ידוע שאסור מדרבנן לכסוס צפורניים בשבת, וכן תלישת ציצין שפירשו מן העור.
האם במקום דא"צ לגופה של מלאכה שאין צריך עצם הקציצה וכד', אלא עושה כן דרך הרגל מצד "עצבים" וכד'. שאז אדרבה מבחינתו שלא יתלש, ורק הפעולה עצמה מעניינת אותו.
האם יש טפי להקל מצד שבות במלאכה שא"צ לגופה?
וכן מה הדין בגוונא ש"משחק" איתם, ולבסוף ברור שיתלשו, אך בכל פעולה בפנ"ע של משחק לא ברור שיתלשו, האם מיקרי פסיק רישא כיון דלבסוף [למשל אחרי כשעה] בוודאות יתלשו או כיון דבכל פעם בפני עצמה לא פסיק רישא, א"כ מותר כיון דלא ניחא ליה וזה דרבנן
כוונתי שתמיד זה לצורך גזיזה, היינו הוצאת הצפרון, ואילו כאן יש לו ענין רק בעצם המעשה ולא בתוצאה של נטילת הצפורן.
לא היה הכוונה שלכן יהיה מותר, אלא רק הא דהוי שבות ומלאה שאצל"ג יהיה צירוף במקומות שניתן לצרף וכד'
אינני יודע היכן לצרף…
השאלה שכיון שהוי מלשאצל"ג ועוד הוי דרבנן. א"כ לגבי הספק בפירשו רובן, מה מיקרי רובן, לא יהיה ניתן להקל כאחד מן הראשונים.
זה בלאו הכי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואעפ"כ החמירו מספק…
לא תמיד.
כי בד"כ הוא רוצה בעצם גזיזת הציפורן
בל הוא לא רוצה את הציפורן.
אחר מחכ"ת
זה לא משנה, עדין באופן כללי הוא רוצה את פעולת הגזיזה וזה עצמו צריך לגופו במלאכת גזיזה (יעו' ביאור הלכה סי' ש"מ ד"ה וחייב)
השאר תגובה