תפילה ביחידות: הלכות ופרטים

 

מצב הקשה שבו אנו שרויים הוביל לסגירתם של בתי כנסת מסביב לעולם. ההתפשטות הנמשכת של וירוס הקורונה, ותקנות משרדי הבריאות והממשלה למען הגנה על בריאות הציבור, אינן מאפשרות התקהלות של אנשים, כולל התקהלות לשם תורה ותפילה. במקום בית הכנסת, אנו מתרגלים להתפלל מתוך הבתים, ברשות היחיד.

המצב אמנם קשה, ואנו ממתינים לסיומו המהיר ולחזרה לבתי הכנסת, אך התפילה בבית מעניקה לנו גם הזדמנות. זוהי הזדמנות להעמיק את הקשר שלנו עם הקב"ה, להתפלל לאט יותר ובכוונה, ולהתפלל מתוך מקום של צניעות וענווה. באותה העת, התקופה מאתגרת אותנו להיות בקיאים בהלכות הנוגעות לתפילה: אי אפשר פשוט לנהוג כפי שנוהג הציבור כולו, ועלינו לדעת היטב את פרטי הלכות התפילה, ובפרט בכל מה שנוגע לתפילה ביחיד.

במאמר השבוע נעסוק אפוא בשאלות הנוגעות לתפילה ביחידות. היכן ראוי להתפלל? מה זמן התפילה הראוי?

מעלת תפילה בציבור

מעלת התפילה בציבור רבה היא מאד. רבים מאמינים שיש צורך במנין כדי לומר דברים שבקדושה: קדיש, קדושה, ושאר חלקי התפילה שדורשים מנין עשרה. אמנם נכון שיש דברים שבקדושה שדורשים ציבור, אך הסיבה העיקרית לתפילה בציבור היא בשביל התפילה עצמה: תפילת שמונה עשרה שמתפללים בציבור.

כן מבואר במשנה ברורה (סימן צ, ס"ק כח, בשם החיי אדם יט, א): "ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד, ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו". מכאן כותב המשנה ברורה שיש להיזהר לא רק שיהיו עשרה בבית הכנסת, אלא שכל אדם צריך להגיע בזמן לבית הכנסת כדי שיתפלל עם הציבור.

תפילה שנאמרת ביחס עם הציבור שונה מהותית מתפילה שנאמרת ביחיד. בגמרא (תענית ח, א) מוצאים שתפילותיו של אדם מתקבלות רק כאשר מלווה להן כוונה, ואילו תפילה שנאמרת בציבור מתקבלת גם כשהכוונה לקויה. על-פי דברי גמרא נוספת (ברכות ח, א) כותב הטור (אורח חיים צ) שתפילותיו של אדם נשמעות דווקא במנין ובבית הכנסת.

לאור המעלות של תפילה בציבור, נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים צ, ט) ש"ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכווין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים". במגן אברהם מוסיף שגם אם יכול להתפלל בביתו במנין, עדיין ברוב "עם הדרת מלך" – יש להתפלל בציבור.

במשנה ברורה (צ, כח) מדגיש שתפילותיו של אדם נשמעות יותר כשהוא מתפלל בציבור, ומוסיף שגם כאשר יש אדם רשע בין המתפללים, עדיין תפילה בציבור עדיפה על תפילת יחיד (על-פי דברי הרמב"ם, פרק ח מהלכות תפילה). ויש מי שכתב – כידוע בעיקר מדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ח"ד, סימן סח) שתפילה במנין היא חיוב גמור, ולא מעלה ויתרון בלבד.

ואולם, ישנן נסיבות, דוגמת המצב הנוכחי, שבהן אנו נדרשים להתפלל לבד, ביחידות. כיצד נפיק את המירב מהתפילה ביחיד, ולאיזו הלכות עלינו להיות מודעים? איזה חלקים של התפילה נאמרים ביחידות, ואיזה אינם נאמרים? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

מקום התפילה

הגמרא מבארת (ברכות ו, ב) ש"כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו". כלומר, על האדם להתפלל במקום קבע, וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים צ, יט) ובפוסקים מאוחרים. גם אדם שמתפלל בבית, ראוי אפוא שיקבע לעצמו מקום קבע לתפילה (מגן אברהם צ, לג; משנה ברורה נט; ערוך השולחן כג).

באזור ביתי, חשוב להיזהר שלא להתפלל מול מראה, שאסור בתפילת שמונה עשרי הן מחשש לכוונה, והן משום שהדבר נראה כאילו האדם מתפלל לעצמו (עי' משנה ברורה צ, ע).

יש לציין שבניגוד לבית הכנסת, אין בבית כל מניעה מתפילת גברים ונשים באותו החדר, וחובת המחיצה נאמרה דווקא במקום ציבורי המיועד לתפילה. כמובן שיש לדאוג שדעתו של אדם לא תוסח מפני שאר הנוכחים בחדר.

זמן להתפלל

הזמן המובחר לתפילת שחרית הוא עם הנץ החמה – כלומר, להתחיל את תפילת שמונה עשרי עם הנץ החמה. בשולחן ערוך (אורח חיים פט, א) מבואר אפוא שהזמן הראוי לתפילה הוא הנץ החמה, ובמשנה ברורה מבואר שמעלת התפילה בהנץ החמה היא שווה, ואפילו יתרה ממעלת תפילה בציבור – כאשר מדובר באדם הרגיל להתפלל מידי יום בשעה זו. למרות זאת, אין חובה על האדם לקום מוקדם כדי להתפלל בהנץ החמה, ואם הדבר יפריע לתפקוד התקין במשך היום, עדיף שיתפלל האדם בזמן הרגיל שלו – ועד לסוף שעה הרביעית (שעות זמניות) לאחר עלות השחר.

עבור מי שאינו מתפלל בהנץ החמה, יש להשתדל להתפלל בזמן שיש מניין שמתפלל, כך שתפילותיו יצטרפו לתפילות הציבור. במצב הנוכחי, אין בהכרח אפשרות כזאת, והדבר תלוי בכל מקום לפי מה שנהוג בו.

ביחס לתפילת מנחה, זמן התפילה הוא עד שקיעת החמה, ואילו זמן מעריב הוא לכתחילה עד חצות לילה, ובדיעבד עד עלות השחר. כיון שבשולחן ערוך נאמר בפירוש שיש להקפיד על קריאת שמע קודם חצות (על-פי המשנה וסוגיית הגמרא בתחילת מסכת ברכות), ראוי לי שהזמן מתאחר לו לומר קריאת שמע קודם חצות, ולהמשיך בתפילת ערבית לאחר חצות.

יש לציין שכיון שאין לאדם מניין קבוע שבו הוא מתפלל, יחול איסור על מלאכות משמעותיות קודם תפילת מנחה (אחר הצהריים) וערבית (בלילה). מכאן שכאשר אדם צריך לעשות מלאכה משמעותית (סעודה גדולה, תספורת, וכדומה) לפני התפילה, עליו לנות "שומר" שיזכיר לו להתפלל במועדו. ניתן גם לקבוע התראה של שעון מעורר.

חלקים שאינם נאמרים ביחידות

כאמור לעיל, כאשר אדם מתפלל ביחידות אין אומרים קדיש ולא קדושה. כן, אין אומרים "ברכו", ואף לא קריאת התורה עם ברכותיה. אך מה בנוגע לפסוקים "קדוש קדוש קדוש" "וברוך כבוד ה' ממקומו" הנאמרים בקדושה של ברכות שמע ו"קדושה דסדרא" שבסוף התפילה? האם אלו נאמרים ביחידות?

יש דיון בין הפוסקים בנוגע לאמירת פסוקים אלו בתפילה לבד. השולחן ערוך (נט, ג) מציין שתי דעות בנוגע לאמירת פסוקים אלו, וממליץ אפוא לקרוא את הפסוקים עם טעמי המקרא, כאדם הקורא בתורה. הרמ"א פוסק (שם) שניתן לומר את הפסוקים כדרכם, גם ביחיד, אך המשנה ברורה (נט, יא) כותב שיש לנהוג כפי שהכריע השולחן ערוך. עבור מי שיודע את טעמי המקרא, יש אפוא לומר את הפסוקים עם הטעמים.

ביחס לאמירת תחנון, אדם המתפלל לבד אינו אומר את י"ג מידות הרחמים (עי' שו"ת אגרות משה, אורח חיים ג, סימן כא). שאר חלקי התחנון נאמרים אף ביחיד, אך תוך דילוג מהמילים "ויעבור ה' על פניו" ועד סוף י"ג מידות. אולם, כאשר אדם מתפלל במקום שאין בו ספר תורה, אין לאדם ליפול על אפיו (רמ"א, אורח חיים קלא, ב) – אך יש שכתבו שראשי אדם ליפול על פניו אם יש ספרים אחרים בחדר (כן פסק בברכי יוסף, קלא, א; עי' גם בשו"ת אגרות משה, אורח חיים ח"ה, סימן ה, אות ה).

מנהג העולם הוא שלא ליפול על פניו בהיעדר ספר תורה, למעט בתוך העיר העתיקה של ירושלים, שם המנהג תמיד לומר תחנון בנפילת אפיים, מפאת קדושת המקום (קצות השולחן כד,ד, ורבים אחריו). יש ספק בין הפוסקים ביחס לשאר חלקי ירושלים היום, והמנהגים חלוקים בכך (עי' הליכות שלמה, תפילה יא, הערה לז).

בנוגע לקריאת התורה, אמנם אין קוראים בתורה ללא מניין, אך ראוי לקרוא את הקריאה הרלוונטית מתוך חומש, ובמשנה ברורה (קמג, ט)) פסק שניתן לעשות כן. אין לומר "יקום פורקן" ללא מניין (משנה ברורה קא, יט; אין אומרים קטעי תפילה בארמית ללא מניין), ואילו תפילת יזכור, וברכת החודש, יש לומר גם ביחידות.

ליל שבת

לדעת המשנה ברורה (רסח, יט), אמירת "ויכולו" בלילה שבת היא סוג של מתן עדות – עדות על בריאת העולם על-ידי הקב"ה – ולכן יש לאומרו דווקא בשניים. לעניין זה, ניתן לומר "ויכולו" בזוג של קרובי משפחה, ואפילו על-ידי אדם ואשתו.

מנגד, דעת החזון איש היא שאין באמירת "ויכולו" גדר של עדות, ולכן אפשר לאומרו גם ביחיד, בלי אדם אחר, ואף אין צורך לאומרו מעומד (חזון איש, אורח חיים לח, י).

במשנה ברורה פסק שכאשר אדם מתפלל לבדו, ראוי לומר "ויכולו" בתור מי שקורא בתורה, ולא בכוונת עדות, ויש אומר שבמקרה זה ראוי לומר הפסוקים בטעמי המקרא, שמי שקורא בתורה (עי' ט"ז, אורח חיים רסח, ה; ערוך השולחן רסח, טו).

ביחס לברכה מעין שבע הנאמרת בליל שבת, פסק בשולחן ערוך (רסח, ח) שאין אומרים ברכה זו ביחידות, למרות שברמ"א מבואר שניתן לומר את תפילה, בלי הברכה שבה (כלומר, לומר את החלק שהקהל אומר בבית הכנסת, בלי החלק של הברכה שנאמר על-ידי החזן). מי שרוצה לומר את התפילה יפתח ב"מגן אבות" ויסיים ב"זכר למעשה בראשית".

מנגד, כתב הט"ז (עי' משנה ברורה ס"ק כד) שאין לומר את הברכה אלא במקום המיועד לתפילה, ולכן במסגרת של תפילה ביתית אין לאומרו כלל.

סיכום

למרות שיש עוד הרבה שניתן לכתוב ולבאר בנוגע לתפילה ביחידות, אנו תקווה שהכללים דלעיל יסייעו להבהיר את היסודות הבסיסים של תפילה בבית ולבד. הלוואי שנדע להתקרב אל הקב"ה בזמן מאתגר זה, ולחזור בקרוב את בתי הכנסת ולתפילה בציבור.

 

 

 

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *