בסיפורה של תמר, שסופו בייסוד שושלת המלכות בישראל יחד עם יהודה, אנו למדים על כיצד היא התאלמנה משני בעליה הראשונים, שניהם בני יהודה. יהודה חשש מלמסור אותה לבן שלישי, אך ביחס אליו עצמו נאמר "ולא הוסיף עוד לדעתה" (בראשית לח, כו). לפי דעה אחת בחז"ל (סוטה י, ב), המשמעות היא שיהודה התחתן עם תמר, ולא עזבה עוד.
שרשרת האירועים של סיפור יהודה ותמר מזכירה את היסוד ההלכתי של "קטלנית"—אישה שהתאלמנה משני בעלים, שכעת אסור לה להתחתן בשלישית. רש"י מבאר שהסיבה שיהודה לא הסכים שתמר תינשא לבן שלישי היא משום שנוצר "חזקה" שבעליה מתים. יהודה, מנגד, חשש פחות לנושא; הוא נישא לתמר למרות שבעליה הראשונים מתו.
במאמר הנוכחי נדון בנושא של האישה הקטלנית, האישה "ההורגת את בעליה". האם יש איסור מוחלט נגד הנישואין עם אישה קטלנית? האם חובה על האדם לגרש אישה כזו לאחר שנישא לה? מהי ההלכה כאשר מדובר בבעלים זקנים שמתו? והאם היסוד נאמר גם בנוגע לבעלים חוטאים או רשעים? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
מקור האיסור
הגמרא (יבמות סד, ב) מציינת מחוקת בין התנאים באשר לאישה שהתאלמנה פעמיים. לדעת רבי, די בעובדה ששני בעליה מתו כדי ליצור חזקה שמדובר באישה קטלנית, כך שאסור לה להינשא בשלישית. מנגד, לדעת רבי שמעון בן גמליאל רק אישה שהתאלמנה שלש פעמים נחשבת קטלנית, ואסור לה להתחתן ברביעית.
הגמרא ממשיכה לפסוק (בשם רבא) כדעתו של רבי: אישה שהתאלמנה פעמיים אסור להינשא לאיש. במקום אחר (כתובו תמג, ב) הגמרא מוסיפה שכן היא דעת "סתם משנה" – דעת המשנה כדעת רבי.
פסק זה מופיע בדברי הרי"ף (כתובות טו, א), וכן פסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא, לא): "אשה שנשאת לשני אנשים ומתו לשלישי לא תנשא". הרא"ש (יבמות ו, יג) מבאר שאמנם לעניינים נוספים יש ספק כיצד חזקה נוצרת, באירוע החוזר על עצמו פעמיים או שלש פעמים, אך לעניינים של סכנה, כולל מילה והלכת קטלנית, הולכים אחר הדעה המחמירה, המצמצמת את הסכנה (עי' גם בנימוקי יוסף, כתובות טו, א).
בהתאם לפסיקה זו, כתב השולחן ערוך ש"אשה שנשאת לשני אנשים ומתו לא תנשא לשלישי, שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים" (אבן העזר ט, א). הרמ"א מוסיף שהלכה זו נאמרה לא רק על מי שנשאת, אלא אף במי שהתארסה.
קטלנית לאחר נישואין שלישיים
אם שהסכמת הפוסקים היא שאסור לאדם לשאת אישה שהתאלמנה פעמיים, הרמב"ם מוסיף ש"אם נשאת לא תצא", כאשר השולחן ערוך מוסיף "ואפילו נתקדשה יכנוס" – גם אם רק קידש ולא נישא, מותר לו להשלים את הנישואין.
מדובר בחידוש רב, שלכאורה יש בו קושי: אם אסור לאדם לשאת אישה קטלנית, מחשש לסכנת נפשות, מדוע אין האדם חייב לגרש את אשתו הקטלנית לאחר שהתחתן אתה?
ואמנם, בנימוקי יוסף (כתובות טו, א, בשם הריטב"א) כותב בצורה ברורה וחדה שיש חובה להתגרש, ועל בית הדין לכפות אותו על כך: "דאע"ג דבעי למינסב ולאזוקי נפשיה לא שבקינן ליה, דהא איסורא הוא ובכלל שופך דם האדם, ומנדין אותו". גם הרא"ש פסק "שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא, ומחויבים להפרישו שלא יפשע בנפשו". וכן הורה הגר"א (סימן ט, ס"ק ב).
מה אפוא המקור והביאור לדעת הרמב"ם?
הבית יוסף מציע שכיון שהגמרא לא מזכירה שעליו לגרש את אשתו אף בדיעבד, מכאן שהאיסור הוא רק ברובד של לכתחילה, ולא ברובד של בדיעבד.
הוא מוסיף להציע מקור לדברי הרמב"ם על-פי הגמרא (יבמות כו, א), המספרת כיצד אביי התחתן עם חומה, אישה שהתאלמנה פעמיים. הוא שמע מרבותיו (רבה ורב יוסף) שהדבר אסור, ולמרות זאת הוא עשה כן – למרות שרבה הביע פליאה על כך שאדם יסכן את עצמו בכך. למרות זאת, אביי לא גירש את אשתו, ומכאן שאין חובה לגרש בדיעבד.
מקור מסיפור יהודה ותמר
בביאור הגר"א (סימן ט, ס"ק ב) מציע מקור לשיטת הרמב"ם מסיפורם של יהודה ותמר – יהודה נישא לתמר (לפי דעה אחת, כמבואר בסוטה י, ב) למרות שמתו שני בעליה. מכאן שלאחר נישואין אין חובה על האדם לגרש את אשתו, למרות היותה קטלנית.
יש מקום לדון בראיה זו, שכן נישואיו של יהודה לתמר היו מעין מצוות יבום, שיש בה מצווה. לפי דעת הרמב"ן בפירושו על התורה (עי' להלן), ברור שהחשש לקטלנית נוגע גם כשקיימת מצווה להינשא לה. גם בשו"ת חכם צבי (א, א) ובברכי יוסף (אבן העזר ט) נקטו כן לעניין איסור קטלנית במקום מצוות יבום.
מנגד, פוסקים אחרים כותבים שכאשר קיימת מצוות יבום, החשש לאיסור קטנית לא נאמר (עי' שו"ת רלנ"ח סימן לו; שו"ת ר' אליהו מזרחי ח"א, סימן כב; עי' פתחי תשובה, אבן העזר ט, שמזכיר את שתי הדעות). לפי דעה זו, לא תהיה ראיה מסיפור יהודה ותמר למקרה רגיל של קטלנית.
יש לציין שאם אדם שהתחתן עם אישה קטלנית מחליט כן לגרש את אשתו, נחלקו הפוסקים אם הוא רשאי לעשות כן בניגוד לרצונה, שלא כתקנת רבנו גרשון, או שמא אין לו לגרש בעל-כורחה. בחלקת מחוקק (ט, א) פסק שאין לו לגרשה בעל כורחה, ואילו הבית שמואל (ט, ג) פסק שכיון שמדובר במקום סכנה, תקנת רבנו גרשון לא נאמרה.
הסיבה לאיסור אישה קטלנית
מה הסיבה לסכנה ולאיסור של קטלנית? הגמרא מציינת שתי סיבות אפשריות להלכת הקטלנית.
דעת רב הונא היא ש"מעיין גורם", כלומר, שכאשר שני בעלים של אותה אישה מתו בהיותם נשואים לה, אנו מניחים שהסיבה לכך היא מחלה שעוברת דרך יחסי אישות, ולכן היא מוגדרת "קטלנית". מנגד, דעת רב אשי היא ש"מזל גורם", כלומר שמותם של הבעלים נגרם בשל מזלה הרע של האישה, ולא בשל מחלה.
הגמרא מציינת שתי השלכות למחלוקת זו. השלכה אחת היא אם איסור קטלנית נאמר דווקא ביחס לבעלים שמתו לאחר נישואין, או שמדובר גם בבעלים שמתו לאחר קידושין, עוד לפני נישואין. כפי שהוזכר לעיל, השולחן ערוך מציין דווקא אישה שנישאת, ואילו הרמב"ם מוסיף (בסוגריים, בתוך דברי השולחן ערוך) שמדובר גם במי שהתארסה – וייתכן שנחלקו אפוא בשאלת "מעיין גורם" (רק לאחר נישואין) או "מזל גורם" (גם לאחר קידושין).
הרשב"א (שו"ת הרשב"א, מיוחסות סימן קכא) אכן פוסק שמעיין גורם, ולכן הוא מקל כאשר אחד הבעלים מת לאחר קידושין, לפני נישואין.
השלכה נוספת שמזכירה הגמרא היא כאשר אחד הבעלים נפל מן העץ ומת. במקרה כזה, או בנסיבות דומות (כגון תאונת דרכים וכדומה), ברור שמותו של הבעל לא נבע ממחלה מדבקת כלשהי, כך שאם "מעיין גורם" אין מקום להלכת קטלנית. מנגד, ככל ש"מזל גורם", ניתן לומר שהדבר נגרם בשל מזלה הרע של האישה.
הרשב"א, לפי שיטתו הנ"ל, פוסק אפוא שכאשר אחד הבעלים מת מתוך סיבה שאינה קשורה למחלה, לא נעשית האישה קטלנית בכך. מנגד, לפי שיטת הרמ"א (מזל גורם) נראה שגם בכך היא תיעשה קטלנית.
עם זאת, הרמ"א עצמו מציין (בשם "יש אומרים") שהם אחד הבעלים נהרג, או שמת בדבר, וכדומה, אין חוששים לכך. בביאור הגר"א ביאר שהרמ"א מביא את דברי הרשב"א כדי לבאר מדוע נהגו להקל בדבר, כלשון הרמ"א: " ויש אומרים דדווקא אם מתו מיתת עצמם, אבל אם נהרגו אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת, וכדומה, אינו כלום; ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם".
גבולות מזל רע
בשולחן ערוך פסק: "איש שמתו שתי נשיו אינו מונע עצמו מלישא". מקור הדברים הוא מדברי הרא"ש בתשובה (שו"ת הרא"ש, כלל נג, סעיף ח), שכתב שדברי הגמרא "מעיין גורם" לא שייכים באיש, וגם הטעם לפיו "מזל גורם" שייך רק באישה. הוא מבאר את דבריו, שכן "מזלה רע שאנשיה מתים, כי חיי האדם ופרנסתו תלוי במזל, והאשה כלואה בבית ואינה יכולה לפרנס עצמה ונגזר עליה שימותו בעליה כדי שתחיה בעוני, אבל האיש שמפרנס עצמו לא שייך טעם זה".
על פי דברי הרא"ש חידש בשו"ת נודע ביהודה (קמא, אבן העזר ט) שאישה שהיא מצליחה לבדה במשא ובמתן, ואינה צריכה לפרנסת בעלה, אינה נעשית קטלנית במיתת בעליה. כיון שהיא אינה תלויה בבעלה, אין להאשים את מיתתו במזלה הרע. הוא מסיים ש"מכל מקום הואיל ולא מצאתי סברא זו בשום קדמון, לא מלאני לבי להתיר בפירוש" (עי' גם בשו"ת חיים שאל, סימן לח, אות נ).
כמה פוסקים הזכירו אפשרויות אחרות להקל על-פי הסיוד של "מזל גורם". דרך אחת מוזכרת בשו"ת שואל ומשיב (תניינא ח"ג, סימן פג). כיון שהעיקרון של קטלנית קשור למזלה של האישה, יש לומר שאם עלתה מחוץ לארץ ישראל שוב אין לאישה דין קטלנית, שכן אין להשוות את המזל בחוץ לארץ למזלה של ארץ ישראל. על דרך זו כתב הרב שלמה קלוגר (חכמת שלמה, אבן העזר ט, א) בנוגע לאב שקידש את בתו ומתו בעליה: לדבריו, אין להחשיב מיתה זו כלפי דין קטלנית, שכן ייתכן שמזלו של האב גרם, ולא מזלה של הבת.
גם במקרים שמוות במגיפה, כתב בשו"ת ריב"ש (הובאו דבריו בבית יוסף) שאם חלק משמעותי של העיר מת במגיפה, שוב אין לומר שמזלה האישי של האישה גרם את הדבר (על-פי בבא מציעא קה, ב).
מת מחמת זקנה
מה הדין כאשר אחד הבעלים מת מתוך זקנה?
בדרכי משה (ס"ק ב) כתב בשם "יש אומרים" שאם אחד הבעלים מת מחמת זקנה, אין האישה נחשבת קטלנית. למרות זאת, הרמ"א לא הזכיר הלכה זו בהגהותיו על השולחן ערוך, ומכאן כתב רבי יצחק למפרונטי (ספר פחד יצחק, ערך קטלנית) שאין זו הלכה ברורה, ומי שחושש בדבר אין לו לנושאה.
מנגד, בבית שמואל (סימן ט, ס"ק ה) ציין הלכה זו, וכמה פוסקים מאוחרים נקטו כן, כולל הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אבן העזר ח"ד, סימן מג), כאשר הוא מחלק בין אדם צעיר לבין אדם זקן.
כן, בשו"ת מהר"ם שיק (אבן העזר סימן כג) כתב כי "אפשר דמופלג בזקנה לכולי עלמא אמרינן דמת במיתה טבעית", ואין להחזיק את אשתו של המת בתור קטלנית בשל מיתת הבעל הזקן.
באוצר הפוסקים (אבן העזר ט, א) ובפתי תשובה (ט, ב) הביאו כמה דעות בין הפוסקים באשר לגיל הרלוונטי לעניין הלכה זו, כאשר הטווח נע בין גיל 60 לדעת המקלים לגיל 80 לדעת המחמירים. הכרעה במקרים קונקרטיים תלויים במגוון גורמים, כאשר הגיל הוא רק אחד מהם.
בעל חוטא
שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים היא ביחס לבעל שהוא חוטא. המקור הראשון לדיון הוא פירוש הרמב"ן על התורה ביחס ליהודה ותמר: הרמב"ן מבאר שכיון שבעליהם של תמר (בני יהודה) מתו בחטאם, לא ניתן לייחס את מותם לתמר, ולכן לא היה לא מעמד של קטלנית.
השאלה נדונה אף על-ידי פוסקים מאוחרים, ביחס למותם של בעלים שלא הלכו בדרך התורה. בשו"ת בית שלמה כתב שאין אישה שמתו בעליה הרחוקים מתורה ומצוות מעמד של קטלנית, כי אין להניח שמותם בא להם מחמר נשותיהן. בשו"ת מנחת פתים ציין את דברי הרמב"ן הנ"ל בתור ראיה לדבריו, וכן עשה למעשה בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן ל, אות ה) ביחס לאישה שמתו שני בעליה החילוניים, האחד בתאונת דרכים והשני בתאונת מטוס.
מנגד, פוסקים אחרים (כגון שו"ת דברי חיים, אבן העזר ב, כו) לא הקלו בדבר, בטענה שלא ניתן לקבוע שמותו של אדם הוא מחמת חטאים כאלה ואחרים, גם אם לא הלך בדרך התורה. כפי שנראה בסמוך, יש לציין מגמה של פסיקה להקל בכל הנוגע לדין קטלנית, ולכן סביר להניח שבדרך כלל גם בנושא הזה תהיה נטייה להקל.
