שאלה:
הלכה למעשה – יצא לי מס' פעמים ששכחתי את האור דולק וזה הפריע לי לישון, האם מותר לרמוז לנכרי שיכבה?
תשובה:
שלום וברכה
בענין זה יש חילוק בין הנאה – הדלקת אור כדי שניתן יהיה לקרוא וכדומה, שזה אסור גם ברמז שלא בדרך ציווי, כיון שהמעשה נעשה לצורך ישראל ויש איסור הנאה ממעשה שבת, לבין מניעת צער, כמו במקרה שהזכרת שזה אכן מותר ברמז שלא בדרך ציווי, כמו "כמה עצוב זה שהשארתי כאן את האור דולק".
שורש הדברים מפו' במשנה ברורה סימן שז ס"ק עו
"אסור לרמוז וכו' – דגם זה הוא בכלל אמירה לא"י כיון שע"י רמיזתו עושה בשבת[פה] וה"ה שאסור לומר לו בשבת איזה דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה[פו] וע"כ אסור לומר לא"י שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר[פז] אך כשאומר הרמיזה לא"י שלא בלשון צווי כגון שאומר[פח] הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם ושומע הא"י ומתקנו שרי דאין זה בכלל אמירה ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה הא"י בשבילו דאין זה הנאה כ"כ דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו [פמ"ג]: "
במחילה מכבוד הרב אך דומני כי צריך הגדרה יותר ברורה שכן למעשה לכל פעולה ניתן להתייחס בשני האופנים. השינה איננה הנאה? בכך שהוא יכבה – אני עכשיו יוכל לישון יותר בנוח.
ומה בינה לבין אי-יכולת קריאת-ספר האין זה מניעת-צער "שיעמום"? ובעיקר – למה מקרה א' זה מניעה ומקרה שני זה הנאה.
וכן – מה יקרה במידה ואכן מעבר לכך שזה מפריעה לשינה שזה אכן מניעת-צער כאמור זה גם מונע קיום יחסים שזה כבר יותר הנאה.
תודה ומחילה על ההטרחה
ההבדל הוא, שבהדלקת אור אתה משתמש באור שבו נעשתה המלאכה, ואילו בכיבוי האור אתה לא משתמש בדבר בו נעשתה המלאכה אלא להיפך, יש לך הנאה מסילוקו כיון שהוא ציער אותך.
ובמקרה שהחושך מתיר תשמיש הרי אני כן "משתמש" בחושך?
לא משתמשים בחושך, האור מונע את התשמיש.
השאר תגובה