לתרומות לחץ כאן

מדוע הדין לא חייב לנמק את הפס"ד

שאלה:

מה הסיבה שדיין איננו חייב לנמק ומה הם היוצאים מן הכלל?

תשובה:

שלום וברכה,

לדעת החתם סופר בעל דין ששואל נימוקים לפסק, והדיינים לא כפו אותו להתדיין, אם שואל להבין הרי הוא מחציף פניו, וחייב נידוי על כך, שהרי ידוע שאין אדם רואה חובה לעצמו. ורק במקרה המובא בגמרא שהפסק היה נראה הפוך ממה שפסק בראשונה, והבע"ד חשב שיש לו עניין נגדו – בזה יש לנמק את הפסק. כמו כן במקרים שכפה אותו לבוא לדון יש לתת נימוק הלכתי.

בהצלחה. 

מקורות:

ראה שו"ע חו"מ סימן יד סעיף ד.

הנני מעתיק את דברי הפת"ש בשם החת"ס: 

פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יד סעיף ד

ועיין בתשובת חתם סופר חחו"מ סי' י"ב שכתב, דהא דלא רצו הסמ"ע והתומים לפרש בפשיטות דהאי וכ"ש שכתב רמ"א מיירי בחושדו ג"כ וגם שואל שיכתוב לו מאיזה טעם, י"ל משום דאין זה בגדר כל שכן כי בכלל מאתים מנה כו', וגם מאחר שכתב המחבר צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפילו אם לא שאל, ממילא מובן מכ"ש שאל, ומה הוסיף רמ"א דבר שפתים. ושוב כתב דנראה לקיים פירוש זה בדברי הרמ"א, דהנה הנמוקי יוסף פרק איזהו נשך [מ' ע"ב מדפי הרי"ף] כתב, דוקא אם יש מקום לחשוד אבל בלא"ה אינו אלא מלגלג ומנדינן ליה, והביאו הסמ"ע [סקכ"ג] ובאר הגולה [אות ל']. פירוש הענין, כי אפילו שניהם חכמים וביררו להם דיינים בלא כפיה, הנה כל אחד מהצדדים גמר בדעתו לפי עיונו בדין זה שדבריו צודקים, דאל"ה לא היה דן עם חבירו, כי לא ברשיעי עסקינן, אלא כ"א חושב בנפשו לפי דעתו ועיונו בדין זה הוא יצא בצדק, ואמנם הדיין פוסק כאחד מהם או לפעמים שלא כדעת אחד מהם, וא"כ לכאורה הרי כאן מקום חשד שהרי לפי עיונו בדין לא יצא משפט כזה, ואפ"ה אם יהרהר אחר הדיין הרי הוא בר נידוי, כי ידוע ידע שאין אדם רואה חובה לעצמו כו', אך בעובדא דכותאי בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"א] דראה ר"פ שהוא עצמו נתן מקום לחשוד ע"י שפסקיו סתרי אהדדי, ע"כ מחויב לנקות עצמו. ועדיין יש לומר נהי שראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו להסיר עקשות פה, מכל מקום אין רשות לאידך לתבוע כן מהדיין, והעזה הוא לומר שחושדו, ואם יעיז פניו לא יודיעהו טעמו ולא ישיבהו כלל, דוקא אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו אז נכון לפרש הטעם מעצמו להוציא עצמו מהחשד, אבל לא נגד המערערים, הכי הוה ס"ד, והוה ס"ד מ"ש המחבר אפילו לא שאל, היינו כלפי הנידון בכפיה ואין מקום לחשוד בעינן דוקא שאל [כמ"ש בס"א], אבל הכא במקום [שאין] לחשוד ובלא כפיה מודיעין הטעם אפילו לא שאל, ומינה דוקא לא שאל, אבל שאל והחציף שחושד הדיין, לא יודיעהו הטעם, קמ"ל רמ"א דבמקום שיש לחשוד אפילו שאל, אף על גב דהרע לעשות, מ"מ כתבינן ליה מאיזה טעם, שהרי הך כותי העיז ואמר דבתר דידיה אתי מר ואפ"ה לא קנס ר"פ ואמר ליה טעמיה. ושוב כתב רמ"א דהעיקר שאין כותבין אלא אומרים בע"פ לאפוקי נפשיה מחשדא, אבל למה יכתוב להראות לאחרים שיראו שהיה נחשד מזה, ולמה לו זה דכיון שדן אותו בלא כפיה לאו כל כמיניה לשאול עצות מאחרים, ע"כ לא יכתוב ודי בהודעה, אך כשדנו בכפיה והוא רוצה לילך לב"ד הגדול, דבלא"ה צריך לכתוב הטענות, וכיון דאיכא נמי מקום לחשוד, כיון דבלא"ה כותבין וזה חושד ג"כ ויש מקום לחשוד, יכתוב ג"כ טעמו, וטוב הוא, אולי עי"ז שיבין הבע"ד הטעם ושעל חנם חושדו שוב לא ילך לב"ד הגדול, זהו מה שנ"ל בפירוש הרמ"א, עכ"ד ע"ש:

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל