בשבוע שעבר פתחנו את הדיון ברפואה והלכה, תוך דיון בשאלות הבסיסיות של המצווה לרפא, אם מותר לרופא ליטול תשלום על ריפוי, אם מותר לאדם להימנע מטיפול רפואי, ועוד נושאים הקשורים לכך. במאמר הנוכחי נמשיך את העיסוק בנושא, ונפנה בפרט לשאלה של רופאים וקיום מצוות.
כיון שרפואה היא מצווה, האם נגזר מכך שרופאים פטורים מן המצוות כאשר הם עוסקים במלאכת הרפואה? האם פטור זה קשור לעומס עבודה, או שמא הוא חל גם כשיש גם בזמן שבין הפציינטים? האם יש הבדלים בין עבודת רפואה של שגרה לבין מצבים של פיקוח נפש? והאם רופא שמפסיד תפילה צריך להשלים תפילת תשלומים?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
עוסק במצווה פטור מן המצווה
העיקרון ההלכתי הבסיסי הוא שכל מי שעוסק במצווה, פטור הוא ממצוות אחרות. עיקרון זה נלמד מדברי המשנה בסוכה: "שלוחי מצוה פטורין מן הסכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה" (סוכה כה, א). אדם העסוק במצווה אחת, פטור מקיום מצוות אחרות. הריטב"א מבאר (שם) שלא רק שהוא פטור מקיום מצוות אחרות, אלא שחל איסור על קיום המצווה האחרת, כאשר היא באה על חשבון המצווה הראשונה.
לדעת רש"י, גם כאשר שלוחי מצווה חונים, ואינם עסוקים במשא, הם עדיין פטורים מן המצווה. התוספות מקשים על כך: אם יש להם אפשרות לקיים את שתי המצוות, למה שייפטרו מאחת מהן? הרי בוודאי שגם כאשר הוא לבוש בתפילין, חייב אדם בקיום כל המצוות?! מכאן מסיקים התוספות (כך כנראה הבינו אף בדעת רש"י) שהפטור מן המצוות חל רק כאשר העיסוק במצוות סוכה בלילה יימנע מן השליח לקיים את המצווה הרלוונטית למחרת.
הר"ן חולק על עמדת התוספות, ומבאר שגם כאשר אדם אינו עסוק במצווה באופן פעיל, עדיין פטור הוא ממצוות אחרת. הוא מבאר ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן… כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות, אף על פי שאפשר". הר"ן מוסיף שכך הוא מעיקר הדין, אך מוסיף ש"ודאי כל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם, דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שניהם. ומהיות טוב אל יקרא רע".
כלומר, כל שאנו מגדירים את האדם כעוסק במצווה, גם אם בשעה מסויימת עיסוק זה אינו פעיל, עדיין פטור הוא ממצוות אחרת. למרות זאת, כאשר הדבר אינו כרוך בטרחה נוספת, ראוי לו לקיים את שניהם.
הרמ"א (או"ח לח, ח) פוסק הלכה זו. השולחן ערוך מציג את עיקר הדין בנוגע לפטור העוסק במצווה ממצוות אחרות: "כותבי תפילין ומזוזות, הם ותגריהם ותגרי תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת קריאת שמע ותפלה". על כך מוסיף הרמ"א: "ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת קריאת שמע ותפלה, אז פטורין מקריאת שמע ותפלה ותפילין, דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת. אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת, בלא טורח, יעשה שתיהן".
כלומר, הרמ"א פוסק כדעת הר"ן, ושלא כשיטת התוספות: אין חובה לקיים מצווה נוספת כאשר אדם עסוק, גם באופן פאסיבי, במצווה הראשונה, וראוי לקיים את השנייה רק כאשר מעשה אחד יעלה לשתיהן. בביאור הלכה (אורח חיים לח, ד"ה אם צריך) נותן דוגמה של אדם העסוק במצוות קבורת המת: גם כשהוא נח, כדי לבצור כוח להמשך מלאכת הקבורה, הוא יהיה פטור משאר מצוות (כגון מתן צדקה לעני).
פטור רופאים מן המצוות
אחת הקטגוריות של הפטור מן המצוות, כפי שצוין בדברי השולחן ערוך הנ"ל (המקור הוא מדברי הגמרא בסוכה, שם) הוא מוכרי תפילין וכדומה. המגן אברהם מבחין בין מי שמוכר לשם מצווה, ומי שעושה כן לשם שכר: "משמע דאם עושה כדי להשתכר בו, לא מקרי עוסק במצוה".
על כך הוא מעלה סתירה מדברי הגמרא במדרים (לג), שם מבואר שהמחזיר אבידה בשכר נקרא "עוסק במצווה": "וצריך עיון, בנדרים דף ל"ג משמע דמחזיר אבידה הוו עוסק במצוה אע"פ שנוטל עליו שכר". הוא מתרץ שני תירוצים. האחד, שמה שנוטל שכר על השבת אבידה אינו אלא "שכר בטלה", ולא שכר על ההשבה עצמה. השני, שעיקר כוונתו שם להשיב את האבידה, ואין הדבר דומה למי שעיקר כוונתו להשתכר.
מכאן עולה השאלה של פטור ממצוות לרופאים. כיום, רופאים נוטלים שכר על רפואתם, ואינם נוטלים שכר בטלה בלבד. מנגד, מטרתו המודעת היא לרפאות, למרות שהוא גם מעוניין להרוויח את מחייתו (מעשה רפואה שונה ממעשה של תגר המוכר תפילין). האם יש אפוא לפטרו מכל המצוות?
