חיוב לנהוג כמנהג העיר לייקווד בזמני השבת

שאלה:

בעיר לייקווד נהוג שלא לעשות מלאכות דאורייתא בשבת עד זמן צאת השבת לר"ת, וזאת כשיטת הגר"א קוטלר זצ"ל (שו"ת משנת ר' אהרן ח"א סי' ב').
ובאמת הרבנים דמתא יצאו במכתב (שנדפס בלוח עתים לבינה לעיר לייקווד) שכל הלוחות שיודפסו בעיר – יפרסמו את הזמן של 72 דק' (לר"ת) בתור הזמן העיקרי, ואת שאר הזמנים ידפיסו באותיות קטנות.
שאלתי היא עד כמה זמן זה מחייב את התושבים? והיינו במידה ותושב מסוים אינו מעוניין ללכת כפי שיטה זו, האם מותר לו להקדים את צאת השבת אף למלאכות דאורייתא, או שמא נגרר אחר רוב העיר? [אציין שלמיטב ידיעתי רוב תושבי העיר אכן נוהגים כשיטת הגרא"ק הנז'].

תשובה:

שלום וברכה

נראה שכיון שכך הוא מנהג המקום זה בהחלט מחייב את כל הבאים לגור שם.

מקורות:

בהקדם ביאור דין זה, יעוי' בפסחים (נ ע"א), שם שנינו: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת". ובביאור דברי הגמרא נחלקו ראשונים:

דעת הרא"ש והר"ן

הרא"ש (שם פ"ד סי' ד) והר"ן (שם טז ע"ב מדפי הרי"ף) מבארים, שאדם ההולך ממקום למקום אינו חייב להקפיד על שמירת חומרי המקום שיצא משם, אלא באופן שדעתו לחזור לשם לאחר זמן, דכיון שאינו קובע דירתו במקום שהוא שוהה בו עתה אין מנהגיו הראשונים בטלים ממנו. אך, אם עקר דירתו לגמרי ואין דעתו לחזור למקומו הראשון, חלים עליו כל מנהגי מקומו השני בין לחומרא בין לקולא.

ראיה לכך, הביאו ראשונים אלו מסוגית הגמ' בחולין (יח ע"ב), שם מובא שרבי זירא אכל "מוגרמת דרב ושמואל" [כלומר, שאכל מבשר בהמה שלדעת רב ושמואל נשחטה באופן הפסול משום "הגרמה", והיינו, שלא נשחטה בטבעת הגדולה שבצוארה, אלא בשאר טבעותיה, וכדבריהם החמירו בבבל]. והקשו בגמ': "ורבי זירא לית ליה נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם". ומתרצינן: "הני מילי היכא דדעתו לחזור, ר' זירא אין דעתו לחזור הוה". ומבואר איפוא, שאדם העוקר דירתו לגמרי ואינו עתיד לחזור למקומו הראשון, נוהג כמנהג המקום שבא לשם, אף לקולא.

כעין דברים אלו איתא נמי בסוגית הגמ' בפסחים (נא ע"א): "כי אתא רבה בר בר חנא [לבבל] אכל דאייתרא" [מין חלב שבני בבל נוהגים בו איסור ובני ארץ ישראל נוהגים בו היתר], והקשו בגמ': "ורבה בר בר חנא לית ליה נותנין לו כחומרי מקום שבא לשם", ותירץ רב אשי: "הני מילי היכא דאין דעתו לחזור, רבה בר בר חנא דעתו לחזור הוה".

ומבין שניהם למדנו, שכאשר דעתו להשתקע במקום שבא לשם עתה, עליו לנהוג כמנהגם של בני אותו מקום בין לקולא בין לחומרא, וכשדעתו לחזור למקומו הראשון נוהג הוא כמנהג המקום שבא משם, בין לחומרא בין לקולא [ומ"מ יעשה זאת בצינעא כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, וזהו שאמרו דנותנין עליו מחומרי שני המקומות, וכמו כן, רשאי הוא מהאי טעמא להקל בפרהסיא כמנהג המקום שבא לשם כשאינו יכול להמנע מכך, כדי שלא יבוא לידי מחלוקת]. כדבריהם נראה בבעל המאור (טז ע"ב מדפי הרי"ף), ראבי"ה (ח"ב סי' תצו), מאירי (פסחים שם, וחולין שם), ארחות חיים (ערב פסח אות ב), שו"ת הריב"ש (סי' מד, וראה שם סי' שצט), וס' יבין שמועה לרשב"ץ (מאמר חמץ). וע"ע אבני נזר (או"ח סי' תכד).

דעת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ח הל' כ) כתב: "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה ביישוב מפני המחלוקות אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואע"פ כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור. לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקות. וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקות".

ובאחרונים כתבו, דמסוף דברי הרמב"ם שכתב "וכן מי שדעתו לחזור למקומו", נראה שתחילת דבריו אמורים אף במי שאין דעתו לחזור למקומו, ואעפ"כ כתב הרמב"ם שאין נותנין לו מחומרי המקום שבא לשם אלא מפני המחלוקת, ואה"נ דמעיקר הדין עדיין רשאי הוא לנהוג כמנהגו הקודם שחל עליו במקומו הראשון [אלא שאינו רשאי להקל בכך אלא בפרהסיא מפני המחלוקת]. לדעתו, מה שחילקו בגמ' בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, היינו לענין קולי המקום שבא משם אם רשאי הוא לעשותן בצינעא, דבאין דעתו לחזור החמירו עליו דאפילו בצינעא אסור. וכן למד בדבריו בשו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' טו).

ובטעם האי דינא, דאם אין דעתו לחזור למקומו אסור הוא לנהוג בקולי מקומו הראשון אפי' בצינעא לדעת הרמב"ם, מבאר המהרשד"ם שם, דכיון שדעתו לדור בקביעות באותו מקום שבא לשם עתה, מן הנמנע הוא שיוכל תמיד להזהר שלא יוודע מנהגו לרבים, ובודאי יארע שינהג בגלוי בקולי מקומו הראשון, ולכך החמירו עליו שלא ינהג בהן אפילו בצינעא. נמצא איפוא לדעת הרמב"ם, דאף שאין דעתו לחזור למקומו הראשון, נוהג הוא כמנהגם [ומעיקר הדין אף לקולא רשאי הוא לנהוג כמותם].

על מקור דברי הרמב"ם, כתב הפרי חדש (סי' תסח ס"ק ד), שכן נראה מרהיטת הסוגיא בפסחים שם, דמקשו אדרבה בר בר חנא [שאכל בבבל מ"אייתרא" – שבני בבל נוהגים בו לחומרא ובני א"י נוהגים בו לקולא] מהא דשנינו במשנתנו דנותנים לו מחומרי מקום שבא משם ומחומרי מקום שהלך לשם, ומשנינן, דמשנתנו מיירי במי שאין דעתו לחזור למקומו [משא"כ רבה בר בר חנא, דכיון שדעתו לחזור לא"י אינו חייב לנהוג בחומרי דבבל]. ומבואר איפוא, דאף שדעתו להשתקע במקומו השני עדיין חייב הוא לנהוג בחומרי מקום שבא משם, וכדעת הרמב"ם, ודו"ק.

אלא שא"כ קשיא טובא, שהרי מסוגית הגמ' בחולין (שם) מוכח לכאורה להיפך, שם נתבאר שרבי זירא הקל על עצמו ואכל "מוגרמת דרב ושמואל", משום שלא היה בדעתו לחזור למקומו, ומוכח שדי בכך כדי להפקיע ממנו את חומרי המקום שבא משם, וכשיטת הרא"ש והר"ן ודלא כהרמב"ם. ומחמת קושיא זו כתב הפרי חדש שם, דמחלוקת הסוגיות היא, והרמב"ם נקט לעיקר כסוגיא דפסחים.

ראיה נוספת לדברי הרמב"ם, הביאו אחרונים מהא דאיתא בעירובין (מא ע"א): "והתניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, אני מבני סנאב בן בנימין, פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה". והדברים צ"ב, שהרי רבי אלעזר ברבי צדוק היה כהן ולא משבט בנימין. וכבר עמדו בזה התוס' שם, ותירצו, דשמא אמו היתה מבנימין. ותירוצם צ"ע טובא, דהא מ"מ לאחר שנשאת אמו לאדם משבט בנימין היה עליה לעזוב את מנהגי בית אביה ולדבוק במנהגי הבעל, וא"כ היאך היה בנה נוהג אף הוא אחריה במנהגי בית אביה. קושיא זו מכרחת לכאורה כדעת הרמב"ם דאף ההולך שאין דעתו לחזור צריך לנהוג בחומרי המקום שבא משם.

אולם, בשו"ת אגרות משה (או"ח סי' קנח) דחה ראיה זו, שכן בתוס' פירשו שם באופן נוסף, שרבי אלעזר ברבי צדוק היה חתן בבית סנאב שמשבט בנימין ולכך היה נמנה עמהם בסיעתם ונוהג במנהגיהם, ולפי זה אין מכאן מקור לשיטת הרמב"ם, וסבר האגרות משה שתירוץ זה הוא העיקר לדינא.

דעת התוס'

התוס' בחולין (שם ד"ה הני מילי, בתירוצם השני) כתבו: "אי נמי מה שמחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו, הני מילי מבבל לא"י ומארץ ישראל לבבל, שהולכים אחר מקום שדעתו לישאר שם, אבל מבבל לבבל ומא"י לא"י נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור". ולפום ריהטא אין לדבריהם מובן, דמאי שנא אם עוקר דירתו ממדינה למדינה או באותה המדינה עצמה.

אולם מדברי הפרי חדש (או"ח סי' תסח) נראה שמבאר [וביתר ביאור בזה ראה ס' אדמת קדש ח"ב השמטות לאו"ח סי' ב], שדברי התוס' אמורים דוקא באופן המובא בגמ' שם, שבני ארץ ישראל נוהגים בענין מסויים לקולא ובני בבל לחומרא, דבכהאי גוונא רשאי אדם ההולך מהכא להתם לנהוג כמנהג מקומו הראשון כל שדעתו לחזור לשם, ואין חילוק בין אם עקר דירתו מבבל לארץ ישראל או להיפך. אולם, כאשר בני א"י נוהגים חומרא בדבר מסויים ובני בבל מקילין, ההולך מבבל לארץ ישראל חייב לנהוג בכל חומרי ארץ ישראל אף שדעתו לחזור למקומו, משום שבני בבל כפופין לבני א"י בהלכה. כמו כן נתחדש מהאי טעמא, דההולך מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור למקומו אינו חייב לנהוג כחומרי דבבל, ואף זאת מהאי טעמא, דבני בבל כפופים בהלכה לבני ארץ ישראל. אבל מבבל לבבל או מא"י לא"י דליתא לההיא סברא, אין חילוק בין אם דעתו לחזור למקומו או לאו, ובכל גוונא עליו לנהוג כחומרי המקום שיצא משם וכחומרי המקום שבא לשם.

דעת הרשב"א והריטב"א

בשו"ת הרשב"א (סי' שלז) והריטב"א (חולין יח ע"ב) בשם י"מ כתבו, דהא דמחלקינן בין אם דעתו לחזור למקומו או להשתקע, היינו דוקא במי שבא מבבל לארץ ישראל, דכיון שבני בבל כפופים לבני ארץ ישראל בהלכה, אינו חייב לנהוג בחומרי דבבל אא"כ דעתו לחזור לשם. אולם, אם בא מא"י לא"י או מבבל לבבל, וכ"ש מארץ ישראל לבבל, אף שאין דעתו לחזור למקומו עליו לנהוג כחומרי מקומו הראשון. ונראה מדבריו, שההולך מארץ ישראל לבבל, חייב לנהוג בחומרי דבבל אף שדעתו לחזור לארץ ישראל, ודלא כהבנת התוס' [וע"ע פרי חדש סי' תסח ס"ד, מש"כ בביאור שיטה זו].

דעת הכל בו והמכתם

הכל בו (סי' מח) והמכתם (פסחים נא ע"א) מבארים, כי מה שאמרו שכאשר דעתו לחזור למקומו הראשון רשאי הוא לנהוג כמותם בין לקולא בין לחומרא, היינו דוקא כשדעתו לחזור לשם מיד, אבל אם דעתו לחזור לשם לאחר זמן, נותנים לו מחומרי שני המקומות. כמו כן, כשאין דעתו לחזור למקומו לעולם, עליו לנהוג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא. כדבריהם כתבו האליה רבה (או"ח סי' תסח) בדעת הלבוש (שם), חק יעקב (או"ח שם ס"ק ט), וס' נהר שלום (או"ח שם ס"ק ג), וראה שם שהקשה לפי"ז מפני מה חילקו בגמ' בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, לפלוג וליתני בדידה – כשדעתו לחזור – בין אם רצונו לחזור מיד או לאחר זמן.

דעת רבי יונה כהן

בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מט) כתב בשם רבי יונה כהן, דרבי זירא הקל ואכל "מגרומתא דרב ושמואל", משום שכבר בהיותו בבבל סבר שחתיכה זו מותרת, אלא שאסור היה לו לנהוג כפי דעתו, משום מנהג המקום ומחשש שמא יבואו לידי מחלוקת. אבל מנהג שאדם מקבל עליו כשאר אנשי מקומו, אף שאינו אלא לסייג בעלמא, אינו פוקע ממנו אף כשהוא עוקר דירתו למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו הראשון. וראה שו"ת גינת ורדים (יו"ד סי' ג כלל ה) שהביא שיטה זו, וכתב דכיון שכל הראשונים לא הזכירו חילוק זה אין לחוש לדבריו כלל.

ההכרעה לדינא

בדעת השו"ע מצינו בזה סתירה לכאורה, וכבר עמדו בכך האחרונים: באו"ח (סי' תסח סעי' ב) העתיק השו"ע את לשון הרמב"ם, ומשמע דס"ל כוותיה דבכל גווני מחמרינן עליו שינהג בכל חומרי המקום שבא משם, ואף שאין דעתו לחזור למקומו הראשון לעולם. ואילו ביו"ד (סי' ריד סעי' ב) כתב השו"ע להדיא כשיטת הרא"ש והר"ן, ז"ל שם: "וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתם, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור". כמו כן כתב (או"ח סי' תקעד סעי' א): "ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין, ודעתו לחזור, צריך להתענות כל תעניות שקבלו עליהם", ומבואר שאם אין דעתו לחזור אין נותנין לו מחומרי מקום שבא משם.

ובישוב סתירה זו מצינו כמה דרכים בדברי האחרונים:

א. הש"ך (יו"ד שם ס"ק ח) מבאר, שלדעת השו"ע אף כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון, אם אין בכוונתו להשתקע במקום זה שבא לשם עתה, אלא במקום אחר [שלישי] שטרם הספיק להגיע אליו, חלים עליו עדיין כל חומרותיו של מקומו הראשון, ובאופן זה אמורים דבריו בהל' פסח שם (סי' תסח סעי' ב). אולם כאשר דעתו להשתקע באותו מקום שהגיע אליו עתה, בטלים ממנו כל דיני מקומו הראשון, בין לקולא בין לחומרא, וכדעת הרא"ש והר"ן דלעיל, ובאופן זה אמורים דבריו ביו"ד שם.

ב. המג"א (או"ח שם ס"ק ט) נקט בפשיטות, דאין כל פלוגתא בין הרמב"ם לרא"ש והר"ן, ואף הרמב"ם מודה שאין אדם חייב לנהוג בחומרי מקומו הראשון אא"כ דעתו לחזור לשם לאחר זמן, וממילא נמצא שאין כל סתירה בדברי השו"ע, וכ"כ המהריק"ש בערך לחם שם, עטרת צבי שם, ועולת שבת שם. וע"ע מחצית השקל שם. ואפשר שלזה נתכוונו דברי הבאר הגולה שם, עיי"ש ודו"ק [מיהו דבריהם תמוהים, שהרי כאמור לעיל מסו"ד הרמב"ם ושו"ע שכתבו "וכן מי שדעתו לחזור למקומו" מוכח שברישא מיירי כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון ואפ"ה חייב הוא לנהוג בחומרי המקום שבא משם, וראה ערך לחם שם שנדחק בישוב לשון הרמב"ם ושו"ע].

כדבריהם אלו מדוקדק מדברי הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריב) שהאריך הרבה בביאור דינים אלו ולא הזכיר אלא את שיטת הרא"ש, ומוכח דפשיטא ליה דהלכתא כוותיה. וכן פסקו לדינא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מט), שו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ג סי' ה), שו"ת מהרש"ך (ח"ב סי' צז), שו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' קג), שו"ת חתם סופר (ח"ו סי' א), שו"ע הרב (סי' תסח סעי' יב), ומשנ"ב (שם ס"ק יד, יט).

ג. בס' חמד משה (או"ח סי' תסח) מבאר, דאף לדעת השו"ע אדם העוקר דירתו למקום אחר נוהג כמותם בין לקולא בין לחומרא, אלא שלדעתו, באופן שאין דעתו לחזור למקומו הראשון, ועדיין לא בא למקומו השני, בטלים מעליו חומרי שני המקומות, ורשאי הוא לנהוג לקולא בכל גוונא, אלא שמשום המחלוקת החמירו עליו לנהוג במנהגי המקום שבא לשם, ובהכי מיירי השו"ע באו"ח שם.

ומכל מקום נמצא פסק הדברים לדעת רובא דרובא מגדולי האחרונים, כדעת הרא"ש והר"ן דהעוקר דירתו ממקום למקום נוהג במנהגי מקומו השני בין לקולא בין לחומרא.