לפני כל חג פסח ישנם עוגיות מצה עשירה פפושדו. שאלתי נוגעת כלפי טיב ורמת ההכשר שלהם לכל ימות השנה שכן השמועה אומרת שההכשר הוא רק רבנות בגלל פסח שכן החברה עצמה היא בהכשר בדץ עדה חרדית וכדו' כל השנה.
וכן האם ניתן לסמוך על זה ולהשתמש במוצר בערב פסח אחרי זמן ביעור חמץ לכל הפחות לילדים.
שאלות שנצפות עכשיו:
מאמרים אחרונים
מדריכים הלכתיים
מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?
מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל
יש שם עוד בעיה לפי הידוע לי ששמים שם חומרי התססה כדי שישביח ולכאו' דינם כשמרים שכ' המ"ב שמחמיצים במ"פ. ועי' בשו"ת שמע שלמה של הרב עמאר (כמדו' ח"א) שפסק שלא מחמיץ עי"ש, ולכן מקל שם במצה עשירה, אך לד' המשנ"ב מחמיץ אף במי פירות ללא מים כלל, וכ"ז אפי' לא נחוש למים שנשאר בכלים וכו'.
אשמח לדעת מראה מקום למשנ"ב שחיים הזכיר
אני חושב שאין כזה דבר, הבעיה שכאשר יש מעט מים זה מחמיץ מיד, ראה תנה , כה תסב, י ועוד מקומות בדבריו
ביה"ל סי' תסב ללוש ביין אבל בשמרי יין הוי חמץ גמור. תוס' פסחים כח:
אם כן זה גם משהו ספציפי ולא כללי במי פירות
אכן כן, לאחר העיון בתוס' שם מוכח שהכוונה לשמרי יין שנתנו אותם בעיסה של קמח ומים, בלי קשר למי פרות.
(וקצת תמוהים דברי הביה"ל שהביאם באופן המשתמע כמו שחיים ציין, ודו"ק).
ואם כן לכאורה לא מצינו רמז בפוסקים עד לדורנו שחומרי התפחה מחמיצים במי פרות
אם כן למה מבו' שם בתוס' שזה רק לאו ולא כרת הרי מ"פ ומים זה חמץ גמור.
גם כב' מסכים שבביה"ל משמע כמש"כ א"כ איך נחלוק ע"ז מסברא.
אין כעת תח"י אך כמד' ברור שגם בס' שמע שלמה של הרב עמאר הנ"ל חולק שם על המ"ב. עכ"פ גם הוא לומד בביה"ל לאסור אלא שהוא חולק שם, והבוחר יבחר.
להיפך, תוס' כותב "ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו", כלומר בזה גופא יש כן כרת ואינו דומה וכו'.
ולעניין התמיהה על הביה"ל, יתכן שלכך כתבו רק בביה"ל ולא במשנ"ב, כי אכן אין שם מקומו בדווקא אלא הוא דין כללי במצה רגילה. כי אם הייתה כוונתו לאסור שמרי יין עם מי פירות, היה לו לכותבו בהדגשה בתוך דברי המשנ"ב, ודו"ק.
בתוס' כנר' אתה צודק.
עכ"פ המעיין בל' הבה"ל שחולק על הח"י ומקורו מהבי"מ להדיא דאפי' בלי מים. וז"ל בית מאיר אורח חיים סימן תסב
ללוש כתב הח"י סק"ה. הנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דעיסה שנילש בשמרי יין לא נקרא מי פירות רק דינם כמים שמחמיצין אבל באמת דבריו תמוהים דלמה לא נקראים שמרים מי פירות דהלא וכו' מ"מ מי פירות מקרי עכ"ל. מדבריו יש ללמוד שמותר ללוש עיסה ביין בלא מים ולהחמיצו בשמרי יין. וחלילה ליסמוך עליו בזה שהרי איתא דף כ"ח ע"ב אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו וכתבו תוס' פי' ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו דעל ידי שאור מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח וכו' אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמיבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית בה כרת ויש בה לאו. הרי להדיא דשמרים אינם מי פירות כמו יין. ובודאי בטילה דעתו נגד תוס': עכ"ל הב"מ שהוא מקור ד' הבה"ל. וגם אם נתעקש בכונת הבה"ל, הרי הב"מ גופא אומר כך להדיא!
יש להוסיף שכך משמע להדיא בפנ"י פסחים לה עי"ש שתמה על תוס' שמ"פ אין מחמיצין ונשאר בקו' עכ"פ מבו' שמיירי במ"פ ושמרים לבד.
הפמ"ג שם כתב בנוגע לשמרי שכר שהוא לא חמץ שכיון שנראה לעינינו שזה מחמיץ הרי זה חמץ וה"ה [ולכאורה כל שכן] מוסתי חומציות וכד'.
שו"ר ביבי"א או"ח ח"ט סי' מב וצ"ע שלא הביא את הב"מ הנ"ל לכאורה.
ייש"כ על המקורות. מסתבר א"כ שיש כן מהפוסקים שהבינו בתוס' ששמרי יין מחמיצין אף בלא מים, ולשיטתם לכאו' יאסרו אף בשאר שמרים. והריני חוזר בי ממה שכתבתי לעיל שלא מצינו רמז בפוסקים לאסור חומרי התפחה במי פרות, וכן מהפי' שניסיתי לומר בביה"ל.
(ועיינתי ביבי"א הנז' והוא כן מזכיר את הבי"מ – בסוגריים מרובעות)
השאר תגובה