רבנים אורתודוקסים ענו לי:
"ישראלי יכול לטבול במים או במשקה את המצה לפני שיאכל, -אם קשה לו לאכול מצה בלי זה.
לגבי הזמן, ישתדל לאכול כמה שיותר מהר."
עד איזו מידה של 1] רכות-רטיבות. -הפך קשיחות-יבשות.
2] אבקתיות = פירורים כ-קמח.= הפך חיבוריות.
מותר
למצה להגיע להיות לפני שמוכנסת לפה?
-ועדיין יקרא שמה: "מצה" מבחינה הלכתית ?
הבנתי שאם היא מאבדת צורתה המקורית אז ייתכן שברכתה הופכת להיות ברכת "מזונות" – במקום המוציא [מחלוקת בפוסקים], -אבל מה אם זה לא רק מאבד צורתו המקורית אלא גם דליל במים כמו מיץ – מתי מחליטים שברכתו "שהכל" ולא "מיני מזונות" ?
בנוסף: האם יוצאים חובה ב-"מי-חלב"-מאבקת-מצה = מצה עבודת יד ששברו אותה: דק דק, טחון טחון, – והוסיפו מים רבים, -כאשר רוצים לצאת ידי חובה באכילת מצה בערב פסח ? האם צריך לוודא שלא מוסיף יותר מדי מים ? – כגון הכלל של "בטל בשישים" ? -שאז זה כבר לא נחשב שאוכל מצה אם יש יחס מצה מים 1:60 ?
אבל השאלה האם יש ייחס קטן יותר שגם הוא עובר את הגבול, – וזה לא נחשב שאוכל מצה ?
שואל כי רשמו לי:
"ישתדל לאכול כמה שיותר מהר". – אזי לבטח אני ירצה את
המצה כמה שיותר כמו חלב/מיץ = אבקה-רטובה , -השאלה:
עד כמה מותר ליצר מהמצה עיסה-דלילה לפני שמכניס אותה לפה שלי ?
תודה,
שנזכה להצלחה הרוחנית העליונה.