לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

חובת הטיפול הריגשי בעת הצורך

שאלה:

השאלה דלהלן איננה שאלה הלכתית ואולי לא כאן המדור שלו כי למה להטריד את הרבנים החשובים בשטויות שלי אך אפה עוד אוכל לשאול בצורה אנונימית ולהענות בצורה ענינית? אז זה ככה. נתחיל עם זה שלפני עשרות שנים הייתי "ילד טוב ירושלים" (ומכאן בחירת הכינוי גם במקום הזה) וחלילה לא רציתי "לסבך" אף א' או לגרום לאף א' בעיות בשידוכים ו/או בשלום-בית. ולמרות שבתור ילד לפני בר-מצווה לא בדיוק הבנתי איך זה עובד ולמה זה יכול לסבך אך סמכתי עליהם שאמרו לי שאני חייב לשמור סוד מהסיבות הנ"ל. וככה במשך מס' שנים רצופות כל שבוע הייתי הולך למקווה בע"ש ושם נפגשתי איתו (כל תקופה זה היה מישהו אחר כמובן) לא אאריך…. המקום הזה מדי קדוש בשביל תיאורים…. לא בדיוק הבנתי מה הוא (התורן) רוצה ממני ועושה לי. הגעתי למצב שרק נכנסתי למקווה והחיל לבד הקישוי… לא יחסתי לזה חשיבות כיון שגם לא היה לי מושג מה זה…. עד ש"אותו האיש" הביא את זה לתשומת ליבי והסביר לי שהוא עושה לי את זה כי אני מאוד מגרה אותו. (ילד בן 12 מגרה מבוגר) רק אז התחלתי לשים לב שלכולם זה קטן ורק לי גדול (סליחה על הפירוט) וכמובן שזה הוסיף ל"חוויות". במשך שנים היתה לי הדחקה פוסט טראומתית ולא הבנתי למה אנשים זוכרים מה היה איתם בגיל 5 ואני לא זוכר דברים מגיל 10 אז אני חייב להיות שכחן לא-יוצלח וכו' רק לאחר החתונה ובהשפעת אשתי התחלתי ללכת לטיפולים שהורידו את כל ה"בלאק-אאוט" והחזיר את הזיכרון לאט לאט.(קשה להמשיך לכתוב. זה לא רק לכתוב המחשבות והזכרונות שצפים יכולים להרוג) שנים עברו ודברים נוספים התרחשו וצרות חדשות משכחות את הראשונות אך בהחלט לא מוחקות אותם. נכון להיום שבעתי מטיפולים וממטפלים. איבדתי אימון בהם ובשכמותם. ככל שאשתי מנסה לעודד אותי ולשפר את מצב-רוחי וגם בעדינות לעזור לי בנושא המשך הטיפולים אך אני ללא אימון בהם וככל שהנסיון לימד אותי שהחיוך האדיב ההבנה העמוקה וההשתפות כל אלה כשאני בחדר אך אין לי מושג מה עושה עם האינפורמציה ברגע שאני עוזב. (הסתבכתי בעבר עם "מטפל" שהבטיח לי הבטחות סרק של שמירת סודיות ע"מ שארגיש תפוח ומשוחרר כך שהוא יוכל לסחוט ממני עוד ועוד אינפורמציה ולסבך אותי ואכמ"ל וד"ל) אמרתי פעם לאשתי כתגובה על כך שזה עוד עיעבור ונראה ימים יפים מאלה כי לכאורה זה יעבור כשהאנשים סביבי יגידו "יושב בסתר עליון". כמו"כ שאלתי אותה מה לדעתה יגידו בהספדים. כבר אין לי כח לכל זה. נמאס לי מהכל. סבלתי מספיק. מספיק סבלתי. מספיק לסבול. אידאלאך שריי עד מתי

תשובה:

קראתי בכאב את מה שעברת, ואני ממש מבין את הקושי שלך, וכועס יחד איתך על כל האנשים הרעים עד מאוד שהתעללו בך, ויחד עם זה אני רוצה לומר לך שאתה טועה אבל בענק! אני כבר מכיר אותך זמן רב, ומוצא אותך אדם מלא וגדוש בחכמה ובידע, מעמיק ונבון, אישיות מלאה וגדושה. מה יש לך להתייאש?! אתה לא מתבייש? החיים לפניך! אלא שאתה צריך לטפל בעצמך. ואם אחד כשל זו סיבה לכעוס על כל המטפלים? הרי כל ילד מבין שמטפל אינו מוציא מילה מהפה על המטופל שלו, ותמיד תוכל גם ללכת למטפל רחוק שאינו בתוך הקהילה שלך וכו', וכי בגלל פחד טיפשי כזה תוותר על מלחמת הקיום שלך? יש לך אשה טובה חיים שלמים, תאסוף את עצמך ותעבוד על זה ותהיה בן אדם! אתה בעצמך הרי אומר שהטיפולים עזרו לך.

מתפלל להצלחתך.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. תודה על התגובה המהירה. והלוואי וזה היה כ"כ פשוט וקל. הלוואי ואכן הייתי הולך לטיפול ומסיים עם זה. הלכתי למס' מטפלים כשכל א' מהם עזר לתקופה מסויימת עד לגל הבא.

    האחרון ששוחחתי איתו היה א' "מאוד מומחה" (במרכאות כפולות) שלאחר שהבטיח לי לנצור את לשונו וכל מה שאנחנו משוחחים ישאר בינינו והוא רק צריך "בשביל הפרוצדורה" חתימה על טופס-וויתור ואני, מתוך מצב נפשי נתון באותם רגעים פתחתי בו תלות ואימון ולמרות שלא כ"כ הבנתי מדוע הוא זקוק לחתימה שכזאת ולמרות הסתייגותי הוא "הרגיע" אותי פעם אחר פעם שזה רק בשביל הניירת חתמתי בהיסוס גדול. מס' ימים אחרי כן נודע לי כי הוא שוחח עם מספר אנשים. לאחר מכן פגשתי עוד חבר מטפל רגשי והעברתי לו אינפורמציה כלשהיא כשהוא מצידו "הבין" אותי ו"השתתף". כעבור מס' ימים נפגשנו שוב והוא "הסביר" לי שהמידע לא היה חסוי.

    גם אם אלך היום לאדם שלישי – אין לי מושג א) אם אסמוך עליהם ב) אם אפתח כלפיהם

    יחד עם זאת נפשי הפצועה משוועת לעזרה. הדכאונות, החרדות, הטראומות, כל אלה ועוד אינם מאפשרים לי לנהל חיים שפויים ותקינים ולעשות מה שאני צריך לעשות בחיי היום-יום.

    לאחרונה נכנסות לי מחשבות אובדניות בראש ואני קורה הרבה באינטרנט על מאמרים איך להתגבר עליהם
    אלא שבתור אדם מאמין אני יודע שזה לא סוף הסבל אלא רק תחילתו ולכן אני דוחה אותם. (מעבר לכך שהסבל שיגרם למשפחה הקרובה תהיה בלתי נסבלת ואסור לי לעשות להם את זה) אך אם רק אגיד משפט (או רמז) למטפל חובתו האונשית, החוקית והמקצועית הינה לדווח ע"מ "להגן" עלי ע"י אשפוז כפוי…. עוד סיבה לא לתת אימון באיש…

    ואני אנא אני בא!!!

    מחילה על כל הקישקושים. באמת זה לא המקום. אתם יהודים רבנים יקרים וחשובים תלמידי-חכמים שחבל להטריד אתכם בשטויות שלי. מספיק זמן אתם מקדישים להפיץ את אור התורה ולהנגיש אותה לעם. אין צורך להוסיף לכם עבודה.

  2. אני כואב יחד איתך, אבל חשוב שתדע, כל חשש כזה או אחר הוא כלום לעומת הצורך בטיפול, אין לך ברירה אתה חייב לטפל בעצמך, בכל האמצעיים, ייעוץ, תרופות, הכל. החיים היפים לפניך בעז"ה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל