שמות: דין רודף בעובר

הרב יגאל גרוס 

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר על כך, שבני ישראל פרו ורבו למרות ניסיונות המצרים. מריבוי הפעלים של לידה (פרו, רבו, וישרצו, וירבו וכו') דרשו חז"ל, שהנשים היו יולדות ששה ילדים בכרס אחת, כאשר המניע העיקרי לפרש כך הוא, כיצד ייתכן שתוך מאתיים שנה, משבעים אנשים צמחו לשש מאות אלף גברים (כבדרך אגב, שיא גינס למספר תינוקות שנשארו בחיים לאחר לידה אחת הוא שמונה).

מדוע כאשר נולד משה לא נולדו איתו עוד חמישה אחים? הרמב"ן (במדבר ג, יד) הסביר, שמעמדו של שבט הלוי היה שונה, הוא לא השתתף בשעבוד, ובעקבות כך גם לא חלה עליו הברכה של לידה ששה בכרס אחת. כך רצה הרמב"ן להסביר את הסיבה שיחסית לשאר השבטים, שבט לוי ביציאה ממצרים היה קטן, ובלשונו:

"והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים, וזה תימה, איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם. ואני חושב, שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקדוש ברוך הוא מרבה אותם כנגד גזרת מצרים, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים."

בעקבות הלידות בפרשה, נעסוק השבוע בדיני עוברים. מה מעמדו ההלכתי של עובר, האם הוא נחשב כאדם ממש רק שלא נולד, או רק כטרום אדם. כמו כן נעסוק בעקבות כך גם בשאלה מה הדין כאשר יש עובר שמסכן את אימו, האם מותר להרוג אותו.

מעמדו של עובר

מה דינו של אדם שהרג עובר? הגמרא במסכת סנהדרין (נז ע"ב) כותבת בשם רבי ישמעאל, שגוי שהרג עובר חייב מיתה (ותנא קמא חולק). בטעם הדבר נימק, שכך עולה מדברי התורה בפרשת נח (ט, ו) הכותבת 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך', איזה אדם ישנו בתוך אדם אחר? עובר, ולכן הוא חייב על הריגתו מיתה, וכך פסק להלכה הרמב"ם (מלכים ט, ד).

לעומת זאת, יהודי שהורג עובר, לכולי עלמא אינו חייב מיתה. הגמרא במסכת נדה (מד ע"ב) כותבת, שיהודי חייב מיתה רק כאשר הורגים נפש, ועובר אינו נחשב נפש. אמנם כפי שכתבו התוספות (סנהדרין נט ע"א ד"ה ליכא) יש בכך איסור, שנחלקו האחרונים מה הוא (יש שכתבו שמדובר ברצח ממש (אגרות משה חו"מ ב, סט), ויש שכתבו שמדובר באיסור, אך לא כל כך חמור (ציץ אליעזר ט, נא), כאשר השלכה למחלוקת זו יש בשאלה עד כמה מאפשרים הפלה במקרים שיש לעובר מחלה וכדומה), אך מכל מקום הוא אינו אדם חי.

הוצאת עובר בשבת

אם כן כפי שראינו, יהודי שהרג עובר אינו חייב מיתה, כי העובר איננו נפש. כך עולה גם ממשנה נוספת במסכת אהלות (ז, ו) הכותבת, שעובר שמסכן את האשה בלידתה – מותר להורגו ולהציל את האמא כל זמן שלא הוציא ראשו, כיוון שכל עוד הוא בבטן, הוא אינו נחשב נפש, ולכן חיי האמא קודמים לחייו.

הראשונים התקשו במסקנות הללו, בעקבות גמרא נוספת בערכין (ז ע"א). הגמרא מביאה בשם שמואל, שאשה שנפטרה בלידה מותר לחתוך לה את הבטן ולהוציא את העובר, למרות שהאירוע מתרחש בשבת. אם העובר היה בן אדם, מובן מדוע מותר לחלל את השבת כדי להצילו, כיוון שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, אבל אם העובר איננו נפש, מדוע הותר לחלל בשבילו שבת[1]?

א. בשיטה מקובצת (שם ע"ב, אות א) דחק ותירץ, שבאמת במקרה בו העובר עדיין לא יצא לאוויר לעולם, אסור לחלל שבת ולפתוח את בטן אימו, וצריך להשאיר אותו למות בפנים. הגמרא שמתירה לפתוח את הבטן עוסקת במקרה בו העובר כבר יצא לאוויר העולם, שאז הוא כבר נחשב אדם חי לכל דבר ועניין ויש לחלל בשבילו את השבת, ובלשונו:

"ותימה, דמשמע כיוון דיושבת על המשבר מחזקינן הולד כחי, ובאהלות תנן דווקא יצא ראשו אין מחזיקין בו, ויש לומר דהכא מיירי (= דכאן מדובר) דביצא ראשו, ולכן מחללים עליו את השבת."

ב. הרא"ש (יומא ח, יג) הביא שיש מי שמתרץ (וכן כתבו התוספות במסכת נדה מד ע"ב בתירוץ הראשון), שכל עוד העובר ניזון מאימו, הוא באמת אינו נחשב כאדם חי שראוי לחלל בשבילו שבת, ולכן כאשר הוא מסכן את אימו – מעדיפים את חיי האמא על פני חיי העובר. אך כאשר האמא נפטרה, העובר נחשב כמו מונח בקופסא, וכאדם חי לכל דבר ועניין שיש לחלל בשבילו שבת.

ג. בעל הלכות גדולות (מובא ברא"ש) סבר, שלמרות שהעובר אינו נחשב מספיק חי לעניין שאם הוא מסכן את אימו יש להרוג אותו ולא את אמו, מכל מקום יש לעבור על איסורי דאורייתא בשביל להציל אותו, וכן כתבו התוספות (נדה שם). סברא להיתר לחלל שבת בשבילו כתב הר"ן (ג ע"ב בדה"ר ד"ה חוץ), שטוב לחלל שבת אחת על הצלת העובר, כדי שישמור עוד שבתות הרבה.

סיבה נוספת להיתר העלו התוספות, שדינו של עובר דומה לגוסס. גוסס, מי שהורגו פטור ממוות, כיוון שחיוב מיתה יש רק על הריגת אדם חי לגמרי, מכל מקום יש בכך איסור, כיוון שעדיין יש בו חיים. הוא הדין בעובר, כיוון שהוא כעין גוסס, עדיף להורגו כדי להציל את האמא, אבל מכל מקום כיוון שיש בו חיים – מותר לחלל שבת בשביל להציל אותו (ועיין הערה[2]).

להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח של, ה) שיש להציל את העובר ממיתה, גם אם הוא עדיין לא הוציא את ראשו, ולכן בוודאי לא פסק כדעת השיטה מקובצת. מכל מקום לא כתוב האם הוא פסק כהבנת הרא"ש או כדעת בעל הלכות גדולות.

אכילה ביום כיפור

השלכה נוספת למחלוקת הראשונים תהיה לגבי אכילה ביום כיפור. הגמרא ביומא (פב ע"א) כותבת, שמעוברת שהריחה מאכל

ביום כיפור ומתאווה לו בצורת שמהווה סכנת נפשות – מותר להאכילה בשבת. נחלקו הראשונים, מה הדין כאשר העובר בסכנה:

א. לדעה שהביא הרא"ש ביומא, בפשטות אסור יהיה לאמא לאכול כדי להציל את הוולד, כי רק כאשר האמא נפטרה והעובר כמונח בקופסא, יהיה מותר, אבל כל עוד האמא בחיים אין לעובר חיות, ויהיה אסור לאכול ולעבור על איסורים בשבילו.

ב. לדעת בעל הלכות גדולות, יהיה מותר לאכול גם אם רק העובר בסכנה, כיוון שהותר לעבור על איסורי דאורייתא בשבילו. הרמב"ן (יומא שם) הוסיף שלשיטתו, אפילו בשביל עובר שעוד לא עברו ארבעים יום מהיווצרותו מותר לאכול, למרות שכפי שכותבת הגמרא ביבמות עובר בשלב הזה של ההיריון נחשב כמים בלבד, ולא כגוף חי.

ג. גישה נוספת מופיעה ברא"ש (שם) שטען שהשאלה כלל לא מעשית, כיוון שכאשר העובר בסכנה, האשה תמיד גם בסכנה, ולכן יהיה מותר לה לאכול כדי להציל את נפשה, וכן נקטו רש"י (פב ד"ה עוברה) והר"ן (ד"ה וכתב) להלכה, וכן נראה שפסק גם הבית יוסף (תריז, ב), כך שמסוגיה זו אי אפשר ללמוד על הבנתם בדין עובר.

משמיא כרדפי ליה

לעיל ראינו, שכל ההיתר להרוג את הולד קיים אך ורק כאשר הוא בבטן, אבל ברגע שהוציא את ראשו מהרחם – אסור. לכאורה עדיין יש בתירוץ זה קושי, שהרי בכל זאת התינוק בפועל 'רודף' אחרי האמא להרוג אותה, וגם אם זה לא באשמתו, זאת לא סיבה שהאמא תמות, אם כן מדוע לא יהיה מותר להורגו? בתירוץ הקושיה נחלקו הירושלמי והבבלי:

הירושלמי (מד ע"א) תירץ, שכל עוד העובר בבטן, בוודאי שהוא נחשב רודף את האמא, כיוון שהוא עדיין לא נחשב בעל חיים גמור וכפי שראינו לעיל במשנה באהלות. לעומת זאת, כאשר התינוק כבר יצא מהרחם ויש בו חיים, אי אפשר יותר להחליט מי רודף אחרי מי, האם האמא נחשבת כמסכנת את התינוק, או שהתינוק מסכן את האמא, לכן משום כך אסור להרוג אף אחד מהם.

הבבלי (שם) תירץ, שהסיבה שאי אפשר להרוג את התינוק היא, "שמשמיא קא רדפי ליה", כלומר משמים היא נרדפת. הרמב"ם (רוצח א, ט) ביאר שכוונת הגמרא לומר, שכיוון שכך טבעו של עולם, שכאשר ילד נולד הוא עלול לסכן את אימו במהלך הלידה – אין הוא נחשב רודף, ומשום כך אסור להורגו, ובלשונו:

"הרי זו מצוות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים, שהעוברה שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם."

האחרונים (עיין למשל נודע ביהודה תנינא, חו"מ סי' נט) התקשו רבות בביאור הרמב"ם, שהרי גם כאשר התינוק במצב עובר 'טבעו של עולם' שהוא מסכן את אימו, אם כן מדוע כאשר הוא כבר הוציא את ראשון אי אפשר להורגו משום שכך טבעו של עולם, אבל כאשר הוא עובר מותר להורגו למרות שהמצב דומה?!

יישוב דברי הרמב"ם

האחרונים הביאו מספר אפשרויות ליישב את הרמב"ם, נתייחס לשתיים מהן:

א. לפי הרב משה פיינשטיין (הלכה ורפואה כרך א) כשכתב הרמב"ם 'שמשמיא קא רדפי ליה' אין כוונתו לתרץ את ההבדל בין העובר לבין התינוק, שהרי זה כלל לא משנה אם הרדיפה נעשית משמיים או לא (וכפי שמותר להרוג משוגע שרודף אחרי אדם להורגו, למרות שהמשוגע לא עושה את דבריו במודעות), ועוד שגם העובר וגם התינוק שהוציא את ראשו מסכנים את האם באופן טבעי.

כוונת הרמב"ם הייתה רק להסביר, שאת התינוק אסור להרוג משום רודף, כיוון שמדובר בתהליך טבעי ('משמיא קא רדפי ליה') שלא יודעים מי רודף את מי, האם האמא נחשבת כרודפת אחרי התינוק להורגו, או שהתינוק כרודף אחרי האמא להורגה (וכפי שראינו בירושלמי לעיל), אך זאת איננה הסיבה שמותר להרוג את העובר (שהרי גם אצלו מדובר בתהליך טבעי), הסיבה שמותר להרוג את העובר היא, שהוא עדיין לא נחשב כחי לגמרי[3].

ב. הרב איסר זלמן מלצר (אבן האזל שם) הביא בשם הרב חיים מבריסק תירוץ אחר. הרמב"ם בהלכות חובל (ח, טו) פסק, שאם יש ספינה שעומדת להישבר, ועמד אדם וזרק חלק מהחפצים לים, הוא פטור לשלם לבעלי החפצים פיצוי, כיוון שהחפצים נחשבים כרודפים אחרי האנשים בספינה להורגם, ולכן אדרבה, הזורק לים עושה מצווה כשמציל אותם מרודפם.

אומר אבן האזל, כאשר עובר נמצא במעי אימו, כיוון שהוא לא בן אדם דינו כמו משא, משום כך גם אם הוא רודף מחמת שכך קורה משמים – בכל זאת מותר להורגו, כפי שמותר לזרוק את המשא לים למרות שהמשא לא אשם שבגללו האנשים עומדים לטבוע. לעומת זאת, כאשר התינוק הוציא את ראשו, ממילא הוא כבר לא נחשב משא אלא אדם, ואז רק כאשר כוונתו לרדוף מותר להורגו (גם אם הוא משוגע או ילד, אחרי הכל כך רצונו), אבל במצב שבו 'משמיא קא רדפי ליה' – אין הוא נחשב רודף, ובלשונו:

"ושמעתי בשם אדמו"ר גאון ישראל דדין משמיא הוא דקא רדפי לא מהני אלא אם הוא כילוד, אבל כל זמן שהוא עובר הוי בדין משא המבואר בסוף פרק ח' מהלכות חובל ומזיק דיש לה דין רודף. ומשמע דכוונתו דמשא גם כן אינו רודף בפועל, אלא דכיוון שאינו אדם מהני מה שממילא נעשה רודף, והכא נמי (= וגם בעובר) על כל פנים ממילא נעשה רודף."

כבדרך אגב יש להוסיף את דברי הרב נתן כהנא (דברי רננה סי' נח), שהרחיב את הדין של 'משמיא קא רדפי ליה'. הוא טען, שאסור לאשה להרוג את בנה כאשר הוא בוכה ומסכן אותם (שהאויבים ישמעו), כיוון שהבכייה לא בשליטתו, וזה נחשב מצב 'שמשמיא קא רדפי ליה'. יש שחלקו על דבריו וסברו, שרק מצב של לידה, שבאמת לא תלויה בתינוק נחשבת מצב של 'משמיא', אבל בכי – לא.

שבת שלום!

[1] באמת בתשובות הגאונים (סי' רמח) נקטו, שבמקרה זה אין לחלל את השבת, וצריך להניח לתינוק למות. אמנם, דין זה סותר את הגמרא בערכין, ולכן נדחקו האחרונים כיצד ליישב את דברי הגאונים. מכל מקום ברור שאין הלכה כמותם כנגד גמרא מפורשת.

[2] בעבר (תולדות שנה ב') ראינו את דברי הגמרא בסנהדרין הכותבת, שאסור לראובן להרוג את שמעון כדי להינצל ממוות, כיוון שחיי ראובן לא שווים יותר מחיי שמעון. המאירי באותה סוגיה מחדש, שאם שמעון גוסס מותר לראובן להרוג אותו כדי להינצל, כיוון שאכן חייו שווים יותר, ובדומה לדברי התוספות כאן שהתירו להרוג עובר כדי להציל את אימו (ומכל מקום שאר הפוסקים לא הביאו חידוש זה).

[3] כמובן שיש קושי גדול בתירוצו, שהרי מדברי הרמב"ם ברור שהוא בא להסביר את ההבדל בין עובר לתינוק: "אם משהוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם". ולא רק להסביר מדוע התינוק לא נחשב כרודף אחרי אימו.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

חפשו מאמר

מדריכים הלכתיים

חפשו מדריך הלכתי

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל