תרומה: איזה קשרים מותר בשבת

הרב יגאל גרוס

פתיחה

בפרשת השבוע מרחיבה התורה בעניין עשיית המשכן, ומספרת שחלק מהיריעות היו עשויות 'מעורות תחשים'. מהו תחש? הגמרא במסכת שבת (כח ע"ב) כותבת, שקרן אחת הייתה לו במצחו, הוא נזדמן למשה בדרך לא רגילה למדבר, עורו מורכב ממספר צבעים (תרגום יונתן) ולא ידעו חכמים להחליט האם הוא חיה או בהמה.

חלק מהחוקרים רצו לומר שכוונת התורה לג'ירפה, שעורה צבעוני, ויש לה קרן קטנה בראש. למרות שכיום לא נהוג לאכול את הג'ירפה (וצריך שחומרי המשכן יהיו כשרים) כפי שראינו בעבר (נח שנה א'), אין מחלוקת בין הפוסקים על כך שיש בג'ירפה את סימני הכשרות הנצרכים, והסיבה שלא אוכלים אותה היום טמונה במחלוקת הפוסקים האם צריך מסורת שאכלו את אותה החיה בעבר.

את יריעות המשכן, קשרו אחת לשנייה באמצעות קרסים. אם כן,  בעקבות כך, הפעם נדון במלאכת קושר ובשאלות, כיצד יש לקשור את הנעליים בשבת, האם מותר להשתמש באזיקון, ועוד (ועיין הערה[1]).

קשר הספנים

הגמרא במסכת שבת (קיא ע"ב) כותבת, שישנם קשרים האסורים שהעושה אותם בשבת עובר על איסור דאורייתא, יש שבאיסור דרבנן, ויש מותרים לכתחילה. האסור מדאורייתא, הוא למשל הקשר שבאמצעותו קושרים את החבל לספינה. האסור מדרבנן, הוא הקשר שבאמצעותו מחברים את הספינה לרציף, והמותר לכתחילה הוא הקשר בו אשה קושרת את הסינר שלובשת.

הגמרא ממשיכה ומביאה עוד דוגמאות, יש סנדלים שאסור מדאורייתא לקשור את החוט שלהם בשבת, כמו סנדל הרצענים, יש שקשירתם מהווה איסור דרבנן, ויש שמותרים לכתחילה, כמו הסנדל של בני מחוזא, ובלשון הגמרא:

"איתמר: התיר רצועות מנעל וסנדל, תני חדא: חייב חטאת, ותניא אידך: פטור אבל אסור, ותניא אידך מותר לכתחילה. קשיא מנעל אמנעל, קשיא סנדל אסנדל! מנעל אמנעל לא קשיא, הא דקתני חייב חטאת – בדאושכפי (= סנדלרים), פטור אבל אסור – בדרבנן, מותר לכתחלה – בדבני מחוזא (= שם של מקום)."

מחלוקת רש"י ורמב"ם

אם כן כפי שראינו, יש סוגי קשרים שונים ואיסורם משתנה לפי סוגם. נחלקו הראשונים כיצד לקבוע איזה קשר אסור מדאורייתא:

א. רש"י (ד"ה קיטרא, מפתח) והרא"ש (טו, א) פירשו, שככל שהקשר נעשה ליותר זמן, כך איסורו חמור יותר. למשל, קשר שאשה קושרת את סינרה מותר לכתחילה, כיוון שרגילים לפותחו כל יום. לעומת זאת, הקשר שאיתו קושרים את הספינה לרציף אסור מדרבנן, כיוון שקושרים אותו לשבוע. קשר שאיתו קושרים את החבל לספינה אסור מדאורייתא, כיוון שהוא מחובר שם לעולם.

ב. הרי"ף (מא ע"ב בדה"ר) והרמב"ם (שבת י, א) פסקו, שלא מספיק שהקשר יהיה לזמן ארוך, אלא גם צריך שהוא יהיה קשר אומן (להלן נראה מה הכוונה בדיוק). לכן, בשביל שיהיה איסור דאורייתא בעשיית קשר, צריך שהוא גם יתקיים לזמן ארוך וגם שיהיה של אומן. אם רק אחד מהתנאים מתקיים יש בכך איסור דרבנן, ואם אף אחד מהם לא מתקיים – אין איסור, ובלשון הרמב"ם:

"הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב, כגון קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענין בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור, וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקושרו לכתחילה."

כיצד הם הגיעו להבנה זו? הגר"א (שיז ד"ה כגון) מסביר, שלמדו דבר זה מכך שהגמרא כותבת קשר 'הספנים' ולא קשר 'הספינות', מוכח שיש גם משמעות למי שעושה את הקשר ולא רק לעצם הקשר.

להלכה

להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ"א (שיז, א). השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם, שצריך את שני התנאים כדי להתחייב באיסור דאורייתא, וכן פסק הרב עובדיה (חזון עובדיה) והרמ"א פסק כדעת הרא"ש, שמספיק שהקשר יהיה קשר שקיים לעולם.

למרות זאת, כפי שהוסיף הרמ"א בסוף דבריו, למעשה האשכנזים נוהגים להחמיר כשני הפירושים, כך שלמרות שאם היו פוסקים כדעת הרא"ש, היה מותר לעשות קשר של אומן ליום אחד, למעשה בגלל שחוששים לדעת הרמב"ם – דבר זה אסור (ועיין פרי מגדים אשל אברהם שיז, ג). אם כן נותר עכשיו לברר, איזה קשר נחשב קשר אומן, ואיזה קשר נחשב עשוי לזמן ארוך.

קשר אומן

מהו קשר אומן? א. ערוך השולחן (שיז, א) כתב, שקשר אומן כשמו – 'שבעשיית הקשר יש איזו אומנות שההדיוט לא יכול לעשות'.

ב. לכאורה, הבנת ערוך השולחן היא ההבנה פשוטה לדין זה, אך הט"ז (שיז, א) התקשה לפרש כך. הוא תמה, שהרי אם 'קשר אומן' הוא קשר שרק אומן יכול לעשותו, אז מסתמא גם מדובר בקשר העשוי לאורך זמן, שאם לא כך – הוא לא מעשה אומן! אבל אם אכן כך, אז כיצד ישנה סיטואציה לשיטתם שהקשר מצד אחד קשר אומן, ומצד שני לא עשוי לאורך זמן?!

לכן פירש, שקשר אומן, הכוונה לקשר הקשור חזק ויציב שלאו דווקא אומן יכול לעשותו, אלא כל אדם. לכן מצד אחד, מדובר בקשר חזק שנחשב מעשה אומן, ומצד שני, בגלל שאנשים עושים קשר חזק אפילו לזמן קצר (ובניגוד לקשר אומן שתמיד קושרים אותו לזמן ארוך), ישנו מצב בו הקשר הוא קשר אומן, אך עשוי לזמן קצר.

גם מדברי הסמ"ג (לאווין סה) משמע שסבור כמו הט"ז, משום כך פסק שאסור לעשות קשר בראש חבל – כיוון שהוא נחשב קשר

אומן (וכן פסק הרמ"א). כמו כן השלטי גיבורים פסק, שראוי שלא לעשות אפילו קשר על גבי קשר, שלמרות שלכאורה מדובר בקשר פשוט, ייתכן שמדובר בקשר אומן האסור מדרבנן (ואם עושים אותו גם לזמן ארוך – אז אסור מדאורייתא), וכן פסק הרמ"א:

"ויש אומרים דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו והוא הדין להתירו."

לפי דברים אלו של הרמ"א (שכמותם גם פסק הבן איש חי) יוצא נפקא מינה גדולה. לפעמים כאשר קונים למשל לחם במכולת, קושרים את השקית  בקשר על גבי קשר, אך אם כפי שכתב הרמ"א קשר על גבי קשר נחשב מעשה אומן, כפי שאסור לקושרו בשבת – כך אסור להתירו, ומי שרוצה להוציא את הלחם ייאלץ לקרוע את השקית – קלקול שהותר לצורך הוצאת אוכל.

אמנם, במקום צורך (למשל שהחלה שנשארת בשקית תתייבש) מותר להתיר את הקשר משלוש סיבות: קודם כל, יש שחלקו על חומרת הרמ"א, כמו הברכי יוסף והילקוט יוסף. דבר נוסף, החזון איש כתב, שמכיוון שמדובר בחומרא בלבד, החמירו רק לקשור קשר כפול ולא להתירו. נקודה שלישית, גם לדעת הרמ"א, מדובר באיסור דרבנן שבמקום צער מותר לעשותו, אז למרות שאם החלה שנשארת תתייבש זה לא נחשב ממש צער, אבל בצירוף הנקודה הראשונה והשנייה – אפשר להקל.

קשר על גבי עניבה

אם כן ראינו, שיש איסור לעשות קשר על גבי קשר. דנו הפוסקים בשאלה מה הדין כאשר עושים עניבה על גבי קשר, וכפי שמצוי בנעליים. יש להוסיף שהדיון מתייחס גם לעניבה על גבי עניבה על גבי קשר, כיוון שאין שום איסור לעשות עניבה על גבי עניבה:

א. המרדכי (רמז שפו) כתב, שדווקא עניבה על גבי עניבה מותר, אבל עניבה על גבי קשר אסורה. ראייה לדבריו הביא מדברי הגמרא הכותבת, שאם נפסק החבל שעל הדלי, מותר לקושרו – משמע לקושרו בלבד, ולא קשר על גבי עניבה. המגן אברהם (שם, טו) והט"ז (שם, ז) הסכימו איתו שקשר זה אסור בשבת, אבל כתבו שאם מתירים אותו בו ביום – מותר לעשותו.

ב. הרמ"א (שיז, ה) חלק ופסק כדעת האגור (סי' תסה), שדווקא קשר על גבי קשר אסור, אבל עניבה כלל לא נחשבת קשר, לכן אין איסור לקשור עניבה על גבי קשר, וכן פסקו הלבוש (שם, ה), הגר"א (שם) והציץ אליעזר (ז, כט). הרב עובדיה (שם, עמ' סו) פסק שמעיקר הדין מותר וכפי שפסק הרמ"א, אלא שטוב להחמיר להתירו תוך שבוע.

קשר של קיימא

יוצא איפוא לדעת הט"ז והמגן אברהם, בשביל שיהיה מותר לקשור עניבה על גבי קשר, צריך להתיר אותו בו ביום, ולדעת הרב עובדיה מותר לכתחילה, אך טוב להתירו תוך שבוע. מחלוקתם תלויה בשאלה מה נחשב קשר לזמן קצר שהותר (ועוד יש לזכור, שלדעת השולחן ערוך בשביל שקשר ייחשב מדאורייתא צריך שהוא גם יהיה קשר אומן בנוסף לכך שיהיה לאורך זמן):

א. האורחות חיים (שבת סי' קו) כתב, שרק אם מתירים את הקשר בו ביום, אין בכך איסור. משום כך פסק, שאותם המכנסיים שרגילים לקושרם לשבוע שלם אין להתירם בשבת, מכיוון שבעשיית קשר זה יש איסור דרבנן, וממילא יש איסור להתירו. כדעה זו פסק גם הט"ז, ולכן כתב שבשביל שלא יהיה איסור בקשר על גבי עניבה צריך להתירו בו ביום.

ב. הבית יוסף הבין בדעת הטור, שרק קשר העשוי לשבוע ומעלה נחשב קשר האסור מדרבנן, ומשום כך הרב עובדיה שהלך בעקבותיו פסק, שמותר לקשור לכתחילה קשר על גבי עניבה ובתנאי שתוך שבוע מתירים אותו. הביאור הלכה כתב שמעיקר הדין הלכה כדעה הראשונה, אך במקום מצווה וכדומה אפשר לסמוך על שיטה זו.

אדם פרטי או ציבור

לאחר שראינו את מחלוקת הפוסקים בשאלה איזה קשר נחשב קשר לזמן, יש לראות מחלוקת נוספת בפוסקים בשאלה, כיצד מודדים את הזמן, כלומר, האם אדם יכול לומר שהוא קושר קשר ליום אחד למרות שבדרך כלל קושרים את אותו הקשר להרבה זמן, או שהולכים על פי מנהג העולם, ודעתו של האדם הפרטי בטילה:

א. מדברי הט"ז שראינו לעיל עולה, שבשביל שקשר יהיה נחשב קשר לאורך זמן, אין זה משנה האם בדרך כלל אנשים קושרים אותו לזמן ארוך, וצריך שהאדם הקושר ברגע זה יתכוון לעשותו לאורך זמן (ולכן כתב הט"ז שקשר חזק הוא קשר אומן, אך לא בהכרח קשר של קיימא, מכיוון שהקושר יכול לכוון לעשותו לזמן קצר).

דוגמא נוספת, הפרי מגדים (אשל אברהם שם, ו) תמה, מדוע הרמ"א כותב שאדם הקושר את סוף פתיל הציצית בשבת עובר על איסור דאורייתא, הרי הקושר יכול להתכוון להתיר את הקשר במוצאי שבת! ברור מדבריו, שאין זה משנה שבדרך כלל קושרים את אותו הקשר לזמן ארוך, ומה שמהווה משמעות היא כוונת הקושר הנוכחי (ועיין רבי עקיבא איגר שיז, א).

ב. המשנה ברורה (ביאור הלכה ד"ה הקושר) חלק על דברי הט"ז וסבר, שאין זה משנה מה כוונת הקושר, ואם מדובר בקשר שרוב בני אדם רגילים לעשותו לזמן ארוך – דינו כקשר של קיימא שלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא, וכן כתב גם הבית מאיר (שם).

ראייה לדבריו הביא מכך שהרא"ש הגדיר קשר הספנין כקשר של קיימא, אך אם דין זה תלוי בדעת הקושר וכפי שטען הט"ז, מדוע זה כל כך פשוט שקשר זה נחשב של קיימא?! יכול להיות שהקושר קשרו ליום אחד, ואז לדעת הרא"ש קשר זה מותר לכתחילה! אלא וודאי שלא הולכים אחרי כוונת הקושר הפרטי אלא אחרי רגילות העולם, ובלשונו:

"אך זה אתפלא על הט"ז שכתב דלדעת הרא"ש הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד, ולפי זה אפילו בקשר הגמלין והספנין אם דעתו בעת הקשר להתירו ביומו אין עליו שם קשר כלל, ולפי עניות דעתי צריך עיון גדול בזה, ונראה דבענין שלנו שדרך כל העולם לעשותו לקביעות לא אזלינן בתר דעתו, וכן כתב בספר בית מאיר."

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]

[1] דנו הפוסקים בשאלה, מה ההבדל בין קושר לתופר, הרי בשניהם מחברים דבר למשנהו. ערוך השולחן כתב, שבקושר מחברים בצורה שאם ירצו להפריד, לא ייגרם נזק. לעומת זאת אם ירצו להפריד תפירה ייגרם נזק (למשל אם יוציאו חוט שתפר שני בדים, יישאר חור היכן שהיה החוט). כפי שנראה בהמשך, אחד התנאים ליצירת קשר הוא עשייתו לאורך זמן, מדוע דווקא במלאכה זו התייחד מרכיב הזמן? הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ב, א) הסביר, כיוון שאפשר לפרק קשר ללא נזק, כדי שעשייתו תחשב מלאכה משמעותית, צריך שיהיה לו קיום לזמן.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: [email protected]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *