העיקרון לפיו "מצווה לקיים דברי המת" נקבע בגמרא בכמה מקומות משמו של רבי מאיר (גיטין יד, ב; עי' כתובות ע, ב; תענית כא, א). כפי שנראה, הוא אף מהווה רעיון מקובל וישים בתחום ההלכה. כפי שנראה להלן, אחת הראיות לכך נקבעה מתוך צוואת יעקב אבינו לבניו.
אולם, למרות שיש מצווה לקיים את דברי המת, היקפו ותוקפו של החיוב פחות ברורות, ולעתים קרובות מעלות שאלות וספקות.
מהו אפוא המקור למצווה זו? באיזו תחומים יש לה תחולה? האם בית דין כופה על קיום הוראות המוריש ועל שאר הוראותיו של המת? האם יש לקיים את דברי המת גם כשההוראות נוגדות את דין התורה? וכיצד הנושא רלוונטי לתוקפה של צוואה שנעשית בערכאות?
בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
מקור המצווה
רבי מאיר אינו מציין מקור כלשהו באמירתו הסתמית ש"מצווה לקיים דברי המת". גם בגמרא אין כל דיון בעניין זה. אולם, מקורות מאוחרים יותר כן מציעים מקורות למצווה. אחד הבולטים הוא בספר 'מדרש הגדול', שמביא מקור לעיקרון מתוך פרשתנו, פרשת ויחי.
התורה מספרת על יעקב אבינו, שלפני שהלך לעולמו, כינס את כל בניו סביב מיטת חוליו וביקש מהם להעלותו לקבורה לארץ כנען: "ויצו אותם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי קִברו אֹתי אל אבתי, אל המערה אשר בשדה עפרון החתי" (בראשית מט, כט). התורה מספרת את דרך מילוי צוואתו של יעקב בידי בניו, ומוסיפה את המילים: "ויעשו בניו לו, כן כאשר צִום" (בראשית נ, יב).
מתוך פסוק זה, שנראה לכאורה כמיותר, מבין בעל 'מדרש הגדול' שלא רק שעשו הבנים את המפורט בסיפור, אלא שכיוון שציווה להם אביהם כן, הם היו חייבים למלא אחר צוואתו: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום" – מכאן אמרו: מצווה לקיים דברי המת".
כפי שנראה בהמשך הדברים, בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"א, סימן קסח) דווקא לומד מתוך פרשייה זו את ההיפך: ממה שיעקב התעקש שיוסף יישבע שבועה לקיים את הוראותיו, ניתן ללמוד שאלמלא השבועה לא היה יוסף מחויב לעשות כן.
מנגד, ייתכן שהמצווה לקיים את דברי המת נובעת דווקא מתקנת חכמים. כך לכאורה עולה מדברי ה'מרדכי' (ב"ב תרכו, בשם רבנו אפרים), שכתב שאין המצווה אמורה אלא במקום שאין דרך הלכתית להעביר את הנכסים בקניין. כדי לתת לאדם את זכות להוריש את נכסיו כרצונו, תקנו חכמים לקיים את דברי המת. כמובן שדרך זו שונה מאד מדרכו של ה'שבות יעקב'; הוראות יעקב אבינו לא היו קשורים לירושת יעקב או לקניין בנכסיו.
גבולות המצווה
החובה לציית לדברי המת חלה בתוך גבולות מסוימים. התשב"ץ (ח"ב, סימן נג) מבאר שהחובה חלה דווקא כלפי יורשים:
"ותחילת כל דבר, אומר לך כי מה שכתבת בזה משום דמצווה לקיים דברי המת, ולפי דבריך בכל מת דעלמא, אפילו אינו אביו, יש מצווה לקיים דברו… דברים אלו הן בלא השגחה, שלא בכל דבר אמרו: "מצווה לקיים דברי המת", שאין האדם בשעת מיתתו נביא, ולא מלך ונשיא, שיצווה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המוות. ולא אמרו זה אלא כשציווה שיעשה מממונו כלום, שמצווה לקיים דברו, שהרי הממון שלו, יכול לצוות, וחייבין הכל לקיים דברו, ונכלל בכלל מצוות נחלות".
