תורת החסידות ודרך המתנגדים

רבי של חסידות הוא גם נשמה כללית וחסידיו הם ענפיו כלולים בנשמתו . ולכן הוא מעלה את תפילתם ותורתם להשי"ת ובאותו מידה גם אחרי מאה ועשרים ממליץ הרבי על חסידיו ועוזר להם עד שמגיעים אל תיקונם. (משה רבינו גם היה נשמה כללית של כל ישראל. ורבי הוא נשמה כללית של חסידיו.) חוץ מזה שבחסידות שמו דגש שכל מצוה ועבודה ולימוד יהיה בכל החיות והכח.
עוד למדו בחסידות שאפילו שינה ואכילה אם עושים זאת כראוי כדי שיהיה כח לעבדת ויתברך הרי זה גם עבודת השם. וכן למדו בחסידות שאפילו מי שלא מבין תורה ועושה מצוות ומעש"ט בחיות בלי פניות להשםיתברך הוא מאוד חשוב אצל קודשא בריך הוא.

בחב"ד בניגוד לכל החסידיות האחרות דורשים עבודה עצמית ולא להסתמך על עבודת הצדיק. לכן בחב"ד טוענים שהם הממשיכים של הבעל שם טוב. לימוד פנימיות התורה בתורת החסידות מעניק עומק חדש שאפשר להבין את כל המאמרים התמוהים בגמרא. צריך ללמוד שיחות של הרבי .
לדעתי התשובה כאן היא שטחית . מה זה דגשים? זה שוני מהותי במחלוקת מה זה אלוקות. הצמצום כפשוטו ועוד. פסגת השבוע זה הטיש? מאיפה זה נלקח?

האם אפשר להסביר במילים ברורות מה שכתבתם "אצל המתנגדים הלימוד הוא תכלית בפני עצמה". תכלית ללא מטרה? מה עם "תורה לשמה"? אצל המתנגדים התכלית בלימוד התורה הוא שאל לשמה? איזה לימוד תורה זה אם לא בשביל דבקות בהקב"ה?

ניכר שיש כאן ניסיון חשוב להגדיר בקיצור ועל קצה המזלג נקודות מהותיות, אבל דומני שנפלה כאן טעות משמעותית בהגדרת הדביקות בה' שמדגישה החסידות בלימוד התורה.
הוגדר כאן כביכול לימוד תורה כדי להידבק בה', משמעותו לחפש את הרגשות בלימוד, לחוש איזו חוויה מסויימת מהסוג שחווים בטיש וכדומה. והאמת רחוקה מאוד, דביקות בה' אינה תחושת התרוממות או חוויה רוחנית מסעירה (אף שהדביקות יכולה אכן להוביל לכך); הדביקות בה' היא פעולה אלוקית המתרחשת בשעת לימוד התורה – כאשר השכינה שורה בתוך מוחו של הלומד ששכלו מתאחד עם שכל התורה, וממילא עם נותן התורה, כי אורייתא וקוב"ה כולא חד. וכדי להגיע לדביקות כזו לא צריכים להרגיש הרגשות מסויימות, אלא פשוט להבין היטב את מה שלומדים, וככל שהבנתי יותר את טעמי ההלכה, החילוק בין ההבנה הראשונית בסוגיא והמסקנא, מחלוקת רש"י ותוספות וכדומה – כך השכינה שורה אצלי יותר וזכיתי לדביקות יתירה (וכביאור הידוע בתניא פרק ה, ועיין שם פרק כג).
אם כך אין צורך לחפש רגשות כדי לייצר דביקות, שקיימת ממילא בלימוד הראוי; ומה בכל זאת מדגישה החסידות? את עצם המודעות לפעולה נשמתית זו. כשאדם יודע זאת, הוא זוכה לתוספת ענווה, הודאה והכרת הטוב לנותן התורה, ושאיפה להוסיף בלימוד ובידיעת התורה כדי לזכות לדביקות זו, ולא ממניעים נמוכים של כבוד, השכלה וכד' [ועוד הרבה ניתן להאריך בנפקא-מינה בין לימוד החדור בהכרה זו ובין לימוד בלעדיה, אף שגוף הלימוד וההבנה זהים, אבל אין כאן המקום].
וכפי שכתב הרב, זה עניין של דגש – כי הרי כבר לפני החסידות הדגישו חז"ל את חיוניות ברכת התורה קודם הלימוד למטרה זו, וכפי שהאריך הב"ח (סי' מז): "שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה… ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם" וכו', ע"ש.
במקביל, יש דגש בחסידות גם על עבודת הלב, אהבה ויראה, תפילה וכו', וכחלק מזה ישנה משמעות רבה להשתתפות בטיש וכדומה. אבל חסיד שבמקום ללמוד הולך לטיש, אינו כדי למלא בכך את חובתו בלימוד מתוך דביקות וכדומה – את זה יעשה אחר כך בלימוד עיוני בהבנה וידיעה ראויה; ויעשה זאת ביתר שאת, בזכות ההתרוממות שחווה בטיש, וביטולה זהו קיומה [כפי שיעשה גם בחור ליטאי שיבטל תורה להשתתף בהלוייתו של גדול בישראל, וביטולה זהו קיומה].