תפילה במניין ללא ס"ת או ביחידות?

לעצם הענין בחובת התפילה בציבור נחלקו הדעות, יש סוברים שזהו חיוב גמור, ומשום שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור, ויש שדייקו מלשון השולחן ערוך בסי’ צ סעיף ט שאינה חיוב גמור, שכן כתב “ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור”. אמנם, לשון הרמב”ם בפ”ח מהל’ תפילה, הוא “צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור”, ומשמע שהיא חובה ממש, וכן נראה מדברי התוס’ בברכות מז ב שר”א שחרר עבדו כדי לקיים תפילה בציבור ומשום שהמצות עשה של ונקדשתי בתוך בני ישראל דוחה את האיסור לשחרר עבד כנעני, וראה עוד רמב”ן גיטין לח ב, שו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ יג, ובהרחבה בשדי חמד כללים מערכה ת כלל לז. בשו”ע הרב הגדיל יותר וכתב שם בסעי’ יז: תפילת הציבור אע”פ שהיא מצוה מדבריהם גדולה היא ממצות עשה של תורה! בשו”ת אגרות משה ח”ב סי’ כז כתב סברא מענינת לחייב תפילה במנין מעיקר הדין, שהרי כלל יש בידינו שהמתפלל במקום צואה אינו יוצא ידי חובתו, ומשום שתפילתו תועבה ואינה מתקבלת בשמים, ואם כן כיון שאמרו חכמים אין תפילתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור, מן הדין לומר שאינה תפילה כלל ועליו לחזור ולהתפלל, אלא שבדיעבד אין לחייבו בכך, משום שאפשר שיש לו זכות אבות מיוחדת שבזכותה תתקבל תפילתו. נמצאנו למדים שהכרעת הפוסקים שיש חיוב להתפלל במנין.