רעיון זה עולה אף מתוך דברי רבנו תם, שכותב שהמצווה לקיים דברי המת לא נאמר בנוגע לגר, שאין לו יורשים: "דבגר לא אמרינן 'מצווה לקיים דברי המת', דכל דאיתיה בירושה – מצווה לקיים דבריו, הואיל ולא פסק כוחו מאותו הממון, דמכוחו יורשין. אבל גר – דליתיה בירושה, ופסק כוחו מממונו, אין מצווה לקיים דבריו". כך גם עולה מדברי עוד ראשונים.
הוראות המת בעניינים שאינם רכוש
על-פי קו הטיעון הנ"ל, יש פוסקים הסוברים שהמצווה לקיים דברי המת נאמרה דווקא לעניין עניינים הקשורים לרכוש. כאמור לעיל, לדעת ה'שבות יעקב' הוראותיו של יעקב אבינו לא יכלו לחייב את בניו לקברו מקברי אבותיו, מפני שהמצווה לקיים דברי המת נאמרה רק בנוגע לרכוש שבירושה.
המקרה שבו דן בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"א, סימן קסח; הובאו דבריו ב'פתחי תשובה', חו"מ רנב, א) הוא באשה שהורתה לילדיה שאם תתגלע מחלוקת ביניהם בעניין הירושה, עליהם ללכת לבוררות בפני בורר מסוים. יורשי האם, שביקשו לכבד את רצון אמם, קיבלו על עצמם בתקיעת כף לקיים את דברי הבורר. לאחר מותה, וויכוח אכן פרץ בין היורשים, ואחד מהבנים החליט שהבורר אינו ראוי להכריע בעניין. הוא ביקש להשתחרר מהחלטת הבורר, ולהביא את המחלוקת להכרעה בפני סמכות אחרת.
ה'שבות יעקב' מצדיק את דברי היורש בכל הנוגע למצווה לקיים את דברי האם: אין מצווה לקיים דברי המת אלא בהוראות הקשורות לירושה, ולא בנוגע לאמירות כלליות שאינן קשורות לרכוש המוריש. אולם, בשל העובדה שנעשתה 'תקיעת כף' בעניין, ובצירוף חובה לשמוע לדברי המת "לפנים משורת הדין", ה'שבות יעקב' פסק שדברי הבורר מחייבים באותו המקרה.
שאלה דומה הועלה בשו"ת 'נודע ביהודה' (תניינא, אבן העזר סימן מה) בעניין אדם שהשאיר אחריו הוראות שאין לבתו להינשא לאדם מסוים (אחיו). האב ראה היטב את הנולד, ולאחר פטירתו הופעל לחץ כבד על הבת (ועל אמה) להינשא לדודה. השאלה הובאה בפני ה'נודע ביהודה', שפסק שאין חובה לשמוע לדברי האב המנוח, מפני שאין המצווה לקיים דברי המת אמורה אלא בענייני רכוש.
הוא אף ממשיך להבחין (על-פי דברי הריטב"א) בין הוראה שהיורש יכול לקיימה, לבין הוראה שאי אפשר לקיימה. אילו הנפטר היה מורה לאשתו, שהייתה עתידה לקבל את כתובתה ממנו, שלא תתן שום נדוניה לבתה אם תינשא לדודה, אזי ההוראה הייתה מחייבת את האם. אולם, כיון שאין לאם שום סמכות על בתה בנוגע לבחירת חתנה, שוב אין ההוראה מחייבת. לכך מוסיף ה'נודע ביהודה' שגם אילו היה אפשר לאכוף את ההוראה, הרי שאין הוראות המת מחייבות אלא בעניין רכוש, ולא בעניינים שמעבר לרכוש המוריש.
בשו"ת התשב"ץ (ח"ג, סימן קל) מציג גישה אחרת. לדעתו, נאמרת המצווה לקיים דברי המת גם בעניינים שמעבר לרכוש המוריש, בפרט אם היורש המדובר מבקש לאחוז בחלקו שבירושה. התשב"ץ מתייחס למקרה מסוים שבו הורה האב שעל בנו להינשא לאשה מסוימת, ועל בתו להינשא לאיש מסוים. לדעת התשב"ץ, אם ירצו הבנים לרשת את אביהם, עליהם לשמוע למצוותו – ואם לאו, אין להם זכות ליורשו.
נמצא אפוא שלדעת התשב"ץ על יורש המבקש לרשת את המוריש לציית להוראת המוריש, גם בעניינים שאינם קשורים לרכוש עצמו. אולם, כאמור שאר פוסקים לא נקטו כן, ואין ההלכה כדברי התשב"ץ.
נגד דין התורה
מה ההלכה במקום שהמוריש מצווה על יורשיו להעביר את הנחלה למי שאינו יורש לפי דין תורה?
בשו"ת מהרי"ט (ח"ב, חו"מ סימן ו) דן בשאלה זו, וכותב לתמוהה: "היאך אפשר לומר עוד שמצווה לקיים דבריו ולבטל דברי תורה".
אולם, שאר הפוסקים לא הסכימו לצמצם את מצוות הציות לדברי המת עד כדי כך – שכן לפי דברי המהרי"ט כמעט ולא יהיה מקרה שבו יש לקיים את דברי המת (רוב הוראות הנפטרים בענייני ירושתם כרוכים בהעברת הנחלה, במידה כזו או אחרת, למי שאינו יורש לפי דין תורה). ב'קצות החושן' (רמח, ה) כותב לבאר: "אלא על כורחך, כיון דאנן לא מסלקינן להו מירושתם, אלא שאנו אומרים דעליהם מוטל לקיים דבריו… אבל 'מצוה לקיים דברי המת', דאין עושה שום קנין… ואינו אלא מצוה על היורשין, ואם כן לא מפקינן ירושה כלל". כלומר, אין כאן ביטול של ירושה דאורייתא, אלא היורש מקבל את הירושה, ומעבירה הלאה לפי צוואת הנפטר.
יש לציין בהקשר זה שאמנם מצוות המת כשלעצמה אינה מעבירה את הרכוש, אך בית דין כופים על קיום מצוות המת, ואין היורש רשאי לומר שאינו רוצה לקיים את המצווה (עי' בית יוסף, חו"מ רנב).
הפקדת העיזבון ביד שליש
בפועל, העיקרון לפיו "מצווה לקיים דברי המת" מצטמצם לאור הוראת רבנו תם (תוספות, גיטין יג, א; ספר הישר קו, קח). לדבריו, אין המצווה נאמרת אלא במקום שהנכסים הרלוונטיים הופקדו אצל צד ג' לשם קיום המצווה. הריטב"א (גיטין שם) כותב שהצורך בכך הוא כדי להוכיח את רצינותה של הוראת המת (עי' גם ריב"ש סימן רז; עי' גם במרדכי, ב"ב תקל).
תנאי זה לא התקבל לפי כל הפוסקים. למשל, הרמב"ן (גיטין יג, א) שולל את התנאי. אולם, ההגבלה התקבלה להלכה על-ידי ה'שולחן ערוך' (חו"מ רנב, ב), ולדבריו "מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך".
בהקשר זה נשאלת השאלה: אם יש תנאי למצווה זו של הפקדת הנכס ביד שליש, איך ייתכן שתתקיים המצווה בקרקעות? ואמנם, מפני שאלה זו כותב הרמב"ן שאין להצריך תנאי זה, שכן לפיו אין אפשרות לקיימו במקרקעין. שאלה זו נדונה בחליפת מכתבים בין הרב העשל מקרקא לבין ה'חלקת מחוקת', שהובאה בסוף שו"ת מהרי"ק (וצוטטה בשו"ת 'חשב האפוד', ח"ב, סימן קו).
לדעת הרב העשל מקרקא, המצווה לקיים דברי המת אכן לא נאמרה בנוגע למקרקעין, שכן אין בהם אפשרות של פקדון בידי שליש. אולם, לדעת ה'חלקת מחוקק' המצווה נאמרה אף בנוגע לקרקע, וזאת מפני שדי בהעברת הקרקע לשליטתו של צד שלישי, ואין צורך בהפקדה ממש.
הרעיון של העמדת מנהל על עיזבון, כולל מקרקעין, עולה אף בדברי ה'חתם סופר' (חו"מ סימן קמב). לדבריו, בנוגע לקרקע שמשאיר אדם לאשתו לאחר מיתתו, די בכך שהקרקע רשומה בשמה של האשה. רישום זה, שמקנה שליטה על הקרקע לאשה, דינו כדין פיקדון ביד שליש.
אנו מוצאים רעיון דומה בנוגע לדין שפחה, שיש לשחרר אם הורה על כך האדון קודם מיתתו (גיטין מ, א). למרות שאין כאן כמובן "פקדון בידי שליש", עדיין המצווה נאמרת, מפני "שהחזקת האשה את עצמה" אינו גורע מפיקדון בידי שליש (רא"ש, כתובת ו, כב; עי' ב'קצות החושן' רנב, ד; ועי' 'מנחת שי', סימן עה, שמעתיק את הדברים אף לעניין קרקעות).
תוקפו של צוואה הנעשית בערכאות
השלכה חשובה במיוחד של נידון זה היא תוקפה של צוואה שנעשתה בערכאות, שלא כדין תורה.
צוואה משפטית חסרה את כל הקניינים הנהוגים בצוואה הלכתית, ולכן לכאורה לא די בה כדי להעביר את הירושה לאחרים, או לחייב את היורשים להעבירה. אולם בשו"ת 'אחיעזר' (ח"ג, סימן לד) כתב הרב חיים עוזר גרודזינסקי שיש לאכוף את הצוואה, גם אם לא נעשו בה קניינים הלכתיים, על-פי העיקרון של המצווה לקיים את דברי המת. למרות שלא הופקדו הנכסים בידי צד שלישי, יש לראות את הסמכות של ערכאות כקיום התנאי של הפקדה בידי שליש.
ישנו וויכוח בין הפוסקים אם די בטיעון זה בלבד כדי לאכוף צוואה משפטית, או שמא לא סמך ה'אחיעזר' עליו אלא בצירוף עם טענות הלכתיות נוספות. בעניין זה חשוב לציין לשו"ת 'חשב האפוד' הנ"ל. לפי מסקנת דבריו במקום שצוואה משפטית כוללת מינוי של מנהל העיזבון, אזי הוראות הצוואה מחייבות אף לפי דין תורה, כיון שמנהל העיזבון משמש כנפקד לעניין הלכה זו (אך עי' בשו"ת מהרי"א, ח"ב, סימן פו; 'פתחי חושן', ירושה פרק ד, הערה פה).
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת 'אגרות משה', אבן העזר, ח"א, סימן קה) קיבל את הטענה לחצאין, והורה שיש לקיים את הוראות המת כפי שכתובים בצוואה, מדין המצווה לקיים את דברי המת.
לא נוכל למצות את עניינן של צוואת משפטיות במאמר זה, וייתכן שנעשה זאת בעתיד במאמר נפרד. לעת עתה, חשוב להדגיש שאין זה מן הראוי להסתמך על צוואה משפטית בלבד, התקפה לפי דיני המדינה אך לא לפי דין התורה. אמנם יש פוסקים שנותנים תוקף לצוואות אלו אף לפי דין תורה, אך אין לדעת אם השאלה לא תובא בפני פוסקים שאינם נותנים לצוואות אלו תוקף הלכתי, ולמרבית הצער רבים סבלו מפרשיות כאובות בשל טעות זו.
בכל הנוגע לחלוקת הירושה, כדאי אפוא להקפיד על חתימת צוואה הנערכת כדין תורה, ולא להסתמך על המצווה לקיים את דברי המת.
סיכום
ראינו שיש מצווה לקיים את דברי המת. עם זאת, לדעות רבות המצווה מוגבלת לנושאים של ירושה, ואינה חלה בכל דבר ועניין, בוודאי לא באותה מידה של חיוב. גם ביחס לענייני ירושה, החיוב הגמור נאמר רק כאשר מדובר באדם ששילש את נכסיו בידי צד שלישי, כאשר הדבר מצביע על רצינות המצווה. לאור יסוד זה, יש פוסקים שמעניקים תוקף לצוואה שנערכה בערכאות, שכן יש בעריכה זו הבעת רצונו של המת באופן רציני ומוחלט.