הנטייה להקל
בכסף משנה ציין לתשובת הרמב"ם (שו"ת פאר הדור, סימן קמו), שנקט בגישה מקלה ומרחיקת לכת בנוגע לדין קטלנית. לדברי הרמב"ם, אין שום "איסור" בהלכת קטלנית, "אבל הוא על צד הניחוש, והלכה למעשה אצלנו שאינה נמנעת מלהינשא".
הרמב"ם מבאר שמדובר בסוג של פחד של אנשי בעלי חולשה, שעלול אף לפגוע בהם פיזית, ומדגיש שיש להקל בפרט כשמדובר בנשים צעירות, שעלולות הן לסבול סבל נפשי עמוק והן ליפול לזנות ולחיי עבירה. הרמב"ם אף מוסיף שכך נהגו בבית הדין של הרי"ף ושל ר' יוסף הלוי, וכי כן המנהג במצרים. בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן עט) מציין לדברי הרמב"ם וכותב שכן המנהג "בכל ערי ספרד" – להתיר לאישה קטלנית צעירה להינשא, פן תיפול לזנות.
על דרך גישה זו כתב האור זרוע (סימן תשלח): לדברי לא מדובר בחשש ודאי אלא בספק חשש, ולכן יש להקל בדין קטלנית ואין חובה להקפיד עליו. הוא מוכיח את הדבר מהמקרה של אביי (שצוין לעיל), שלא חשש להתחתן עם אישה (חומה) שהתאלמנה פעמיים, וכן מהמנהג הכללי שלא להקפיד על כך.
בתרומת הדשן (סימן ריא) ציין שגם חכמים וצדיקים לא הקפידו על כך, וכי אין מוחה בידם. בבית יוסף (סימן ט) הביא את דבריו והתקשה בהם: הרי גדולי הפוסקים כגון הרא"ש הקפידו מאד בדבר, ואף כתבו שיש לכפות על בעל שנישא עם קטלנית להתגרש. הוא כותב שאולי סמכו בכך על דברי האור זרוע הנ"ל, ומוסיף שכיון שרבים סמכו על כך יש לומר כי "שומר פתאים ה'" – מה עוד שבני ישראל כיום מעטים, ויש להקל בעניין נישואין ככל שניתן.
כך או כך, פוסקים רבים מציינים את הנטייה להקל בהלכת קטלנית, כאשר רבים מציעים דרכים שונות לבאר את הנטייה ולהצדיקה. מעניין לציין את גישת שו"ת חוות יאיר (סימן קצז) שמציין את המנהג להקל, ומבאר שאולי הסיבה לכך היא שהאישה בדרך כלל חיה עם בעלה כמה שנים לפני מיתתו. כיון שהוא חיי בבריאות (ולעתים עם ילדים) למספר שנים, יש להניח שמיתתו לא הייתה מחמת אשתו, אלא מסיבה שאינה קשורה לכך.
סיכום
ראינו בדברים דלעיל שיש דיון רחב ומגוון בכל הנוגע לאישה קטלנית, אישה שהתאלמנה פעמיים מבעליה, וכי להלכה זו פרטים רבים התלויים בנסיבות המקרה. נסיבות אלו יכולים לכלול את האופן שבו מת הבעל, את גילו בזמן המוות, את השאלה אם היה שומר מצוות, ואף גילה של האישה עצמה – שכן יש נטייה להקל בהלכת קטלנית, בפרט שכמדובר באישה צעירה.
ברור שמדובר בהלכה חמורה מאד, שגוזרת על אישה שלא תוכל להינשא שוב לאיש. בכל מקרה ספציפי יש אפוא להתייעץ עם פוסק הלכה מובהק, היודע לעניין לעומקה של הלכה ולברר שמא יש פתח להקל בדינה.
