מילה קודם זמנה – האם צריך הטפת דם ברית?

שאלה:

שלום כבוד רבנים . מילה שלא בזמנה צריכה עוד הטפת דם?

תשובה:

אעתיק לך מספרו של ידידי הגאון המוהל המפורסם רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט”א, רב מערב ראשון לציון: הנימול בתוך שמונה ימים ללידתו, יש אומרים שיצא ידי חובת מצוה זו[1], ויש אומרים שלא עשה כלום ואפילו בדיעבד לא יצא, ומכל מקום לא תועיל לו הטפת דם ברית[2]. אולם רבים מהאחרונים הכריעו שהנימול בתוך שמונה ימים צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית[3]. וכן הלכה, שהמילה בתוך שמונה ימים לא הויעלה לו ויש לעשות הטפת דם ברית על ידי מוהל מומחה לשם מצות מילה.[1] רמ”א (סי’ רסב) ”מלו בתוך ח’ וביום, יצא”, ולשון זו משמעה שאף קיים בכך את מצות המילה [לאפוקי סברת המנחת חינוך המובא לעיל לענין הנימול בלילה, שסבר שאין במעשה זה מצוה, אלא שאפ”ה הוא נפטר בכך מחובתו כיון שסו”ס הוא מהול]. וכן כתב הצל”ח בפסחים (עב ע”ב ד”ה וכל זה). וכן נראה מדברי הרא”ש (בפי”ט דשבת סימן ה), שכתב בשם רבינו שמשון שקטן הנימול תוך שמונה איו צריך להטיף ממנו דם ברית, וכן למד בדבריו הש”ך (סי’ רסב סק”ב), דלא מיבעיא שאין צריך הטפת דם ברית, אלא שאף יצא בכך ידי חובת המצוה. וכן נראה שהבין בדבריו המשנה למלך (פ”י מהלכות מלכים ה”ז). אולם בשאגת אריה (סימן נב) הביא את דברי הש”ך אלו וחלק עליו בזה וכפי שיובא בסמוך. ועי’ באר הגולה עם ציונים מהש”ך (שם) שמקור דברי הרמ”א הם מהרא”ש הנ”ל.

ובצל”ח (שם ד”ה ולכן אמרתי) כתב לחדש, דאין כוונת הדברים שבשעת מעשה המצוה עצמו – תוך שמונה – מקיים האב את מצותו, שהרי באותה שעה עדיין לא חלה עליו חובה זו, אלא בהגיע היום השמיני ללידתו מתקיימת המצוה מחמת עצם היותו מהול, “שהתורה אמרה ביום השמיני ימול שכשיגיע יום שמיני יהיה נימול”, וכן כתב בשו”ת בית הלוי (ח”ב סימן מז), עיי”ש.

ובבאר הגולה (עם ציונים מהש”ך להלן סימן רסד ס”א) הקשה, שהרמ”א סתר בזה לכאורה דברי עצמו, שכן להלן שם כתב בשם הרשב”א, לענין תינוק שהוצרכו למולו בתוך שמונה ימים ללידתו מפני הסכנה, דאין חילוק בין אם יעשה זאת ישראל או נכרי, דכל תוך שמונה לא מיקרי מילה ואינו אלא חתיכת בשר בעלמא. ולכאורה המילה על ידי גוי הרי היא פסולה וודאי לא תתקיים בה מצותו לאחר ח’. ותירץ, דמש”כ הרמ”א בסימן רס”ד היינו לענין תוך שמונה ימים, שבאותה שעה אין נפק”מ בכך ומותר למולו גם על ידי גוי, אבל אה”נ דבכהאי גוונא לאחר שמונה יהיה צריך להטיף ממנו דם ברית כיון שמעשה של גוי אינו נחשב לכלום.

אמנם בים של שלמה (יבמות פ”ח ס”ו) כתב דדברי הרשב”א והרא”ש הנ”ל לא סתרי אהדדי, דדברי הרשב”א אמורים באופן שנימול לרפואה ולא לשם חובת מילה כלל, אבל אה”נ שלענין חובת מילה ודאי יש חילוק בין ישראל לנכרי. ע”ש. אבל בביאור הגר”א שם כתב על דברי הרמ”א וז”ל “דלא כמו שכתב בסימן רס”ב ס”א בהג”ה וכו’ ואף על ידי ישראל דינו כנימול על ידי גוי”. ומבואר שסבר שאכן שני דינים אלו סותרים זה לזה.

בשו”ת כנסת יחזקאל (סימן מב) כתב לחדש, דדין הטפת דם ברית נאמר דוקא במי שנולד מהול, שלא נעשה בו מעשה להסרת הערלה הטמאה, אבל מי שנימול תוך שמונה ואפילו על ידי גוי, כבר סרה ממנו ערלתו המשוקצת ואין צריך הטפה. ולדעתו שם, דין המילה בשמיני היא מכלל החובות המוטלות על האב, אבל לענין חובת הבן אין כל ענין להמתין ליום השמיני דוקא ואף אם נימול קודם לכן ועל ידי גוי, נתקיימה מצותו, ובזה עלו פסקי הרשב”א יפה.

ובערוך השולחן (שם ס”י) כתב לתרץ את הסתירה ברמ”א דמה שכתב בסימן רסב שאם מלו קודם יום השמיני יצא, היינו דווקא כשמלוהו לשם מצות מילה, ומש”כ בסימן רסד שלא הוי מילה מיירי כשצריכים למולו מפני הסכנה, דלא מיקרי מילה. ולמעשה פסק הערוך השולחן (סימן רסב ס”ה) דהסכימו כל גדולי האחרונים דבנמול תוך ח’, אינה מילה וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכן יש להורות.

[2] שו”ת שאגת אריה (סימן נב, נג) בדעת הרא”ש, דכל היכא שנימול קודם זמנו לא קיים מצות מילה כלל, ודינו כמי שנכרת לו הגיד שאינו בתורת מצוה זו. ומה שכתב הרא”ש שאין צריך להטיף ממנו דם ברית, אין טעמו משום שסבר שיצא ידי חובה במילה זו, אלא להיפך, משום שהוא מעוות שלא יוכל לתקון, והטפת דם ברית אינה מועילה לו, וכן כתב הצל”ח (פסחים עב, ב ד”ה ולכן אמרתי). וכן יש לפרש בלשונו של המאירי (שבת קלא ע”ב), שכתב, “ואם לא מל בשמיני מל והולך כל זמן שירצה אף על פי שאינה זמנה, וכל זמן שימול מקיים מצוה, אבל קודם שמונה אין בה מצוה כלל, ואם מל בשביעי או קודם לו לא קיים מצוה, ומ”מ אינו צריך כלום שהרי נימול הוא”.

והנה הבית יוסף (סי’ רסב) הביא מדברי הגהות מימוניות (מילה פ”א אות ה) שהנימול בלילה צריך להטיף ממנו דם ברית, ולעומתו הביא את דעת הרא”ש הנ”ל שהנימול תוך ח’ אין צריך הטפת דם ברית, וסבר שהנימול תוך ח’ והנימול בלילה דינם שווה, וממילא פלוגתא היא בין הראשונים האלו [דלא כהדרכי משה שם שצידד לחלק בין הנידונים] ולא הכריע להדיא ביניהם. ונראה, דלא מיבעיא למה שכתב בספר כנסת הגדולה (דרכי הפוסקים אות עא) שדרך הב”י להביא באחרונה הדעה שהוא מסכים לה, ואם כן דעתו כהרא”ש שלא להטיף דם ברית, אלא אף למה שכתב בשו”ת חיים שאל (ח”א סי’ נט ד”ה ואולם) שאין לדקדק מכך שכן דעתו, מכל מקום נראה דס”ל להלכה כהרא”ש, שהרי ציין כאן לתשובת הרשב”א הנ”ל, וכתב שלדבריו המל בתוך ח’ א”צ לחזור ולהטיף דם ברית, וכדעת הרא”ש, ושם בב”י בסי’ רס”ד הביא את דברי הרשב”א ללא שום חולק, ש”מ דס”ל כוותיה.

ומעתה נראה, שבני ספרד שקיבלו עליהם את הוראות השולחן ערוך, ינהגו כמשמעות דבריו אלו שנקט כהרא”ש שהנימול תוך שמונה אינו צריך הטפת דם ברית, וזאת על פי מה שכתב בשו”ת בית דינו של שלמה (חיו”ד סי’ יב, דף פ ע”ד) שבני ספרד קבלו עליהם את הוראות הבית יוסף, אף במה שלא הובא להדיא בש”ע. ובחקרי לב (או”ח סי’ נד) כתב שדבריו בבית יוסף הם יותר עיקר מהשו”ע לסמוך עליהם, וכן הסכים  בשו”ת רב פעלים (ח”ב חאה”ע סי’ יד) שדברי הבית יוסף הלכתא נינהו וסמכינן עלייהו אף שלא הביאם בשו”ע. וכ”כ לדינא בשו”ת יביע אומר (ח”ז יו”ד סימן כד), דקטן שנימול בתוך שמונה או נימול בלילה אינו צריך הטפת דם ברית. ועל פי דעת מרן הב”י שהשווה ביניהם.

אמנם בספר שולחן גבוה (סימן רסה אות ו) כתב בשם ס’ ראשון לציון לבעל האוה”ח הק’ שהנימול תוך שמונה צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני.

[3] ש”ך (יו”ד סי’ רסב סק”ב), ופליג על הרמ”א וס”ל דהנימול תוך ח’ לא יצא ידי חובת מצוה זו אף בדיעבד, וצריך להטיף ממנו דם ברית, וכ”כ לדינא בס’ חכמת אדם (כלל קמט ס”ב). וכ”כ בט”ז (שם) שיש להחמיר כדעת הסוברים שצריך להטיף דם ברית. וע”ע בספר ערוך השולחן (שם סעיף ה).