חברת "אסם" לענין חמץ שנמכר / מניות חמץ אחרי פסח

שאלה:

הבנתי שהבעלות על חברת "אסם" שייכת לנכרים בחו"ל, אמנם חברי ההנהלה הם יהודים, וכן כמובן חלק מבעלי המניות. האם יש להקל בכה"ג לענין חמץ שנמכר שגם מי שמחמיר לא לאכול חמץ שנמכר בכה"ג יסמוך, וכן מצד שהוי חברה בע"מ שיש צד גם לענין ריבית שאין כאן מי שעובר על "בל יראה"

תשובה:

אינני יודע את המציאות, אם זה אכן כך שהבעלות של גויים והיהודים הם רק שכירים, אכן אין מקום להחמיר אחרי פסח, גם בעלות עלמניות אינה סיבה להחמיר אף שלחומרא עושים על מניות אלו מכירת חמץ, ראה בענין זה מה שכתבנו כאן.

הצטרף לדיון

5 תגובות

  1. מצ"ב המידע מויקיפדיה

    נסטלה (Nestlé) היא תאגיד רב-לאומי בתחום המזון והמשקאות, אשר נוסד בשנת 1866 בשווייץ. על פי המגזין פורבס, נסטלה היא החברה המסחרית ה-33 בגודלה בעולם, נכון לשנת 2016, עם נכסים בשווי כולל של 235.7 מיליארד דולר[1].

    נסטלה מחזיקה כיום ב-100% ממניות החברה הישראלית אסם לאחר מיזוג שהושלם בשנת 2016.

  2. הרב חיים כ"ץ שליט"א מחיפה כתב על זה – מצרף את דבריו :
    הרב חיים כ"ץ
    בעלות ממונית מוגדרת בהלכה כשליטה של אדם יחיד או של שותפים על חפץ, וכבר דנו רבותינו הראשונים בגדר בעלות מוחלטת וכיצד נמדדת הגדרתה, ואין כאן המקום לדון בזה.
    א. בזמננו נתחדשה בעלות, אשר אינה "בעלות אישית" על חפצים ועל עסקים, אלא בעלות ערטילאית של "חברה", דהיינו: שהבעלות על המפעלים או על הרכוש שייכת ל"חברה", וכל משקיע (בעל מניות) נוטל חלק ברווחי החברה ובעלי התפקידים בחברה מקבלים שכר מקופת החברה ונחשבים כעובדי הבעלות ולא כעובדי בעלי המניות, ויש חברות שבעלות החברה נחשבת בע"מ, דהיינו: אין ערבות אישית של בעלי המניות לעסקי החברה, ובמקרה של פשיטת רגל אין בעלי החברה נושאים באחריות להחזר החובות.
    נמצא שאין בעלות אישית של אדם על החברה, והבעלות היא כללית לחברה.
    כמו"כ ישנם שני סוגים של בעלי מניות: מניות שליטה, דהיינו: בסמכותם להפעיל את החברה, ומניות אחרות שאינן מקנות סמכות ניהולית, אך מקנות זכות לשותפות ברווחי החברה.
    סוג זה של בעלות אינו מופיע במפורש בגמ' ובפוסקים, אך רבים מהאחרונים דנו בנושא זה לעניין ריבית ולעוד עניינים, והוכיחו לעניין זה מנושאים שונים, ואין כאן המקום לדון בזה.
    ב. לכל חברה יש מועצת מנהלים (דירקטוריון), אשר תפקידה לנהל את החברה לטובת בעלי המניות, ובסמכותה לקנות ולמכור, לפתח או לצמצם את נכסי החברה, והם הקובעים את מדיניות החברה בפועל. למרות שבכל מפעל או משרד השייך לחברה יש מנהל המקבל את שכרו ושכר העובדים מקופת החברה ללא כל קשר לבעלי המניות, אך הוא מועסק על ידי הדירקטוריון.

    הנושא הנדון לפנינו הוא על חברות רבות בישראל, שנקנו על ידי חברות מחו"ל, אשר בעלותן ומניות השליטה שלהן הן של גויים, והשאלה היא אם החמץ הנמצא ברשות חברות אלו נחשב כחמץ של גוי, מאחר שהבעלות של החברה ובעלי השליטה הם גויים, וא"כ החמץ נשאר
    בבעלותם, וממילא כל החמץ הנמצא בבעלות החברה נחשב כחמץ של גוי ומותר ללא כל "מכירת חמץ", כדין חמץ של גוי שעבר עליו הפסח.
    אך חברי הדירקטוריון הם יהודים, ומאחר שכך יש לומר דדין החמץ כחמץ של ישראל.
    אמנם יש שטענו, שמאחר שאין בעלות אישית על החמץ אלא של חברה, א"כ אינו חמץ של ישראל, אפי' במקרה שבעלי המניות יהודים וכן בעל מניות בחברה כזו, אינו חייב לבער את החמץ של החברה,
    אך דעת רבים מהפוסקים כי "בעלי השליטה", כלומר: מניות שיש לבעלים זכות בשליטה על החברה, מחייבות ביעור חמץ ונחשב כחמץ של ישראל, אבל בנידון דידן מאחר שבעלי השליטה הם גויים, אולי מצב זה נחשב כחמץ בבעלות עכו"ם.
    ונראה לומר לכאורה, דלעניין "בל יראה" וחמץ שעבר עליו הפסח בנדון שלפנינו, בודאי יש להתייחס כחמץ של ישראל, מאחר שחברי הדירקטוריון אחראים לתפקוד החברה, והם נושאים באחריות לכל פעולות החברה, הן אחריות פלילית והן אחריות כלכלית, ובית המשפט רואה
    אותם כבעלי החברה וחובתם לציבור היא כבעלים גמורים של החברה, למרות שאין להם בעלות ממונית.)
    ודבר זה מתבקש מאחר שחברות ממדינות אחרות קונות חברות במדינות שאינן אזרחיות בה ואין אחריות מצד החוק לתפעול החברה, ולכן נקבע כי בעלי השליטה לעניין זה הם חברי הדירקטוריון והם נושאים באחריות גמורה. כדוגמת חברת רמדיה ששיווקה מזון תינוקות פגום וחברי הדירקטוריון חויבו באחריות פלילית, כיון שהם הנושאים באחריות כלפי הציבור במדינה זו. ומאחר שלעניין "בל יראה" ו"בל ימצא" מצינו שהנושא באחריות לחפץ הוא המתחייב בב"י וב"י, וכך מבואר לעניין שומר המתחייב בב"י, למרות שאינו בעלים על החפץ, מאחר שאחריות החפץ מוטלת עליו – עובר בב"י פסחים ד. לעניין חמירא דבני חילא שחייב רבא את בני חילא לבער את החמץ, כיון שנושאים באחריות לחפץ, וכבר נחלקו רבותינו הראשונים איזו אחריות היא המחייבתבב"י וב"י,
    אי אחריות בגניבה ואבידה כלשון הגמ' או דוקא אחריות אונס, ויש שכתבו דאפילו אחריות פשיעה מחייבת בב"י וב"י, וכל אחת מהשיטות מבארת דברי הגמ' הנ"ל.
    מ"מ למרות שאינם הבעלים, יכולים להתחייב בב"י, מאחר שהחמץ נמצא באחריותם, א"כ ה"ה לעניין חברה בע"מ, מאחר שחברי הדירקטוריון נושאים באחריות, א"כ יש לומר דהם עוברים בב"י וב"י.
    ועי' בשו"ע סי' ת"מ סעיף א', עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא, כלומר: הישראל חייב באחריות גניבה ואבידה חייב לבערו. וי"א אפילו אינו עליו אלא שומר חינם, שחייב בפשיעה חייב לבערו, ועי' בהגהות רעק"א שם, דאע"ג דאין דין שמירה לעכו"ם וא"כ אינו שומר כלל. מ"מ
    איירי בקבל עליו בפירוש. ולכאורה שיטת הגרעק"א דבעינן לחיוב שמירה כדי להתחייב או שיקבל עליו דין שמירה. אבל בביאור הגר"א כתב, דחיוב ב"י אינו תלוי כלל בקבלת שמירה, משום דאין שמירה לעכו"ם, וחיוב ב"י תלוי בהתחייבות גרידא והוכחה לכך הביא הגר"א שיש דעה בשו"ע
    (שם) שאפילו גוי אלם, שיכריחו לשלם במקרה שיאבד החפץ, חייב בב"י, דהיינו: אפילו בלא כל מחויבות עצם העובדה שנושא באחריות לחפץ, חייב בב"י.
    וחזינן מכל הך מילתא דחיובא דב"י וב"י אינו תלוי כלל בבעלות ובחיובי שמירה אלא באחריות בפועל לחמץ,
    וא"כ ברור דכיון שחברי הדירקטוריון נושאים באחריות, עוברים הם בב"י, ויתכן דאפילו מנהל במקום אשר נושא באחריות על החמץ – חייב בב"י.
    אמנם לדעת הגרעק"א נראה דתליא בחיובי שמירה וא"כ אינו דוקא מדין אחריות אלא מדין שומר, וא"כ לפי"ז נחשבים כבעלים רק אם יש חיובי שמירה. אך גם לדעתו
    לכאורה יש לחייב בב"י. כיון דחיוב מצד דיני המלכות לשלם הוי טפי מכל חיובי שמירה. מאחר שחיוב בחיובי שמירה אינו מחייב כמו אחריות מצד חוק המלכות, ואחריות זו עדיפה מאחריות אונסין, וא"כ אפילו לשיטתו יש לאסור.
    והוכחה לדבר דהא שיטת הראב"ד היא דבעינן חיוב אונסים כדי להתחייב בב"י והא דבחמירא דבני חילא חייב בב"י, היינו משום דהתם חוק המלכות עליהם, כלומר: כיון דהמלכות חייבה באחריות הוי טפי מאחריות שמירה,
    א"כ חזינן להדיא דאפי' לשיטות הסוברות דכדי להתחייב
    בב"י צריכים חיוב אונסין, מודו דבחוב כלפי המלכות הוי טפי.וכ"כ ב"חק יעקב" ס"ק ח' להדיא דאחריות המחויבת מחק המלכות מחייבת בב"י אף לדעת הראשונים הסוברים דבעינן אחריות אונסים.
    א"כ באחריות חברי דירקטוריון אשר היא מחויבת מכח השלטון וחוק המלכות, בודאי עוברים ב"י וב"י, יותר מאחריות שמירה. ואם כן בודאי יש להחשיבם כבעלים לעניין חמץ, וכמש"כ דאפילו ישראל אחד הנושא באחריות מחייב בב"י וב"י.

  3. לא זכיתי להבין את דברי הרב
    הרב כ"ץ טוען שהמחייב זה האחריות גם אם הבעלים גוי
    וכמו ממון גוי שמופקד אצל ישראל באחריות וכאן יש ליהודים אחריות

  4. כוונתי היתה שבעיני ושוב אינני רוצה להכריע, אבל הסברא שכתב שגם כאשר כל הבעלות של גוי, והיהודי הוא רק מנהל, זה נחשב אחריות ישראל בגלל שאם תהיה רשלנות יאשימו אותו, זה תמוה מאוד. משום שאמנם ברשלנות תברואתית יאשימו אותו אבל אין לו אחריות לקיום הסחורה, אם הכל ישרף הוא לא ישא בתוצאות…. אין לו חיוב אחריות על עצם המוצר. הוא לא כל כך מפרט מי הרבנים המחמירים ולכן קשה לי להכריע כי אינני יודע כנגד מי אני כותב…

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל