הנה הדעה הרווחת היא שבן א"י שיצא לחו"ל ודעתו לחזור לא"י, דינו כבן א"י גם אם הוא נמצא בחו"ל זמן רב (וכן הדין במקרה ההפוך). מה הדין באדם שאינו בטוח אם רוצה לחזור או לא? ושאלה זו נחלקת לדרגות שונות, כגון בספק שווה (50/50), או שיותר נוטה לצד אחד (60/40), או שממש נוטה לצד אחד אך עדיין לא לגמרי בטוח (80/20), וכו'. אשמח לפירוט ומקורות. יישר כח!
תשובה:
הגעה לחזור צריכה להיות מוחלטת ומנומקת, אחרת הוא חייב ביום טוב שני. ראה כאן בהרחבה.
בקישור הנ"ל הובאו דברי הגרי"ש שאדם שעקר לעשר שנים בוודאי נחשב כבן אותו המקום שעקר אליו. האם הכוונה היא גם למקרה שהגדיר לעצמו שנוסע לעשר שנים ואז חוזר בוודאות (למשל אדם שנסע לשליחות של עשר שנים)?
קשה לדעת מה בדיוק היה מורה בכל מקרה, רק הבאתי את העקרון הזה שכדי להחשב בן חו"ל צריך להיות משהו די מוחלט…
השאר תגובה