קבלת טיפול רפואי מרופא נכרי

אדם חלה בחולי קשה בגבו, ושמע מאנשים מוסמכים ונאמנים על רופא מומחה במזרח הרחוק שבכוחו לרפאות את חוליו, ורבים פנו אליו עם חולי הדומה לחוליו והתרפאו. עתה שואל החולה האם יש איסור לפנות לאותו רופא.

כמו כן, מצויים ברחבי העולם בתי חולים קתולים שנזירות נוצריות משמשות כאחיות ומטפלות בחולים. יש לשאול האם מבחינה הלכתית מותר לחולה לפנות לבתי חולים אלו לקבלת טיפול רפואי.

שאלה נוספת נשאלה ע"י תייר ישראלי שירד לטייל באחת המדינות הנחשלות בעולם, אולם בשעה שנחת באותה מדינה הרגיש כאב גרון והבין שמתחילה להתפתח לו דלקת גרון, שאלתו, האם מותר לו ללכת לרופא מקומי ולקבל ממנו טיפול למחלתו?

נקדים שיש להבחין בדין זה בין טיפול ע"י ניתוח או תרופות, לבין טיפול באמצעים סגוליים ולחשים שונים. בתחילה נבאר את ההלכה לגבי קבלת טיפול רפואי מנכרי באמצעות טיפול גופני או נטילת תרופות.

מקור הדין

במשנה במסכת ע"ז (דף כ"ז.) נאמר: "מתרפאין מהם ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות". והגמ' מבררת מה הכוונה ריפוי ממון וריפוי נפשות: "אילימא ריפוי ממון בשכר, ריפוי נפשות בחינם, ליתני מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחינם. אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה, ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, והאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו (אפילו אם אחר הקזת דם כואב לו מקום ההקזה, אסור להתרפאות מנכרי).

אלא מגיעה הגמ' למסקנה: ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופיה, והיינו דאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו". כלומר, למסקנת הגמ' אסור לקבל מנכרי כל טיפול רפואי הקשור לגופו, אבל כדי לרפאות את בהמתו יכול ללכת לוטרינר נכרי.

טעם האיסור ביארו הראשונים שהוא מחשש שהנכרי יהרגנו.

איזה חולי אסור להתרפאות מנכרי

מתוך הסוגיה עולה שאפילו ריבדא דכוסילתא (דהיינו מכה שנוצרה מחמת הקזת דם) אסור להתרפאות מהם, ובפשטות נראה שאפילו חולי קל או מכה שאין בה חשש סכנה כלל אסור להתרפאות מהם.

אולם בהמשך הגמ' (דף כ"ז:) מובאת דעת ר' יוחנן: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן". לפי דעה זו רק חולי או מכה שיש בהם חשש סכנה אסור להתרפאות מנכרים, ומשמע שחולי שאין בו סכנה מותר להתרפאות מהם. לכאורה דעה זו סותרת לדעת רב יהודה המובאת לעיל שאפילו מכת הקזה אסור להתרפאות מהם.

נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסתירה:

א. הרי"ף (דף ח' ע"א מדפי הרי"ף) לא הביא כלל את דעת רב יהודה לגבי ריבדא דכוסילתא, אלא רק את דעת ר' יוחנן שכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם. וכתב הר"ן (שם ד"ה כל) שהרי"ף למד שזו מחלוקת אמוראים, ולהלכה פסק כר' יוחנן. לפ"ז רק חולי שיש בו חשש סכנה אסור להתרפאות מהם.

גם הרמב"ם (פי"ב מהלכות רוצח שמירת הנפש ה"ט) פסק כדעת הרי"ף: "מותר ליקח רפואה מן הגוי לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ כמו מילוגמא ורטייה, ואם היתה מכה של סכנה אסור ליקח ממנו וכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם".

ב. הרמב"ן (בחידושים דף כ"ז.) ביאר ברי"ף שלפי הבנתו אין מחלוקת בין רב יהודה לר' יוחנן, משום שלדעת רב יהודה גם במכה במקום ההקזה יש חשש סכנה משום שגידי כל הגוף אגודים במקום ההקזה ("שוריאני דכולי גופא בההוא דוכתא אגידי"). גם לפי הבנה זו רק חולי או מכה שיכולים להביא לידי סכנה אסור להתרפאות מנכרי.

ג. התוס' (כ"ז: ד"ה כל), הרא"ש (סי' ח'), הר"ן (ט' ריש ע"א) והטור (יו"ד סי' קנ"ה) הביאו את דעת ר"ת שביאר שאין מחלוקת בין רב יהודה לר' יוחנן, אלא שיש לחלק בין שלושה סוגי חולי:

[א] חולי שיש בו סכנה – אסור להתרפאות מהם כפי שביאר ר' יוחנן שכל מכה שמחללין עליה את השבת לא מתרפאין מהם. והטעם הוא שהנכרי לא יחשוש להרגו משום שיוכל לתרץ את עצמו ולומר שלא מחמת פשיעתו או חוסר מומחיותו של הרופא מת, משום שבין כך היה החולה בסכנה ומת מחמת חוליו.

[ב] חולי שאין בו סכנה – מתרפאין מהם, כיון שניתן לדייק מדברי ר' יוחנן (שרק בחשש סכנה אין מתרפאין מהם). והטעם הוא משום שאין חשש שהנכרי יהרגנו שכן יחשוש שיואשם שבפשיעתו או מחוסר ידיעתו מת, ויקפח את פרנסתו.

[ג] כשאינו חולה כלל אלא רק חש מיחוש בעלמא – אסור ללכת לקבל טיפול רפואי מנכרי, משום שבאופן זה עלול להרגנו, ולא יחשוש שיאשימו אותו משום שרפואה קלה כזו הכל בקיאים בה ובהכרח יתלו הדבר שמת משום שהגיע זמנו למות, או שהגוי שונאו היה והמיתו בשנאתו אך לא מחסרון במומחיותו. וזו כוונת רב יהודה שאסור להתרפאות מגוי אפילו מכת הקזה (ריבדא דכוסילתא).

להלכה, השו"ע (יו"ד סי' קנ"ה סעיף א') פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם שאסור להתרפאות מגוי כל חולי שיש בו חשש סכנה שמחללין עליו את השבת, ולפי שיטה זו כל חולי שאין בו חשש סכנה מותר להתרפאות ממנו.

אולם הש"ך (א') הביא את דעת ר"ת שיש לחלק בין ג' סוגי חולי, ולדבריו גם רפואה קלה אסור להתרפאות מהם מחשש שיהרגנו ולא יפחד שיתלו זאת בחוסר בקיאותו, ורק בחולי שאין בו סכנה מותר לקבל טיפול רפואי מגויים.

אולם נאמרו בגמ' ובפוסקים כמה אופנים בהם התירו לקבל טיפול רפואי מרופא נכרי:

א. רופא מומחה לרבים

הגמ' (כ"ח.) מביאה שר' יוחנן התרפא מאשה עובדת כוכבים, והגמ' שואלת כיצד עשה זאת והרי אסור להתרפאות מנכרי. ותירצה שאדם חשוב שאני, וביאר רש"י שכיון שהיה מקורב למלכות, היה הרופא מפחד להורגו. אלא שהגמ' דחתה ממעשה בר' אבהו שהלך להתרפאות ממין ואותו מין מרך לו סם על רגלו שכמעט סיכן אותו, ור' אבהו היה אדם חשוב מ"מ לא חשש המין לפגוע בו.

תירצה הגמ', שר' יוחנן התרפא מרופאה מומחית וביאר רש"י דלא מרע אנפשיה, שחושש לפגוע שמא יתפרסם הדבר ויאבד פרנסתו. ומה שר' אבהו הסתכן למרות שהרופא המין היה מומחה, היינו משום שהרופא שנא אוותו מאוד, ואמר לעצמו: "תמות נפשי עם פלשתים".

מדברי הגמ' עולים שני היתרים: האחד, כאשר הפציינט הוא אדם חשוב המקורב למלכות באופן שהרופא הנכרי יחשוש לפגוע בו. השני הווא כאשר הרופא הוא מומחה לרבים, ומפחד שאם יפגע בפציינט היהודי, עתיד הדבר להתפרסם ולפגוע בפרנסתו (לא מרע אנפשיה).

גם בגמ' לעיל (מסכת ע"ז דף כ"ו:) הקשתה הגמ' סתירה בין ב' ברייתות, האם לדעת ר"מ מותר לגוי למול כישראל עומד על גביו, מחשש שמא יעשהו כרות שפכה, ותירצה הגמ' שאם היה הנכרי רופא מומחה לרבים מותר דלא מרע אנפשיה לעשות את התינוק כרות שפכה.

עפ"ז פסקו התוס' (ע"ז דף כ"ז: סד"ה כל) שאם היה הרופא מומחה לרבים מותר להתרפאות ממנו. וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' קנ"ה ס"א). וכ"כ הרמ"א לגבי הקזת דם שכל המקיזי דם הם מומחים לעניין ההקזה ולכן מותר להתרפאות מהם דבר זה (ומקור דבריו בתוס' כ"ז: סד"ה כל).

איזה סוג מומחיות נדרשת מהרופא

הפת"ש (ב') הביא משו"ת בית יעקב (סי' ק"ד) שאפילו אם הרופא אינו מומחה לאותו חולי שרוצה לרפאות, כיון שהוא מומחה לחולאים אחרים מתרפאים ממנו. לפ"ז מותר ללכת לרופא משפחה מומחה, אף שלא ידוע כמומחה בתחום שאליו פנו אליו, שבווודאי יפחד לאבד את פרנסתו אם יחשדו בו בהריגה.

אולם עוד הוסיף הבית יעקב שאם היה הרופא מומחה אך ורק למחלה שבגינה החולה פנה אליו, ולא מומחה לשאר חולאים, אינו נחשב מומחה ואסורה להתרפאות ממנו. וע"ז חלק על יו הפת"ש וכתב שדין זה אינו מוכח מדברי התוס', ואדרבה מדברי הרמ"א מוכח להפך, שכתב שמקיזי הדם מומחים הם, ומשמע שסגי בכך שהם מומחים להקזה בלבד.

 ב. כשהרופא מקבל שכר על טיפולו

 פסק הרמ"א (שם): "וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשהעכו"ם עושה בחינם, אבל אם עושה בשכר, בכל עניין מותר דחייש לפסידא דאגריה, וכן נהגו להקל". מקור דבריו בהגהות אשר"י (ע"ז פרק אין מעמידין) שבמקום שהרופא יחשוש שלא יקבל את שכרו יהא מותר להתרפאות אצלו. ולמד דין זה ממה שבתחילה חילקה הגמ' בין ריפוי ממון לריפוי נפשות דהחילוק הוא בין אם מקבל שכר או שעושה בחינם.

עפ"ז ברופא שעתיד לקבל שכרו אחר הטיפול, או שכבר קיבל שכרו אך המצב הוא שיש לו מקום לחשוש שאם יפגע בפציינט עתיד ליתן את הדין על כך ולהפסיד שכרו, מותר להתרפאות מידו. כמו כן אם זהו טיפול מורכב שאם יצליח, יתרבה כבודו של הרופא ותתפרסם מומחיותו, יש להניח שישתדל בכל כוחו לטפל טיפול ראוי ואין חשש (עי' דרכי תשובה ב').

אולם במקום שהרופא עושה בחינם, או באופן שדורש את התשלום מראש, ויש להניח שלא יחשוש שיועמד לדין על רשלנותו, כגון שנמצא בטיול במדינה נחשלת וכד' שאין אפשרות להעמיד לדין או להוכיח את רשלנותו של הרופא, לא קיים היתר זה ואסור להתרפאות ממנו.

אולם כבר כתב הדרכי תשובה (סי' קנ"ה ב') בשם הרשב"ץ (כתובות ח' ע"א) עצה לקבוע עם הרופא, שאם יתרפא יקבל שכר רב, באופן שבוודאי ישתדל הרופא לטפל בכל כוחו.

ג. כשהפציינט מקורב למלכות

כפי שהתבאר, בגמ' נאמר היתר נוסף כאשר החולה הוא אדם חשוב המקורב למלכות שהרופא יפחד לפגוע בו, לכן ר' אבהו ור' יוחנן התרפאו מגויים, אולם הגמ' דחתה שכיון שהרופא המין שנא את ר' אבהו ניסה לפגוע בו.

ברם, הרי"ף והרמב"ם לא הביאו היתר זה להלכה, וביאר הב"י שכיון שמצאנו שר' אבהו הסתכן מאותו מין שונא, חוששים שכל נכרי שונא הוא. וגם להלכה לא הביא היתר זה בשו"ע.

ד. לקבל מרשם לתרופה

בגמ' (כ"ז.) אמר מר עוקבא: אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר". כלומר, כשהרופא רושם מרשם של תרופה מותר לקבל ממנו, משום שחושש שהפציינט יברר אצל רופא אחר, ותתברר טעותו של הרופא הזה ויבא לידי בזיון. ועוד מבואר בריטב"א (ע"ז כ"ז) שאם הרופא נתן מרשם על התרופה בודאי מותר לסמוך על כך.

אולם מבואר ברמב"ם (פי"ב רוצח ה"י) שמ"מ לא יקנה את אותה תרופה מהרופא הנכרי, משום שעבור הממון על התרופה לא יחשוש לשקר, או שח"ו יערבב בו סם המוות. וכך נפסק להלכה בשו"ע (סי' קנ"ה ס"א).

ה. כשאין במקום רופא יהודי

הריא"ז (מובא בשלטי גיבורים ותוס' רי"ד) כתב שבמקום שלא מצוי ישראל מומחה, מותר להתרפאות מגוי, וביאר שכל הסוגיה מדברת באופן שיש שם ישראל מומחה. אולם הפוסקים לא הביאו דבריו להלכה, ומסתימתם עולה שגם כשלא מצוי רופא ישראל אסור להתרפאות מנכרי (כאשר לא קיימים ההיתרים שהתבארו לעיל).

 ו. הדין בזמנינו

במדינות המתוקנות בימינו, כל תהליך הרפואה מתועד. הרופאים מחויבים לכתוב את אבחון המחלה שגילו, ואת הטיפול שנתנו. וכל טעות רפואית עלולה להתפרסם, כמו כן אסורה ודחויה הבחנה גזענית מטעמי דת או מין, אשר על כן כל החשש שהרופא יפגע בפציינט הוא רחוק מאוד. וכ"כ התפארת ישראל (משניות ע"ז פ"ב סק"ו, מובא בדרכי תשובה סי' קנ"ה סק"ג): "בזמנינו שהממשלה נותנת השגחה על רופא שאינו יהודי כשנמנע מלטפל ביהודי…אפשר שיש להקל".

אולם, אדם שנקלע למדינה נחשלת או למקום נידח ונזקק לטיפול רפואי מרופא מקומי שפעולותיו לא יתפרסמו, ולא יהיו קיימים ההיתרים שהובאו לעיל, אסור להתרפאות אצלו.

סיכון חיי שעה עבור סיכוי לחיי עולם

מבואר בגמ' (ע"ז כ"ז:) וכך נפסק בשו"ע שבאופנים שלא שייכים ההיתרים דלעיל, אפילו אם מצבו של החולה מוגדר ספק חי ספק מת, אסור לו להתרפאות מרופא נכרי וביאר רש"י שודאי יהרגנו, כלומר קרוב לודאי שאותו נכרי יפגע בו. אולם במקום שמצבו של החולה אנוש ואין לו אלא חיי שעה, מותר לו ללכת לנכרי שיש ספק שמא ירפאנו ריפוי גמור. ואף שמצד שני קיים חשש שיהרגנו, מ"מ לחיי שעה לא חיישינן. וביארו התוס' (שם ד"ה לחיי) שאף שמחללין שבת לצורך הארכת חיי שעה, מ"מ עושים הכל לטובתו של החולה, לכן יש לקחת את הסיכון לחיי שעה שלו, מחמת הסיכוי לחיי עולם שיתרפא לגמרי מחוליו ואף שזהו סיכוי נמוך[1].

בגדר חיי שעה, עיין בהגהות חכמת שלמה (סי' קנ"ה ס"א) שכתב שיש לדמות זאת לטריפה, וכיון שאם מת תוך י"ב חודש הוי טריפה, עד שנה יש להחשיב זאת חיי שעה. (וע"ע שו"ת אגרו"מ)

ריפוי באמצעות לחש, ופניה לבית חולים קתולי

כל מה שדיברנו עתה, היה לגבי רופא שמטפל בפציינט טיפול גופני או טיפול תרופתי. אולם רופא נכרי שלא מרפא אלא באמצעות לחשים. מבואר בגמ' (ע"ז כ"ז:) וכך נפסק בשו"ע שכל שלא ידוע שמשתמש בשמות של עבודה זרה, מותר להתרפאות ממנו, משום שאין חשש שיפגע בו. אולם אם ידוע בוודאי שמשתמש בלחשים של עבודה זרה אסור להתרפאות ממנו.

עוד מבואר בגמ' שכל זה ברופא נכרי, אולם ברופא מין (מתלמידי יש"ו הנוצרי- דרכ"ת ט') שאדוק בדתו, אם משתמש בלחש, יש להניח שמערב שמות של ע"ז ואסור להתרפאות ממנו.

לפ"ז, כתב בספר נשמת אברהם (סי' קנ"ה אות ג'): שיהיה אסור להתרפאות בבתי חולים של המיסיון שנזירות משמשות כאחיות, שידוע שהם אדוקים מאוד, ויחד עם הטיפול המסור משלבות גם את דתם ואת תפלתם ליש"ו, ואולי אפילו מנסות להשפיע על החולה השוכב להודות, בישירות או בעקיפין לאמונתם, ואפילו לחולה שיש בו סכנה אסור לפנות לבית חולים זה. וכן הסכים עימו הגרש"ז אויערבך זצ"ל.

אמנם, מצויים בתי חולים קתולים רבים שלא שייכים למיסיון, ולא מנסים להשפיע על החולים כלל, ואם אכן אחר בירור מקיף ויסודי, נודע שאין בבית חולים זה שום חשש של שימוש בתפלות לע"ז וכדו', אלא רק טיפול רפואי ענייני גרידא, נראה שיש מקום להקל לפנות לבית חולים זה כיון שברור לו מעל לכל ספק שלא יערבו בטיפולו שום סרך עבודה זרה.

לסיכום:

א.     אסור לחולה שיש בו סכנה להתרפאות מרופא נכרי טיפול גופני כמו ניתוח וכדו', מחשש שמא יהרגנו[2].

ב.     חולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות מנכרי, משום שאין חשש שיהרגנו שמא יאשימו אותו ברשלנות[3].

ג.      אדם בריא שזקוק לטיפול פשוט מאוד, שגם אנשים שאינם רופאים בקיאים בו, אסור להתרפאות מנכרי[4]. ולבני ספרד הדבר מותר[5].

ד.      גם אם החולה ספק חי ספק מת מחוליו זה, ואין רופא יהודי שיוכל לרפאותו[6], אסור לו לפנות לרופא נכרי[7].

ה.     אם ברור שלולי הטיפול הרפואי, ימות החולה מחוליו, וקיים סיכוי שהרופא הנכרי ירפאנו לחלוטין, מותר לפנות לנכרי שירפאנו[8].

ו.        בזמנינו במדינות מתוקנות שכל תהליך הרפואה מתועד. הרופאים מחויבים לכתוב את אבחון המחלה שגילו, ואת הטיפול שנתנו. וכל טעות רפואית עלולה להתפרסם, כמו כן אסורה ודחויה הבחנה גזענית מטעמי דת או מין, החשש שהרופא יפגע בפציינט הוא רחוק מאוד, יש מקום להקל לגשת לטיפול רפואי גם מרופא נכרי. ובמיוחד כשקיימים ההיתרים שיבוארו להלן[9]. אולם כשיהודי נקלע למקום נידח או למדינה נחשלת שיש לחוש שהרופא הנכרי יפגע בו ולא יחוש לעמוד לדין על מעשיו, אסור להתרפאות ממנו אלא באופנים שיבוארו להלן.

ז.       כשהרופא הנכרי מומחה לרבים וכל טיפול מוצלח מעלה את כבודו, ולחילופין כל רשלנות תסב לו בזיון והפסד, מותר לקבל ממנו טיפול רפואי[10].

ח.     כמו כן, אם הרופא עתיד לקבל שכר רב על טיפולו, ויחשוש להיכשל משום שיפסיד את כספו, מותר לקבל ממנו טיפול רפואי[11].

ט.     כשהרופא הנכרי ממליץ על תרופה מסוימת, מותר לשמוע לו משום שחושש, שדבר זה ניתן לבדוק אצל רופאים אחרים. אולם אם הרופא מוכר את התרופה, אסור לקנותה ממנו[12].

י.        רופא נכרי שאינו מטפל בפציינט אלא רק באמצעות לחשים וכדו', מותר להתרפאות ממנו. אולם אם יש לחוש שמשתמש בשמות של ע"ז אסור להתרפאות ממנו. ורופא מין (מיסיונר) שאדוק באמונתו אין ספק שבלחש שלו מערב שמות של ע"ז ואסור להתרפאות מהם[13].

יא.  אסור לפנות לבתי חולים מיסיונרים שהמטפלות בו הן נזירות, ומשתמשות בתפלות לע"ז ומנסות להשפיע על החולים להאמין באמונתן.

אולם בתי חולים קתולים, שהרופאים בו הם מקצועיים לכל דבר ולא אנשי דת, וידוע מעל לכל ספק שלא משלבים את אמונתם בטיפול, ולא משתמשים אלא רק בטיפול רפואי ענייני גרידא, נראה שאפשר להקל לפנות אליהם לקבלת טיפול רפואי.