לעניין זה כתב הרב ד"ר אברהם סופר (משנת אברהם, או"ח לח, ו), בשם הרב יצחק זילברשטיין, כי "רופא או אחות, אף על פי שכל עבודתו הוא רק עבור שכר, גם רופא כזה הוא משיב אבידה – ואין לך משיב אבידה גדולה מזו. ולכן מכיון שבשעת עבודתו הוא אינו מתכוין לשכר כלל, אלא עוסק בסתם לשם ריפוי החולה, וטיפולו (הוא הדין אחות) הוא עצם המצוה, יש לו דין כעוסק במצוה".
הרב סופר ממשיך (צג, א), בשם הרב יהושע נויברט, שגם כאשר הרופא אינו עסוק בריפוי עצמו, אלא בעיסוק נלווה, עדיין פטור הוא מן המצוות: "שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט״א שרופא פטור מתפלה, לא רק בזמן שהוא בודק ומטפל בחולה (אפילו שאין בו סכנה), אלא גם בזמן שהוא עסוק בכתיבה בתיק החולה, ואפילו בזמן שהוא כותב מכתבי שחרור, כי כל זה מוגדר כעוסק במצוה".
הלכה זו עולה מדברי המשנה ברורה (ביאור הלכה, סימן לח, ד"ה ואם) בעניין העוסקים בקבורה. לדבריו, העוסקים בכריית קבר פטורים מן המצוות גם כאשר הם נחים כדי לאסוף כוח להמשך הכרייה. גם בעת מנוחה הם נחשבים ל"עוסקים במצווה", ופטורים ממצווה אחרת.
כאמור לעיל, אם יכול לקיים מצווה אחרת ללא טרחה נוספת, יש לו לקיים את המצווה האחרת. מכאן שאם הרופא אינו עסוק ברפואה פעילה, ויכול לקרוא קריאת שמע (בכוונה) בלי להסיח את דעתו מעבודתו, נכון לעשות כן. כך מבהיר המשנה ברורה (ע, יח) ביחס לעוסקים בצרכי ציבור: "ואם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק".
מצבים של סכנת חיים
אמנם כל ורפא העוסק ברפואה נחשב "עוסק במצווה", יש אבחנה בין רופא העוסק בעבודת רפואה שגרתית, לבין מי שעוסק בהצלת חיים. במצבים של הצלת חיים, הפוסקים מדגישים ביתר שאת שאין לו להפסיק את מלאכת הרפואה, אפילו לרגע, לשם קיום מצווה.
המשנה ברורה (תרמ, יא) כותב ביחס למצוות סוכה כי "אם הוא חולה שיש בו סכנה, נראה דיש להקל גם בשעה שאין צריך לו". מקרים של פיקוח נפש קובעים רף אחר של זהירות.
עם זאת, יש להדגיש שלאחר האמור, בנסיבות רגילות כיום רופאים קובעים לעצמם הפסקות במשך יום העבודה. בהינתן הפסקות, כמובן שיש לנצל את פסק הזמן גם לתפילה.
יש לציין לדברי הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שפסק שאין כל צד איסור ברופא שנח שעת שינה בצהריים, גם אם הדבר כרוך בסירוב לטפל בחולים (כאשר אין בדבר פיקוח נפש, ויש אפשרות של קביעת תור אצל רופאים אחרים). מכאן חיזוק נוסף לכך שבנסיבות רגילות, הרופא יוכל למצוא זמן לתפילה.
בתשובה שפורסמה בנושא, הגיע הרב אשר וייס שליט"א למסקנה דומה: על רופא שאינו עסוק בענייני פיקוח נפש לתכנן את יומו כדי לוודא שהוא יוכל לקיים את המצוות המוטלות עליו. מנגד, מי שעסוק בפיקוח נפש, כגון רופא שעובד במחלקת מיון, פטור מן המצוות, גם אם נוטל שכר על מלאכתו. עם זאת, כאשר הוא לוקח פסק זמן מעבודתו, כגון לשתות או לאכול, יש לו לקיים מצוות ברמה הבסיסית, ולכל הפחות אמירת פסוק ראשון של קריאת שמע.
הרב וייס מוסיף שכאשר אדם פטור מן התפילה בשל עבודתו הרפואית, אין לו להשלים את התפילה החסרה בתפילת תשלומין. כיון שהוא לא היה מחויב בתפילה, בשל עיסוקו במצוות, אין מקום להשלים את התפילה החסרה (על-פי משנה ברורה, סימן צג).
סיכום
ראינו שריפוי נחשב למצווה, ולכן העוסקים ברפואה פטורים, עקרונית, מכל המצוות, אין עליהם חובת תפילה, קריאת שמע, ושאר מצוות התורה. ואולם, ברור שעל הרופא לתכנן את יומו כדי שיוכל לקיים מצוות התפילה ושאר המצוות המוטלות על האדם. אין לאדם להכניס את עצמו לכתחילה למצב של פטור מן המצוות. גם אם מצבים אלו עולים מעת לעת ביחס לרופא (בפרט בתורנות של חירום וכדומה), עדיין יש להימנע מכך ככל שניתן.
למשל, אם יש אפשרות שרופא אחר יכול להשלים את המלאכה כאשר האחד מתפלל, נכון לעשות כן (עי' משנה ברורה תרמ, י). כמו כן, אם אדם יכול לקיים את שתי המצוות בלי טרחה נוספת, ראוי לקיים את שניהם – זאת במצבים שאינם כרוכים בפיקוח נפש.
עול המצוות מהווה אלמנט נוסף בחייו המאתגרים של רופא והעוסקים בתחומים רפואיים נלווים. אנו חייבים לרופאים, אחיות, וכל העוסקים בתחום הרפואי הכרת הטוב עמוקה על מסירותם ועל עבודתם הנאמנה. יהי רצון שיברך ה' את מעשה ידיהם, ויזכו לשמש כשליחים נכונים להביא מרפא והחלמה לישראל.
