למי שייך האוכל שמביא הילד לת"ת

שאלה:

למי שייך אוכל שילד מביא איתו לחיידר לארוחות? לילד או להורה? שאלתי מגיע לאור העובדה שכשהייתי בכיתה מכינה בעת הארוחה כשהמלמד היה מוצא סנדוויץ, "שלא שייך לאף אחד" ולאחר שהוא היה בודק אם למישהו חסר ורואה שכולם הביאו אז כנראה א' מאיתנו הביא שני פרוסות הוא היה חותך לחתיכות קטנות ומחלק לכולם "מסיבת לחם". שאלתי האם מצד ההלכה היה מותר לו לעשות כך? בכל מקרה לא היה הרבה מה לעשות עם זה אך מצד שני אם זה שייך להורה צריך לכאורה לבקש רשות ואם זה שייך לילד אין דרך לבקש רשות.

תשובה:

שלום וברכה, אורח שמתאחר ואוכל אצל בעל הבית, יש נדון בפוסקים למי שייך האוכל שאוכל האורח – האם שייך לבעל הבית והאורח אוכל משל בעל הבית. או שכל מה שמגביה האורח לאכול זוכה באוכל, ולכן יכול לקדש אשה באוכל, או לתת את האוכל לאדם זר שלא מוזמן לסעודה. וכזאת נחלקו גם בליל הסדר שיש הסוברים שצריך שהמצות יהיו שייכות לו, שיהיה 'לכם' – כמו בד' מינים שיהיו שייכים לו. ואורח שאוכל מהמצות של בעל הבית, האם צריך להקנות את המצות לאורח. ראה במקורות בהרחבה. אולם במקרה הנ"ל מסתבר שהאוכל שייך להורים והילד אוכל משל ההורים. אולם אם נמצא פרוסת לחם, גם אם אין סימן לא זוכה המלמד כיון שאין כאן עדיין יאוש של ההורים. אולם מסתבר שאין ובה להשיב בדבר שאין מקפידים עליו, ההורים לא מצפים שיחזירו להם את הפרוסה שאבדה לבנם, ולכן יש להקל על המלמד לחלק את הפרוסה לתלמידים. בהצלחה.

מקורות:

מחלוקת ראשונים – אוכל המוגש לאורח, קניינו של מי הגמ' בנדרים דף לד ע"ב מסתפקת באוסר ככר לחם בנדר על חבירו בלשון 'ככרי עליך', ולאחר מכן נתן לו במתנה, האם המקבל רשאי לאכול את הככר, האם משמעות הנדר היא שאסר עליו את הככר רק כל עוד שהוא בבעלותו –של הנותן, או אסר לעולם. ומוכיח שם רבא שודאי היתה הכוונה לאסור לעולם, שאם על שעה שהככר בבעלותו, הרי ממילא אסור למודר לגזול ככר שאינו שלו ומה צורך בנדר (כן ביאר הר"ן). השיב לו רב חייא בר אבין שניתן לפרש את הנדר למקרה ש'אזמניה עליה' היינו שהזמין אותו לאכול מהככר. ונחלקו הראשונים בביאור דברי רב חייא, בחידושי הרשב"א שם ובריטב"א שם (דף יא ע"ב מדפי הרי"ף) מביאים בשם 'יש שפירשו', וכן כתב המפרש שם, שאם הזמין המדיר את המודר קודם הנדר שיאכל מהככר ואחר כך הדירו, לא חל הנדר, משום שמשעה שהזמינו קנה האורח את חלקו שיאכל ואין הנותן יכול להדיר אותו ממנו. ומבואר מדבריהם שאורח שהוזמן לסעודה זכה משעה ראשונה בכל חלקו בסעודה ואין בעל הסעודה יכול להדירו ממנו. והדברים תמוהים כיצד זוכה האורח בסעודה בהזמנה בלבד. ועיין ברשב"א וריטב"א שם שדחו פירוש זה. ופירשו הרשב"א, הריטב"א, הנמוקי יוסף והר"ן שם את כוונת הגמ', שבאמת ניתן לומר שהאומר ככרי עליך ונתן את הככר למודר במתנה, פקע הנדר, כיון שלא נדר רק כל עוד הככר שלו, אלא שהנדר מועיל שלא יוכל להזמין את המודר לאכול מהככר (וכגון שהפציר המודר במדיר שיזמינהו לאכול אצלו, והוצרך להדירו כדי שלא יוכל להזמינו ושוב לא יפציר בו), כיון שאורח אוכל מפתו של בעל הבית, יוצא שהמודר נהנה מהככר בעוד שהוא בבעלותו של המדיר. ומבואר שאורח אינו זוכה באוכל, אף לאחר שהגביה את חלקו, אלא אוכל משל בעל הבית. (בספר מועדים וזמנים מהדו"ב ח"ג סי' רסו בא לחדש על פי פירוש הר"ן, שהמזמין אורח לליל הסדר חייב לפרש שהוא נותן לו את המצה במתנה, שאם לא כן אין האורח יוצא ידי חובתו, שבכזית מצה בליל הסדר צריך שיהיה 'משלכם'. ומסיים שם שאפילו אם לא הקנה במפורש ניתן לומר על פי אומדנא שהתכוון להקנות כדי שיוכל לקיים המצוה. וכבר קדמו בזה בספר אמרי בינה או"ח פסח סוף סי' כג. ובשו"ת ויחי יוסף או"ח סי' רצב משיב על דברי ספר מועדים וזמנים, וכתב שאף לדעת הר"ן המזמין נותן לאורח את האוכל במתנה בשעת אכילה, ולא בא הר"ן למעט אלא שאינו זוכה לפני אכילה. ועיין בספר יד המלך הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ז שדן כיצד אשת איש מקיימת מצוות אכילת מצה. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סי' לז ובחלק יג סי' טו תשובת הגרצ"פ פראנק שהאריכו לדון אם אורח יוצא ידי חובת אכילת מצה לדעת הר"ן). בפירוש נדרי זריזין שם תמה על הר"ן, שלאחר שהאורח הגביה את הככר למה לא יזכה בו, ולכן מפרש שבאמת זכה האורח בככר בשעת הגבהה, אלא שבלשון בני אדם נקרא הככר הוא של בעל הבית, וכיון שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם מפרשים כוונת הנודר שהתכוון לאסור אף לאחר שיזמינו על הככר. אמנם, בדברי הר"ן ניתן לדחוק כן, אבל מלשון הריטב"א שכתב "דבהזמנה לא נפיק מרשותיה דמדיר ועדיין ככרו הוא" וכן מלשון הרשב"א שכתב "דמתנה הא נפקא מרשותיה, אבל אזמניה עליה כי אכיל משל מדיר אכיל", משמע שבהזמנה אינו יוצא מרשותו עד שיאכל.   רמ"א בשם ריא"ז – אורח שקידש אישה באוכל שהוגש לו מקודשת הרמ"א באבן העזר סי' כח סעיף יז פוסק "אורח היושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת" ומקור דבריו בפסקי הריא"ז קידושין פ"ב הלכה ח אות ב, ומטעם שאין בעל הבית מקפיד שיעשה האורח באוכל כרצונו. ומקשה הט"ז שם על דין זה מהגמ' בחולין דף צד ע"א "אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים, בא בנו של בעל הבית נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי, בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לגג ונפל ומת. אמר רבי אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל". וכן נפסק בשו"ע אורח חיים סי' קע סעיף יט שאין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ובתו של בעל הבית. הרי שאסור לאורח לתת ממנתו לאחרים, ואם כן באורח שקידש אישה יש לפסוק שאינה מקודשת וכדין מקדש בגזל. ומסיק שבאמת אינם קידושי ודאי, אלא קידושי ספק, שחוששים שמא נתרצה בעל הבית. ומקושיית הט"ז מוכח שסובר שאין האורחים רשאים ליתן לאחרים מצד איסור גזל, ולא רק ממידת דרך ארץ, שהרי אם אין בזה גזל היו הקידושין צריכים לחול, אף שהמקדש נהג שלא כדין.   דעת המהרי"ט והט"ז – אורח שקידש הקידושין ספק וכשיטת הט"ז פסק גם בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קנ, עיין שם שנשאל במוזמן לסעודה שקידש אישה בתפוח מעל השולחן הסעודה, האם זוכה האורח רק לצורך אכילתו, או שזוכה בסעודה לכל צרכיו, ואף לקידושין וכדומה. והשיב המהרי"ט שהקידושין אינם קידושי ודאי. וראייתו מב"מ דף צב ע"א שהסתפקה הגמ' בפועל בשדה שהתורה התירה לו לאכול בעת עבודתו, אם אוכל משל עצמו, או משל שמים, ונפקא מינה אם יכול לתת את חלקו לאשתו ובניו, שאם נאמר שאוכל משל שמים אין לו זכות להעביר את חלקו לאשתו ובניו. ומסבירים שם התוספות שלא זיכתה לו התורה אלא מה שהוא לועס ואוכל. ואם אף האורחים אינם אוכלים משלהם ומזכותם, אלא בעל הבית מוותר להם, דינם כפועל לפי הצד שאוכל משל שמים. ועוד מוכיח מהגמ' בחולין שציין הט"ז, וכתב שאצל בנו ובתו אמרו, קל וחומר אצל חברו שבעל הבית מקפיד לתת להם את מנתו. ומדבריו מוכח שאף אם נאמר שהאורח זוכה במנתו במתנה, מכל מקום, אינו זוכה אלא לצורך אכילתו ואינו יכול להשתמש בהם לצורך אחר. ובהמשך דבריו כתב עוד, שמסתבר שהאורח אינו זוכה כלל עד שנותן לפיו, והראיה מפועל שאוכל משל שמים ואינו זוכה אלא במה שלועס בפיו, כמו שכתבו התוספות שם. וכן פסק הטור בסי' שלז, ודלא כדעת רש"י שלאחר שהגיע לידו זכה, אף אם אוכל משל שמים. ובסוף דבריו מביא לשון הריא"ז שנפסק ברמ"א שהאשה מקודשת "שאין בעל הבית מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם" ומסתפק אם הכוונה למנותיהם דוקא, או שאין בעל הבית מקפיד בכל האוכל המונח על השולחן. ומוכח מדברי המהרי"ט שאף אם מקמץ מסעודתו ומרעיב את עצמו כדי לתת לאשתו ולבניו, יש ספק בכך ספק גזל, שהרי מוכיח דבריו מפועל שנותן מחלקו המגיע לו, וכמו שכתב המאירי בב"מ שם "ואם אמר תנו מה שאני ראוי, לאשתי ולבני אין שומעין לו". וכן מוכח מקושיית הט"ז מהגמ' בחולין שמיירי באורח שמקדש בחלקו, ואף על פי כן יש בכך משום איסור גזל. בספר ים של שלמה חולין פ"ז סי' כ גם סובר שאסור לאורח לתת את חלקו לחברו, ומה שאמרו באיסור לתתן לבנו ועבדו של בעל הבית משום דרך ארץ, היינו רק בהם שאין קפידא אי לאו משום מעשה שהיה.   ישובים באחרונים על קושיית הט"ז המגיה בט"ז מיישב את הקושיא, שדברי הרמ"א אמורים רק במקרה שקידש את בתו של בעל הסעודה שאינו מקפיד. ונמצא שלדינא סובר כהט"ז שאסור לאורח לקחת חלקו לתת לחברו משום גזל ורק במקום שודאי לא מקפיד מותר. בבית שמואל שם ס"ק מו מתרץ שבעל הבית מקפיד רק שלא יתנו לבנו, אבל לאדם אחר לא איכפת לו ומותר לאורח לתת. והמגיה בט"ז הקשה עליו שאיפכא מסתברא, אם על בנו מקפיד כל שכן על אחרים. ובלשכת הסופרים (לבעל החתם סופר והכתב סופר) שם מבאר דברי הב"ש שרק לבנו אסור כיון שהמעשה בגמ' חולין היה בבנו, לכן דווקא בבנו גזרו. וכן נראה דעת הביאור הגר"א שם. וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' נג שאורח זכה בחלק סעודתו בלי שום תנאי ולכן יכול לקדש בו, אלא שגזרו חכמים שלא יתן לחברו משום דרך ארץ. בבאר היטב שם מביא תירוץ הבית הילל שהרמ"א מדובר אם קידש אישה שהיתה מוזמנת גם היא לסעודה, ועל נתינה למוזמנים אין בעל הבית מקפיד. חילוק זה שרק למוזמנים מותר לתת כתב אף המגן אברהם בסי' קסט סק"ד והמשנה ברורה שם סק"ח. עוד כתב הבאר היטב בשם המהרש"ל חילוק נוסף שאם עדיין לא קיבל כל אחד את מנתו, יש בו משום גזל, אבל לאחר שהפרישו לו את מנתו, אין איסור גזל להעביר לאחרים. ובאורח חיים סי' ק"ע ס"ק טו חזר בו הבאר היטב מחילוק זה, וכתב שאין זה במהרש"ל. אבל בשו"ת שמן ראש סובר חילוק זה. ובחכמת שלמה שם מציין למה שכתב בספרו נדרי צדקה על הר"ן בנדרים שהאורח זוכה אף לפני האכילה, וסובר שלדינא יש לחלק בין מקרה שהאורח אוכל כדי שובעו שאסור לו לתת אוכל לאחרים, שאומדנא שלא הקנה לו בעל הבית אלא כדי שובעו, ובין אם האורח מצמצם ואינו אוכל כדי שובעו, שיכול לתת מחלקו לאחרים. מכל הפוסקים האלו נראה שיש קנין לאורח באוכל המוגש לו, ולא נחלקו אלא אם יש קפידא או תנאי במתנה שלא להעביר לאחרים, ובאילו מקרים קיימת קפידא זו.   קובץ שיעורים – האורח אינו זוכה באופן אוטומטי אבל רשאי לזכות בחידושי הרשב"א ב"מ דף פח ע"א מקשה למה גזרו חז"ל על הדמאי, הרי מן התורה הקונה תבואה פטור מלעשר, גם לא ודאי טבל, שדורשים 'זרעך ולא לקוח', אם כן קונה מעם הארץ אינו רק ספק דרבנן. ומתרץ שחז"ל חששו אם בעל שדה עם הארץ יזמין לאכול על שולחנו, שבמקרה כזה האורח אוכל משל בעל השדה וחייב במעשרות מן התורה. ובספר קובץ שיעורים פסחים אות קלא הוכיח מדברי הרשב"א שאורח אינו זוכה כלל בחלקו אפילו אחר שנתן לפיו, ואין לו אלא רשות לאכול, וקשה על הרמ"א שפסק שאורח יכול לקדש במנתו. ומיישב שאם רוצה לזכות בסעודה לצורך מסוים יכול לזכות משעה שמגביה ואין בעל הבית מקפיד על כך, והראשונים דיברו באורח שאוכל בסתם ואינו רוצה לזכות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל