שאלה:
אשה קנתה פיאה, ושילמה למוכרת. אחרי בואה הביתה, גילתה שהפיאה אינה תואמת למידת ראשה. המוכרת הסכימה להחליף או לתקן, ואמרה לקונה, "תשלחי את הפיאה ע"י הדואר". הסיפור הוא בניו יורק. הקונה גרה בעיר אחרת למשל במונסי. הלוקחת שלחה את הפיאה ע"י הדואר, והדוור הניח את קופסת הפיאה ליד הדלת של החנות, כי הקופסה הגיעה למקום החנות ביום ששי אחה"צ כשהחנות כבר סגורה. וכמו שאתם מתארים, הקופסה נעלמה במשך יום השבת. טענת המוכרת היא, למה לא שלחת את הקופסה עם דרישת חתימה מהמקבל, כך שאם אין מקבל, הדוור לא הי' מניח את הקופסה בחוץ ?? הלוקחת אמרה, "למה לא אמרת לי ?" מי סובלת את אחריות הטעות ?
תשובה:
שלום וברכה,
צריך לבחון את המציאות איך מקובל לשלוח פאה בדואר. אם הנוהג שהשולח מבקש חתימת המקבל, האחריות על השולח את הפאה. אבל אם הנוהג לשלוח פאה גם ללא בקשת חתימת מקבל, האחריות על הפאנית.
בהצלחה.
מקורות:
כתוב שולחן ערוך חושן משפט סימן קכא סעיף א:
שלח לו (הלווה) חובו או פקדונו על ידי שליח, אם אמר לו המלוה לשלחו על ידו, ונאבדו, פטור. אפילו לא אמר לו פה אל פה, ששלח לו בכתב שלח לי על ידי פלוני, ושלחם על ידו ונאבדו, פטור. והוא שיכיר שהוא כתב ידו, אפילו שהשליח עובד כוכבים או חרש שוטה וקטן. אפילו לא יחד לו אדם ידוע לומר: שלח על ידי פלוני, אלא כתב לו: שלח לי ביד מי שתרצה, ושלחם לו ונאבדו, או כפר בהם השליח, פטור, והוא ששלח לו ביד אדם נאמן, ובדרך שבני אדם רגילים להעביר שם ממונם. אבל אם שלח לו ע"י מי שהוחזק כפרן, או במקום סכנת דרכים שאין הרבים רגילים להעביר שם ממונם, הרי פשע וחייב, שעל דעת כן לא הרשהו, אלא אם כן פירש לו.
מבואר בשולחן ערוך שראובן שאמר לו שלח לי על ידי דואר, אפילו שהדואר לא במצב שמור האחריות על ראובן ולא על שמעון ששלח.
ואילו בשלחן ערוך סימן קכ כתב שמלווה שאמר ללווה זרוק לי והלווה זרק לו את מעותיו, ואבדו האחריות על הלווה ולא על המלווה, וקשה שלעיל הבאנו את דברי השולחן ערוך שהאחריות על המלווה מיד שיצאו המעות מיד הלווה. ביאר הסמ"ע ס"ק א שבזרוק לי חובי שהלוה כאן כוונתו שיזרוק וישמור עד שיבואו המעות לידו. אבל באמר לו שלח לי על ידי חש"ו ברור שאין הכוונה שישלח וישמור לו, הרי המעות בדרך ואין הלווה יכול לשומרם, ולכן האחריות על המלווה.
ולפ"ז בפאנית שאומרת שלח לי בדואר, מיד שיצא מיד הלקוחה, האחריות על הפאנית. אמנם ביאר השולחן ערוך שדוקא במקרה ששליח נאמן ואין סכנת דרכים. ולעולם צריך לבחון איך הרגילות לשלוח. אם הרגילות שלא לסמוך על הדואר רק אם יבקשו חתימת יד, והלקוחה לא ביקשה חתימת המקבל, דינו שווה לסוף דברי השולחן ערוך שאם יש סכנת דרכים או שהשליח אדם שאינו נאמן לא יכול לשלוח על ידם. ועל דעת כן לא הסכימה הפאנית. אבל אם הדרך לשלוח בצורה זו ולא לבקש חתימת המקבל, נחשב שהלקוחה אשתה את בקשת הפאנית, ואין עליה אחריות.
ואם יש ספק איך נהוג במקום, כדאי להתפשר.
דבר נוסף, לדעת הקצות בסימן קכ ס"ק א שבשליח גוי האחריות על הלווה ולא על המלווה כיון שאין שליחות לגוי. אמנם הנתיבות חולק על דבריו וביאר שכאן אינו מדין שליחות אלא מדין ערב, וכל שאמר תן לפוני אפילו שהוא גוי דינו כערב, והאחריות על המלווה.
נמצא שאם אמרה הפאנית לשלוח בדואר והדואר גויים לדעת השו"ע והנתיבות האחריות על הפאנית, וכך ההלכה. אמנם כיון שלדעת הקצות בגוי דינו שונה ואין האחריות על הפאנית, על כן טוב להתפשר.
ז"ל הקצות החושן סימן קכא ס"ק א
אפילו שהשליח עכו"ם. וכתב הסמ"ע (סק"ג) ואין צריך לומר שלח והפטר. והש"ך (סק"ד) כתב ז"ל, ודלא כמ"ש בעל התרומות (שער נ' ח"ג סי' ז') בשם הרמב"ן דצ"ל שלח על ידי עכו"ם והפטר וראייתו מלקמן סימן ש"מ סעיף ח' דעל ידי עבדו הכנעני חייב, ואינו ראיה כו'.
ועיין פרק איזהו נשך (ב"מ) דף ע"א (ע"ב) ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי כו' כיצד ישראל שלוה מעות מעכו"ם בריבית וביקש להחזירם לו כו' ואם העמידו אצל נכרי מותר, וכן נכרי שלוה מישראל בריבית ובקש להחזירם לו וכו' ואם העמידו אצל ישראל אסור, ופריך שם בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיניה ריבית, ומשני כגון דאמר ליה הנח על גבי קרקע והפטר, ומזה מוכח כדעת הרמב"ן דהיכא דישראל אומר לגוי תן לישראל זה לא נפטר מאחריותו כיון דאין שליחות לעכו"ם והו"ל כאילו הוי דעכו"ם, וכן עכו"ם שאמר לישראל תן לישראל זה נמי הו"ל כאילו עדיין ביד ישראל ואעפ"י שציוה לו ליתנו ומשום דאין שליחות לעכו"ם לא יצא כלל מאחריות הלוה. ומיהו כי אמר ליה והפטר תו אינו צריך לומר הנח על גבי קרקע אלא כי אומר תן לזה והפטר נמי מהני וכמ"ש הריטב"א שם (חי' החדשים ד"ה הב"ע). וע"ש בשיטה מקובצת (ד"ה וז"ל הריטב"א) דאפילו מאן דסובר דצריך דוקא הנח על גבי קרקע היינו משום דאכתי מיחזי כריבית ע"ש, אבל כי לא אמר והפטר מבואר שם בסוגיא דהוי ריבית תורה וא"כ הוא הדין הכא כשישראל אומר שלח ביד עכו"ם לא יצא מאחריות כל שלא אמר והפטר והוא ברור:
אמנם הנתיבות חולק על דברי הקצות וז"ל:
נתיבות המשפט ביאורים סימן קכא
ובספר קצוה"ח [סק"א] מביא ראיה מדברי (התוס') [הגמ'] בב"מ [ע"א ע"ב] לחייב בשליח גוי, ודבריו תמוהים למעיין בסוגיא דב"מ שם. [דמה שהביא ראיה משם דאינו נפטר מחובו בזה שמצוה הגוי לתת המעות לישראל אחר, וא"כ ה"ה באומר שלח ע"י גוי דאינו יוצא מאחריות הלוה. ולפענ"ד הדבר תמוה, דהכא עיקר החיוב הוא מטעם ערב, שנותן הלוה על פיו לגוי… [ורשותו] אינו משתמר. ואף דאינו יוצא מרשות הלוה, ויכול לחזור כל זמן שלא בא ליד המלוה דאין שליחות לגוי, מ"מ כשנאבד חייב המלוה מטעם ערב. ועיין בשטה מקובצת לב"מ [צ"ט ע"א] שחילק בין זרוק מנה לים דבעינן ואתחייב כיון שאינו לתועלתו, משא"כ בשואל שציוה לשלוח לו ע"י נכרי לא בעינן ואתחייב מכיון שהוא לתועלתו, וא"כ ה"ה באומר שלח חובי ע"י גוי מתחייב מטעם ערב, ולא בעי למימר ואתחייב שהרי הוא לתועלתו לקבל חובו, ומשו"ה נפטר הלוה ולא בעי והפטר, וזה ברור, אבל כאן בב"מ שציוה הגוי לתת חובו לישראל אחר, כיון שאין שליחות לגוי, ממילא המעות עדיין ברשות הישראל קאי, ולא נפטר מאחריותו, וכל העסק שלו לבד, ואף דהגוי יתחייב באם לא יפרע השני, מטעם ערב, מ"מ אסור להישראל ליקח הריבית כיון דהמעות עדיין שלו, וזה ברור מאד, וכל המשא ומתן של ישראל, והרי זה דומה לגוי ששלח לישראל לעסוק, כיון דאין שליחות לגוי שייך העסק לישראל].
