, איני יודע כמה זמן עבר בין סגירת הדלת לפתיחתה, כיון שזה לא היה נעים לה לפתוח מיד במקום, על כל פנים היא אמרה שלא היה שום מעשה,
וכל המידע שיש לי הוא רק ממנה, אלא ששאלתי היא האם נחשב לקינוי בינו לבינה שמבואר בריש מס' סוטה שיש לחוש לו, וגם א"כ אם נאמר שאינה נאמנת לומר שהיתה סתירה,
אנו ברוך ה' נשואים באושר עם שני ילדים, אודה לכבוד הרב אם יענה לי תשובה שתוריד את העול ממני.

תשובה:

אין כאן בכלל נושא של קינוי וסתירה, הרי הנושא לא היה חשד חלילה, אדרבה היא זו שהתקשרה אליך להתייעץ מה לעשות כדי שלא להכשל באיסור ייחוד, ואתה יעצת לה מה לעשות. כלומר הנושא ביניכם היה מניעת איסור ייחוד ולא קינוי כדי למונעה ממישהו שאתה חושד אותה עמו חלילה. אין כל חשש.

הלכה זו פשוטה לכל הדעות, ואין חשש כלל. אלא שיתירה מזו דנו, גם כאשר קינא לה ממש, והיא חשודה בעיניו, אבל אינה חשודה בזנות אלא באיסור ייחוד, או שהיא חשודה בעיניו במעשי כיעור אבל לא בזנות, גם כן לרוב הפוסקים זה אינו קינוי, ואני מעתיק לך מה שכתבתי בענין זה בעבר:

אין הקינוי אוסר את האשה לבעלה, אלא אם כן קינא לה מחמת שהוא חושד אותה בזנות ממש, אבל אם הוא תובע ממנה שלא תסתר עם אותו פלוני כדי למנוע אותה מאיסור יחוד, או משום ששנואה היא בעיניו והוא חפץ להצר את צעדיה – אין דבריו כלום, ואף אם עברה ונסתרה היא מותרת לבעלה[1]. וכן הוא הדין כשלא קינא לה מחמת שחשד אותה בזנות, וכדי למונעה מעוון, אלא כדי שתאסר עליו ויוכל לגרשה בעל כרחה[2].

כמו כן, אם קינא בה הבעל משום שחשדה שתנהג בכיעור עם אותו פלוני, אבל אינו חושדה שתזנה עמו באופן שתאסר עליו [וכגון שמתרה בה אל תסתרי עם פלוני כדי שלא יחבקך ולא ינשקך, או ישתגע בך דרך איברים], אינה נאסרת בכך[3]. וכן אם התרה בה אל תסתרי עם פלוני שמא יבוא עליך באונס, הואיל ואינה נאסרת על ידי ביאה זו [באשת ישראל], אינו קינוי[4].

דין זה אמור באופן שאמר לה בפירוש שמחמת כן הוא מקנא לה, וניכר הדבר וידוע לכל שאינו חושדה בכך, אבל אם קינא לה בסתמא, שלא תסתר עם פלוני וכיו"ב, אינו נאמן לומר אחר כך שלא היתה חשודה בעיניו ומחמת קטטה בעלמא קינא לה, ואם עברה ונסתרה היא נאסרת עליו בכך[5]. ויש חולקים, וסוברים שכל שאמר שלא היה חושדה מעולם, ומשום צניעות בעלמא התרה בה שלא תסתר עמו, נאמן הוא בכך להתירה לו[6].

אמנם יש שנראה מדבריהם שחולקים על כל הנ"ל, ולדעתם גם אם קינא לה מתוך כעס ומריבה או כדי לקנטרה בדברים הרי זה קינוי גמור, אף שאליבא דאמת לא היה חושד אותה בזנות[7].



[1] כ"כ בשו"ת בעל התניא (סי' כט), על פי ביאורו בדברי הבית שמואל (ס"ק יד) המובא לעיל סעיף ט', ופירש דכוונתו שהקינוי אינו מועיל אלא כשהוא חושדה בזנות ממש. וכ"כ בשו"ת בית דוד (להגר"ד טעביל, סי' כה בריש התשובה), הו"ד בפתחי תשובה (סי' קעח ס"ק טו), שו"ת אבני נזר (סי' רלג אות ג), שו"ת בית יצחק (ח"ב סי' קכב אות ב), ושו"ת בית הלוי (ח"ב סי' מב ס"ק ד). וכן נראה במנחת חינוך (מצוה שסה ס"ק לב).

כדברים אלו כתב בשו"ת חוט המשולש (ח"ג סי' ו), ועיי"ש שהוסיף עוד לבאר את לשון הכתוב "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". דתיבת קנאה מצינו במקרא על שני פנים, או באחד שמקנא בחבירו על דבר יתרון שרואה בו, כמו "ויקנאו בו אחיו" האמור באחי יוסף, או באופן של חימה וכעס, כמו "כי ד' אלהיך אל קנא". וכאן הוא לשון כעס, וע"ד מה שאמרו במשלי (ו לד) "בנואף אשה כו' כי קנאה חמת גבר באשה".

[2] שו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קכה), ושו"ת משיב דבר (ח"ד סי' יז).

[3] משנה למלך (סוטה פ"ג הל' כד) על פי סוגית הגמרא ביבמות (נה ע"ב) בשקינא לה שלא כדרכה או דרך איברים, וכ"ה בסוטה (כו ע"ב), והובאו הדברים ברבינו ירוחם (נתיב כ"ב ח"ה), ויעוי"ש במשנה למלך שם תמה מפני מה השמיט הרמב"ם חילוקים אלו. ובשו"ת בית הלוי (שם) כתב ליישב, דלדעת הרמב"ם אין דברי הגמרא אמורים לגבי עצם הקינוי, אלא שאם בא עליה הנחשד דרך איברים אין המים בודקין אותה, וממילא אין משם מקור לנדון דידן. וכ"כ במרכבת המשנה (פי"ז מהל' איסורי ביאה הי"ג), ובערוך השלחן (סעי יא – יב), ותמה על תמיהת המשל"מ בזה. וראה עוד להלן שיש שנקטו שהרמב"ם בלאו הכי חולק על דין זה וס"ל שאף אם קינא לה מחמת סיבה אחרת הוי קינוי, ולדבריהם קושית המשנה למלך מעיקרא ליתא.

בעיקר ביאור דין זה, כתב במנחת חינוך (מצוה שסה אות לב) שם, דאין כוונת הדברים שצריך חידוש מיוחד בגמרא לומר שכאשר חושדים אותו בדבר כיעור לא מהני קינוי, דפשיטא דכל ענין הקינוי והסתירה הוא כדי לברר שלא נאסרה על הבעל בביאה ממש, ולא כדי למונעה סתם מחטא הפריצות. אלא קמ"ל, דאף שאנו חושדים אותה בזנות ממש אינו קינוי, כיון שלא התרה בה מחמת הזנות אלא מחמת אותם עניני כיעור.

[4] משנה למלך שם, והו"ד בפתחי תשובה (סי' קעח ס"ק לד) ובערוך השלחן (שם).  וע"ע בשו"ת מחנה חיים (ח"ב אבהע"ז סי' נב) שהאריך בפרטי דין זה, ובאלו אופנים יחשב שהביאה על עצמה אונס זה ותעשה כביאה ברצון.

ומכל מקום נראה, שאשת כהן שקינא לה הבעל שלא תסתר עמו שמא יבוא עליה באונס, כיון שהיא נאסרת עליו בביאה זו הרי זה קינוי, אלא שאין משקין אותה מי סוטה לדעת הרמב"ם. שו"מ כן להדיא בשירי קרבן (ירושלמי סוטה כ ע"א). וע"ע במנחה חריבה (עמ' קכז ע"א) שנסתפק בזה.

[5] כ"כ בפתחי תשובה (סי' קעח ס"ק לד), ע"פ דברי הפרישה שם (ס"ק לה). ויעוי"ש שהוסיף, דלכאורה דין זה תלוי בשני הפירושים שכתב רש"י ביבמות (נה ע"ב), בדברי הגמרא שם "פרט לשקינא לה שלא כדרכה". דבפירושו הראשון כתב דכל שידוע שהיה חושדה בביאה דרך איברים, אף שקינא לה בסתמא תלינן שהיתה כוונתו לדרך איברים ואינו קינוי. ובפירושו השני כתב דמיירי שאמר לה בפירוש אל תסתרי עם פלוני להבעל לו דרך איברים, ומשמע דבסתמא תלינן שהיתה כוונתו לביאה ממש, והרי היא נאסרת עליו. ואף כאן, אם ידוע שהיתה קטטה ביניהם, לפירושו השני של רש"י אינו נאמן לומר שקינא לה מחמת אותה הקטטה ולהתירה לו על ידי כך. ומכל מקום פשיטא, דכל שלא ניכר שהיתה קטטה ביניהם ומחמת כן קינא לה, לפי שני הפירושים אינו נאמן, וכל הנדון כאן הוא כשניכר ממעשיו שמחמת קטטה קינא לה, אלא שקינא לה בלשון הראויה לאסור. וכן מבואר בתשובת הרב בעל התניא שם.

והנה, מרהיטת דברי רש"י שם נראה, שאף לפירוש הב' אינו צריך לומר בפירוש שאינו חושדה בזנות, אלא כל שקינא לה בדבר שאינה אוסרה, כמו ביאה שלא כדרכה, אינו קינוי, שהרי פירש חששותיו ומוכח שאינו חושד בה בזנות גמור. ולפי"ז אם אמר לה 'אל תסתרי עם פלוני מפני שאני שונא לו', או 'משום איסור יחוד', אינו קינוי, אף שלא פירש לה שאינו חושדה בזנות. אמנם בתוס' שם כתבו שאמר לה 'איני חושדך אלא דרך איברים', ומשמע שאם לא פירש לה להדיא שאינה חשודה בעיניו בזנות, הרי זה קינוי. וע"ע בתוס' ישנים שם.

לדינא כתב בשו"ת יד אליהו (רגולר, פסקים סי' עג): "וקרוב בעיני לומר שאפילו לא פירש שאינה חשודה בעיניו, רק קינא לה ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני מטעם שיחוד אסור מן התורה, הוי ממש כאילו אמר לה שאינה חשודה בעיניו יותר מכל העולם, כי אם להפרישה מאיסור יחוד לבד". והובא בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' שיג). וכ"כ בשו"ת בית הלוי (שם), והוסיף, דאדרבה, כאשר אמר הבעל שאינו חושדה בזנות ואינו נותן אמתלא לדבריו מפני מה הוא מקנא לה, אפשר שנחשב הדבר קינוי גמור, דמסתמא לא אמר כן אלא כדי שלא תתקוטט עמו, אבל אם נתן אמתלא לדבריו, שאינו רוצה שתעבור באיסור יחוד או שהוא שונא לאותו אדם, אין כאן קינוי כלל. וע"ע שו"ת משיב דבר (ח"ד סי' יז) שנקט אף הוא בפשיטות כדברי הפתחי תשובה.

[6] בשו"ת אבני נזר (אבהע"ז סי' רלג) דן, באדם שהזהיר את אשתו קודם שנסע מביתו שלא תישן ביחידות עם אחיה הגדול, ועברה על התראתו, והבעל אומר שלא חשד בה בזנות, שאשה צנועה היא, רק אמר כן מחמת שחשד באחיה שלא היה מוחזק כל כך בכשרות, ועל הצד היותר טוב הורה לה שלא לישון עמו יחד שמא יבוא עליה באונס וכיוצא בזה, אי תליא בשני פירושי רש"י הנ"ל. וכתב, דבאופן זה הכל מודים שאינו קינוי, דכשם שבדברים שבליבו ובלב כל אדם נחשב הדבר כאילו פירש כן להדיא, כך גם כאן, שהקינוי הוא דבר שבינו לבינה והיא יודעת כוונתו והבינה מתחילה שאינו חושד אותה בכלום, אין כאן קינוי כלל. ע"כ. והובא לדינא בשו"ת חלקת יואב (אבהע"ז סי' ו) ובהגהותיו של החלקת יואב למנחת חינוך (מצוה שסה), ועיי"ש שהביא מתשובת בעל התניא הנ"ל. וחידוש גדול יש בדבריו, שאף שלא פירש לה כלום, כל שהיא יודעת כוונתו – די בכך. וכן כתב בשו"ת שי למורא (האגרמאן, סי' מג), ועי' להלן שם (סי' מה) בתשו' לבן המחבר, שהעיר על דברי אביו, שהוא כנגד רהיטת דברי הראשונים הנ"ל דפשיטא להו דבעינן שיפרש כוונתו בדבריו, ולא נחלקו אלא אם צריך לומר להדיא שאינו חושדה בזנות או די בכך שמפרש שמקנא לה מחמת איסור יחוד וכיוצא בזה וכדלעיל.

יתר על כן כתב באבני נזר שם (ס"ק ב), דאף אם האשה סבורה שהבעל חושד בה, כל שהבעל יודע בעצמו שאינו חושדה, אין כאן קינוי, דלא גרע מאילו מחל לה על קינויו ששוב אינה נאסרת עליו מחמת שנסתרה, וכפי שיבואר להלן סעיף ס"ג, ואם כן מחשבתו שאינו חושד בה נחשבת כמחילת הקינוי. [אמנם ראה להלן שם שיש סוברים שהמחילה צריכה להעשות בפני האשה דוקא, ויש סוברים שצריך לעשותה בפני עדים או בפני בית דין, ולדבריהם אין מקום לסברא זו].

והוסיף עוד, דאין לומר שמחשבתו זו שאינו חושדה דינה כ'דברים שבלב' ואינם דברים, שכן כבר כתב הרשב"א בקדושין (נ ע"א) דדין דברים שבלב אינו אלא באופן שבא לבטל מה שאמר בפיו, וכאותו שמכר קרקע ואמר שהיה בלבו לעלות לארץ ישראל. אבל אם בא לפרש דבריו ולשונו סובלת שני הפירושים, דבריו קיימים. וע"ע מש"כ בזה הר"ן ריש פ"ב דקידושין. [אמנם דברי הרשב"א אלו אינם מוסכמים על כל הראשונים, ויש שחלקו עליו בזה, ראה שו"ת נפש חיה אבהע"ז סי' טז, שו"ת אחיעזר ח"ב יו"ד סי יט, ובשו"ת משנה הלכות ח"ב סי' עא].

[7] ברמב"ם (סוטה פ"ד הל' יח) כתב: "ולא יקנא לה לא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה, ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו, הרי זה קינוי". ובחלקת יואב (שם ושם) כתב, שמדברי הרמב"ם אלו נראה שלא כדברי תשו' הרב בעל התניא הנ"ל, ואף אם קינא לה מחמת מריבה ונסתרה הרי היא נאסרת עליו בכך.

כמו כן, בס' העמק שאלה (שאילתא קכ) הביא מדברי שו"ת בית דוד (סי' כה) שכתב לפרש בהמשך דברי הרמב"ם שם (הל' יט), שכתב דלא ימהר לקנא לה אלא יוכיחנה בנחת, דהיינו שלא יקנא לה באופן של התראה אלא בתורת אזהרה בעלמא להתרחק מאיסור יחוד. ותמה על דבריו ממש"כ הרמב"ם להלן שם, שאף אם קינא לה מתוך מריבה וכו' הרי זה קינוי, אף שלא היתה כוונתו אלא לצערה או לשחוק עמה, ואם כן גם כשכוונתו להזהירה מן היחוד מן הדין לאוסרה ומה הועילו חכמים בתקנתם.

אמנם לולי דבריהם היה נראה לומר, כי מה שכתב הרמב"ם שלא יקנא לה מתוך מריבה, הוא באופן שכוונתו לקינוי ממש, ואעפ"כ הזמן הראוי לקינוי אינו מתוך מריבה או שחוק וקלות ראש, אלא ימצא את השעה הנכונה לקנא לה מתוך אימה ויראת שמים טהורה, ובכך אפשר שיתקבלו דבריו על ליבה ותפרוש מן החטא, אבל אם כוונתו לקנטרה ולהתקוטט עמה, אין בדבריו כלום.

בס' מנחת קנאות (סוטה יט ע"א) נראה שלכאורה נדון זה תלוי במחלוקת ראשונים, לענין מי שקינא לה בעלה ושתתה ונמצאת טהורה וחזר וקינא לה, שאינה בתורת פרשת סוטה. דרש"י שם כתב, שהואיל וקינא לה קודם לכן ונמצאה נקיה מעוון, מוכח שאדם קנטרן הוא, ואין בדבריו ממש. ומבואר מדבריו, שאם קינא לה כדי להקניטה בדברים אינו קינוי. אבל הרמב"ם (פ"א מהל' סוטה הל' יב) נקט, שקינוי מתוך מריבה אינו מועיל להשקותה מי סוטה אבל היא נאסרת על ידו לבעלה, וכשיטתו כאן. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת מהרי"ט (ח"ב סו"ס א), שו"ת מהרש"ם (ח"א סי' רכט), ובקו' מחול הכרם (סוטה ב ע"א).

ואפשר דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' הנ"ל, שגם כאשר ניכר מתוך מעשיו שאינו מקנא אלא מחמת מריבה וכדומה, או כדי להזהירה מן היחוד, כל שלא אמר לה בפירוש שאינו חושדה בכך הרי היא נאסרת עליו.

מיהו צ"ע לדברי המנחת קנאות, שהרי השו"ע שם פסק כדברי הרמב"ם שאם קינא לה מתוך שחוק וקלות ראש בדיעבד הרי זה קינוי, ונמצא שכל אותם אחרונים שנקטו בפשיטות שקינוי שאינו נעשה מפני החשד אלא מחמת דבר אחר אינו קינוי, נסתרים מהלכה הפסוקה בשו"ע. ובהכרח סברו אותם אחרונים, דשאני שחוק ומריבה דכיון שהוא טוען שהיא חשודה בעיניו בזנות, מה שחושב בליבו שאין רצונו אלא להקניטה בדברים, הוא בגדר דברים שבלב שאינם דברים, וכמש"נ. משא"כ כשמתרה בה להדיא שלא תכשל באיסור יחוד, שמחשבתו ניכרת שאין כוונתו לקינוי ממש, וכן נראה שחילק בשו"ת משיב דבר (ח"ד סי' יז), עיי"ש.

כדברים אלו נראה בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קכה), שמש"כ הרמב"ם דאם קינא לה מתוך מריבה בדיעבד חל הקינוי, היינו באופן שאין הוכחה ברורה מדבריו שכוונתו להקניטה בדברים, ואפשר שהוא חושד בה שהיא מזנה תחתיו, ואדרבה מחמת אותו החשד הוא מתקוטט עמה. אבל אם ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו שאין רצונו אלא להקניטה בדברים, הכל מודים שאין קינויו כלום. ונמצא דלא ס"ל כדעת הבית דוד הנ"ל, ומש"כ בספרו מנחת קנאות הנ"ל הוא באופן שניתן לפרש כוונתו לחשד זנות ממש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל