האם בתקופת הקורונה ניתן יותר להקל במכירת חמץ גמור?

כבוד ידידי הרה"ג רבן גמליאל רבינוביץ' שליט"א מח"ס גם אני אודך ויתר ספרים רבים

חג פסח כשר ושמח

בדבר שאלתו: מי שמחמיר לא למכור חמץ בעין, האם כעת יכול להקל ולמכור חמץ בעין, כי יש לו לחץ שלא יהיה מספיק אוכל חס ושלום?

לחיבת הקודש אציג את הנושא בהרחבה.

מכירת החמץ הנהוגה מאז ומקדם, אינה המצאה של מאה השנים האחרונות. כבר התוספתא (פסחים פ"ב ה"ו) אומרת ש"ישראל ונכרי שהיו מפליגים בספינה וחמץ ביד הישראל, הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה, ורשאי ישראל שיאמר לגוי: "עד שאתה לוקח במנה, קח במאתיים, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח". הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ד) מסייג את המכירה וכותב שזהו בתנאי שהיהודי לא יתנה עם הגוי בפירוש, שהוא מוכר לו את החמץ בתנאי שהגוי יחזיר לו אותו לאחר הפסח, שכן אם יתנה כך, לא תהיה שום תוקף למכירה והיהודי יעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא". הראשונים (הריטב"א, המאירי ורבנו ירוחם) גרסו בתוספתא מספר מילים נוספות וחשובות: "ובלבד שלא יערים". והבית יוסף (סי' תמ"ח) תמה, שהרי מותר לתת את החמץ לגוי במתנה לפני פסח ולחזור ולקנות את החמץ ממנו מיד לאחר הפסח, ואם כן, האם אין בכך הערמה גדולה וברורה, ובכל זאת הדבר מותר?!? ומסביר הבית יוסף שיתכן שכוונתם היא שאסור המכירה עצמה תהיה מותנית בכך שהגוי יחזיר לו את החמץ לאחר הפסח, ורק זאת היא ההערמה האסורה.

נמצא שמכירת החמץ אינה פטנט מחוכם שיוצר במרוצת הדורות, אלא דבר המיוסד על דברי חז"ל הקדושים בתוספתא, וכך פסקו הרי"ף והרמב"ן, הטור והשולחן ערוך (סימן תמ"ח).

התקנה הראשונית של מכירת החמץ היתה שהיהודי לוקח את כל החמץ שברשותו ומוכרו לגוי, כאשר כל החמץ נמצא בחג הפסח ברשותו של הגוי. במרוצת השנים, כאשר היהודים החזיקו ברשותם מחסנים שלמים של חמץ או בתי מרזח, עמוסים ביין שרף העשוי מחמץ, ולא ניתן היה להעביר את כל תכולת החמץ הגדולה לידי הגוי, הציעו פוסקי ההלכה הקדומים שהיהודי ימכור את החדר עצמו, בו מצויים דברי החמץ, לגוי, ואז החדר או המפעל כולו שייך לגוי ולא ליהודי, ואחרי פסח מכר הגוי בחזרה ליהודי את החדר או המפעל, קירותיו ותכולתו.  ליהודי בארץ ישראל אסור למכור לגויים קרקעות ובתים, משום איסור "לא תחנם", ולכן נוהגים בארץ ישראל רק להשכיר לגוי את הבתים או החדרים בהם יש חמץ (ראו בסידור פסח כהלכתו פי"א הערה 2, וכפי שנראה בהמשך).

מכירת החמץ התפשטה בכל קהילות ישראל וספרות ההלכה והשו"ת גדושה באין ספור נושאים ודיונים, הקשורים למכירה זו. למרות שהמכירה היתה תמיד ועד היום כה נפוצה ומקובלת, בכל זאת עוררו מספר מהאחרונים נגד קיום מכירת החמץ, וביניהם האליה רבא, האורי וישעי והשואל ומשיב. הם טענו שישנה בעיה הלכתית בכך שכל מכירת החמץ נראית כמו עורמה, כיון שהיהודים אינם מתכוונים ברצינות למכור את החמץ לגוי, וגם הגוי, שיודע שאחרי חג הפסח יקנו ממנו הכל בחזרה, אינו מתכוין לקנות את החמץ. ועוד, שהרי אסור ליהודי לרצות שהחמץ שלו יתקיים בפסח, וכאשר היהודי מוכר את החמץ לגוי, רוצה הוא שהחמץ לא יתבער בפסח. טענה נוספת העלו אותם האחרונים היא שמוכרים את החמץ ב"קנין אגב" לקרקעותיו של המשלח, הוא היהודי שמינה את הרב למכור את החמץ, ואילו על שטר מכירת החמץ עצמה חותם רק הרב עצמו, שהוא המשלח, ומצד ההלכה לא מועיל חתימת השליח על השטר, לקנין הנועד לצורך המשלח. הם העלו טענה נוספת, שהמכירה אינה חלה כאשר לא מוסרים את המפתח של החדר המכור לגוי, ולדעתם מכירת חדר עם חמץ, מבלי שמסרנו את מפתחות החדר, מוכיחה שזאת אינה מכירה רצינית. טענה נוספת שהועלתה, לפיה כאשר הקונה הגוי משלם דמי קדימה למכירת החמץ, בסכום שאינו מגיע פרוטה לכל אחד ממאות או אלפי המוכרים, הלא המה היהודים הרבים שמינו את הרב להיות המוכר של החמץ, הרי ישנה בעיה רצינית במכירה. טענה זו מובאת גם בשו"ת אגרות משה (ח"א סימן ק"נ), ומסיבה זו נוהגים בבתי הדין ואצל הרבנים מוכרי החמץ, לקבל דמי קדימה גבוהים מהגוי, בסכום שיש בו פרוטה לכל מוכרי החמץ.

ידועים הם דברי התבואות שור (פסחים פ"ב) שכתב שאכן, מכירת החמץ היא הערמה ואינה נחשבת למכירה טובה, ולכן המכירה מועילה רק לאחר שהאדם ביטל את החמץ, וממילא מהתורה כבר אינו עובר על איסור חמץ, ורק רבנן ציווהו גם לבער את החמץ בנוסף לביטולו, ועל זה חלה מכירת החמץ. אך כאשר לא ביטל את החמץ והחמץ נמצא ברשותו מצד התורה, אי אפשר לסמוך על מכירת החמץ. הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זי"ע כותב (בשו"ת האלף לך שלמה סימן רכ"ט) ש"ובפרט היתר מכירת חמץ הוא היתר התלויה בשערה מכח דחק גדול".

ואולם רבים מפוסקי ההלכה הסבירו שלא איכפת לנו כלל שהגוי אינו מתכוין לקנות ברצינות את החמץ ולא איכפ"ל שהקונים הנכרים סבורים שכל מכירת החמץ היא פיקטיבית, כענין דתי בלבד. כי העיקר הוא שהיהודי יתכוין בלב שלם למכור החמץ לגוי. ומכיון שכל יהודי יודע שאם לא ימכור את החמץ בלב שלם, אזי יעבור הוא בכל רגע על איסורים מהתורה של חמץ בפסח, לכן כולנו מתכוונים למכור את החמץ באמת ובתמים ובלב שלם לגוי. דברים אלו נכתבו בספרי הפוסקים, כל אחד בסגנונו, וכולם כתבו כך, שמאחר שכל יהודי שומר תורה ומצוות יודע אל נכון שאילולי מכירת החמץ, יהיה בידו איסור חמץ- לכן מקנה הוא לגוי בלב שלם ובנפש חפצה את החמץ, והמכירה חלה. ואולם כותב הגרש"ז גרוסמן שליט"א בספרו "סידור פסח כהלכתו" שאכן יש מקום להחמיר במכירה הנעשית למפעלים השייכים לחילונים, שאיסור חמץ אינו עומד בראש מעייניהם, בלשון המעטה, והם מוכרים את החמץ כאקט דתי בלבד, בלי שיש לו שום משמעות בעיניהם.

מסיבה זו, ככל הנראה, מוכרים את החמץ במפעלים כאלו בשטרות קנין ברורים ונחרצים, שהקנין חל גם על פי חוקי מדינת ישראל וחוקי כל המדינות, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. ומכירה חוקית שכזאת חלה בכל מקרה, כיון שמחשבתו אינה מועילה במקום שישנו אישרור חוקי למכירתו, והדבר דומה לאחד שמכר דירה לפי החוק, בשיתוף עורכי דין ונוטריון וכו', ולא התכוין ברצינות למכור את הדירה, שהמכירה חלה, שרירה וקיימת, ומחשבותיו הפרטיות אינן מעניינות אף אחד.

שיטת החתם סופר וסיעתו היא שמכירת החמץ אינה קשורה כלל לביטול החמץ, אלא כיון שהאדם מכר את החמץ בכל קניני התורה הדרושים, לא איכפת לנו כלל ועיקר מה חושב הוא בליבו, שהרי "דברים שבלב אינם דברים", והרי החמץ הנמכר שייך לגוי, והגוי יכול לאבדו או לאוכלו ולעשות בו ככל העולה על רוחו, אם רק ירצה בכך, ולכן כותב ה"אגרות משה" (או"ח א' קמ"ח) שמכירת החמץ חלה אף כאשר המוכרים הם כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות, שכיון שהמכירה חלה מצד ההלכה והחוק, לכן מחשבותיהם והרהורי ליבם אינם מפקיעים את המכירה. ומוסיף ה"אגרות משה" וכותב שגם אלו שמכרו את החמץ שבחנותם, אך הם ממשיכים למכור חמץ בפסח מתוך החנות עצמה, שנכון הוא שעברו איסור חמור של חמץ בפסח על החלק שמכרו, אך על יתר החמץ שנשאר בחנות, אותו לא מכרו, המכירה חלה, ואנו לא אומרים שהנה, מתוך כך שהם ממשיכים למכור חמץ בפסח, אנו רואים שהם מתייחסים למכירה כמכירה לא רצינית, משום שכלל יש בידינו, לפיו יהודי היכול לאכול דבר מותר, אינו אוכל דבר אסור אם אין לו אינטרס בכך. ולכן אמנם על החמץ שמכרו בפסח עברו איסור, אך על החלק הנשאר בחנות, גם הם עצמם רוצים שמכירת החמץ תחול עליה, כדי לא לעבור סתם כך על איסורי חמץ.

ישנם רבנים ובתי דינים הנוהגים להוכיח על רצינות המכירה בכך שהם מחייבים את המפעלים שמוכרים אצלם את החמץ, להעביר את כל החמץ שברשותם למחסנים אחרים, השייכים לגוי. בדרך כלל מדובר בהוצאה כספית גדולה ביותר, בה שוכרים די משאיות המובילות את כל החמץ ממחסני המפעל למקומות אכסון שנשכרים ע"י בית הדין ומושכרים לגוי לאחר מכן, ללא שום קשר לבעלי מפעלי החמץ.

ה"נמוקי אורח חיים" כותב שכאשר יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות מוכרים חמץ, צריכים הם למכור את החמץ שלהם לבית הדין ובית הדין ימכרו את החמץ לגוי, וזאת משום שבכל מכירת חמץ צריך שלפחות אחד מהצדדים יתכוין ברצינות ובגמירות דעת מוחלטת למכירתו, ואם הגוי לא מתכוין ברצינות למכירה וגם החילוני המוכר לא מתכוין ברצינות, המכירה אינה טובה, ולכן החילונים הללו ימכרו את החמץ לבית הדין, המתכוונים ברצינות לקנות מהם את החמץ, וכעת, כשהחמץ שייך לבית הדין, ימכרו בית הדין את החמץ לגוי, וגם אם הגוי אינו מחשיב את המכירה למכירה אמיתית, הרי המוכרים, הם בית הדין, מתייחסים למכירה שלהם ברצינות, והמכירה חלה.

המשאת בנימין (סימן כ"ט וסימן צ"ז) כתב שלמרות שאנו רואים בעינינו שחסר בסמיכות הדעת של המוכרים והקונים במכירת החמץ, בכל זאת המכירה חלה לכתחילה, משום שמבחינת התורה, החמץ אינו שייך לאדם החל משעה שישית, בהיותו אסור בהנאה, והתורה הקדושה היא זאת שהכניסה את החמץ לרשותו של האדם והחשיבה אותו לרשותו, כדי שיעבור עליו באיסור "בל יראה ובל ימצא", ולכן אמרו חכמים שכל שגילה את דעתו, אפילו בקנין כל שהוא, שאינו רוצה בחמץ, נחשב הדבר לביטול או להשבחת החמץ, ולכן מכירת החמץ מועילה.

ישנם רבים וטובים מיראי ה' שהחמירו על עצמם שלא לאכול חמץ שנמכר לנכרי במכירת חמץ, מפני שיתכן שהמכירה אינה מוחלטת, וכן מובא בספר מעשה רב (הלכות פסח אות קפא) בשם הגר"א מוילנא, ש"אחר הפסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים, ויי"ש ושכר של ישראל, כי המכירה גרועה. על כן לא יקנה רק שיהא משל נכרי, או הקמח של ישראל אם אינה לתותה, ויי"ש ושכר של ישראל לא ישתה עד שיעשה מחדש". ובכתר ראש (סימן קב) מובא שהגאון רבי חיים מוולוז'ין לא אכל לאחר הפסח מחמץ שנמכר במכירת החמץ, משום שדעתו היתה שצריך לבטל את החמץ בלב שלם ולא כולם עושים זאת בלב שלם.

ובמילואים לספר מעשה רב (מהדורת הר"י זלושינסקי, לאות  קפא) דן האם הגר"א מוילנא חשש שמכירת החמץ לא נעשתה כדינה בכל דרכי הקנינים הראויים או מחשש שמא החמץ נמכר לאחר זמן האיסור, או מפני שהגר"א חשש להערמה, שכיון שאין בדעת המוכר למכור אלא רק להערים, המכירה אינה חלה.

וכעת חיה הראני ידי"נ הג"ר יהושע בחר שליט"א שאכן בספר מנוחה וקדושה (לרבי ישראל איסר מפוניבז' זצ"ל, תלמיד הגר"ח מוואלוז'ין, הקדמה לשער התורה ח"ב) כתב שהגר"א ז"ל לא היה אוכל מטעם שהיה חושש שמא לא הייתה המכירה כראוי. הרי לנו עדות ברורה בטעם חומרת הגר"א ז"ל בזה. ועי"ש שכתב דלא ניחא ליה לחקות את הנהגת הגר"א בזה.

גם הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל נזהר מלקנות חמץ לאחר הפסח, שיהודים מכרו לגוי לפני פסח, משום שהתוספתא הדגישה שמכירת החמץ חלה רק במכירה מושלמת בלי שום הערמות וחסרונות, והוא חשש שמכירת החמץ לא היתה טובה. גם בשו"ת חוט המשולש (לחתנו של רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, סימן ב') כתב לפקפק על מכירת החמץ שבזמנינו, בהם הקונה והמוכר לא קונים ומוכרים את החמץ ברצינות רבה והכל נחשב כמין "טכס דתי" וכ"מצוות אנשים מלומדה". הגרמ"מ קארפ שליט"א בספרו "הלכות חג בחג" (פי"א, הערה 14) כותב שבפרט יש לחוש שלא לסמוך על מכירת החמץ של מפעלים שבבעלות חילונים שמכירתם אינה נעשית בלב שלם, שהרי לשיטת ה"בכור שור" שהזכרנו, מכירת החמץ מועילה רק לאחר ביטול החמץ, וחילונים אלו אינם מבטלים את החמץ וכל מעשיהם מהשפה ולחוץ לצורך מסחרם [ואף אם יבטלו בפיהם את החמץ, עדיין אנו חוששים שמא לא יבטל בלב שלם, כפי שכתב הר"ן בתחילת מסכת פסחים והו"ד במשנ"ב ר"ס תל"ט. ודברי הביטול שלו אינם מועילים מצד ש"דברים שבלב אינם דברים", משום שכל הביטול הוא גילוי דעת הלב, וכאשר ליבו אינו שלם לבטל את החמץ, אזי אין תוקף ליבטולו, וכפי שביאר בשו"ת הגרעק"א (קמ"א סי' כ"ג)- שב"ג]. הגרמ"מ קארפ כותב שבמפעלים אלו מקפידים לאשרר את מכירת החמץ בתוקף חוקי עם חתימת עורך דין, שעל ידי כך יידע המוכר שהמכירה היא מכירה גמורה ולא יהיה בכוחו לחזור בו ממנה, גם אם יתעקש בכל כוחו.

יש להדגיש שלשיטת החולקים על ה"בכור שור" (הם החתם סופר וסיעתו), מכירת חמץ אינה קשורה כלל לביטול החמץ ואם מכר את החמץ בכל הקנינים הנכונים, לא מעניין אותנו האם המוכר התכוין או לא למכור את החמץ, ובפרט בימינו אנו, כאשר מוכרים את כל החמץ שבחנויות בשווים האמיתי, שכתב ה"אורחות רבינו" בשם מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל שבודאי שסוחרי ימינו מוכרים את החמץ בלב שלם, כיון שהגוי קונה את החמץ בשווי האמיתי ואם הגוי אכן יממש את המכירה, הם ישמחו למכור ולקבל כסף על כל החמץ. והגרמ"מ קארפ שליט"א כותב ששמע בשם מרן החזון איש זי"ע שכיון שחמץ שעבר עליו הפסח הוא קנה שקנסו חכמים שלא לאוכלו, לכן כל יהודי שמכר את החמץ כהוראות בית הדין שבעירו, לא איכפת לנו מהי דעתו והחמץ שלו אינו נאסר באכילה לאחר הפסח.

ומובא מהרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב שיש להימנע מפסח ועד שבועות מלאכול חמץ שנמכר לגוי קודם הפסח, משום שימים אלו גבוהים וקדושים בקדושה מיוחדת.

הגאון רבי שמואל פנחס טרוייבע (בטאון מורשה, גליון 249, עמוד 25) כותב שבימינו הקמח שנעשה מחיטה רחוצה, נעשה מחיטים שהתנפחו, שלדעת רבים מהראשונים הקמח הוא חמץ ודאי, ולכן להמחמירים שלא לאכול חמץ שנמכר במכירת החמץ, צריכים להחמיר ולנהוג גם בקמח, ומכאן נובעת החומרה שלא לאכול מקמח שנטחן לפני הפסח.

ואולם יש להדגיש שזוהי חומרא ולא הלכה, כיון שכאשר מכירת החמץ נעשתה כדת וכדין, ניתן לאכול מהחמץ שנמכר לנכרי, ללא כל חשש.

לפי הנראה מד' ס' מנוחה וקדושה הנ"ל, חשש רבינו הגר"א למכירת חמץ בעין משום שלא עשו המכירה כהוגן, דבר שאינו שייך בזמנינו כאשר מכירת החמץ דילן נעשית בכל הקנינים ומקובלת, אחר שעמלו רבות בזה משפטנים שונים, לאשרר את המכירה גם ע"י חוק המדינה, וכנודע בשער בת רבים. לכן בזה"ז בעידן מגפת הקורונה ה"י ישנם רבנים שהקילו בזה, וכאמור, יש להם על מי לסמוך.

בברכה לרפו"ש לכל חולי ישראל ולביאת משיח גו"צ השתא הכא, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

שמואל ברוך גנוט