לתרומות לחץ כאן

קנה עלייה לתורה ולבסוף לא בא לבית הכנסת

שאלה:

אצלינו מוכרים את העליות לתורה כבר בתפילת ליל שבת. בשבת שעברה פרשת תולדות קנה אחד מן המתפללים את עלית שישי בסכום גבוה משמעותית ממה שבדרך כלל קונים מכיון שמוזכר בה ברכת יצחק ליעקב "ויתן לך האלוקים…." יצוין שהיו עוד שהיו מעונינים בזה ומפה הגיעו לסכום הגבוה יחסית אבל הוא זכה. אלא שלמחרת הוא לא היגיע לבית הכנסת והוחלט ע"י המתפללים למכור את עלית השישי שוב למי שיזכה. למחרת התברר שלא הייתה דעתו נוחה מזה שמכרו שוב את העליה וטען שהיו צריכים לתת למישהו מן המתפללים מבלי למכור. בענין הנ"ל אבקש מענה לשתי שאלות. א. האם מותר היה למכור שוב ב.האם זה שקנה בליל שבת ולא הופיע למחרת צריך לשלם את נדרו במלואו בהתחשב שהמצווה "נמכרה" שוב בברכת התורה יהונתן

תשובה:

שלום וברכה

לכאורה, כיון שבידו היה להגיע והוא גרם לעצמו שלא בא עליו לשלם על העלייה אף שלא עלה בפועל לתורה, אולם אין מקום לחייב תשלום כפול, ולכן אין לו לשלם לכאורה אלא את הסכום שהפסיד בית הכנסת כהפרש בין מה שהתחייב הראשון למה שהתחייב השני. אין לו זכות לומר שאסור היה למכור, כי הזכות שקנה היא לעלות לתורה אבל אינו יכול לקבוע את כללי בית הכנסת, אבל כאמור, מסתבר שאחר שמכרו שוב, אינו חייב תשלום מלא אלא רק את ההפרש.

מקורות:

המכירה, דינה ככל מקח וממכר, והתוקף הוא מצד שהבטחה של רבים אינה צריכה קניין, שיש גמירות דעת אף בדיבור, וגם מצד ‘סיטומתא’ שכל דבר שנהגו לקנות בו הרי הוא קניין גמור. לגבי קנין בטעות, עיין גמ’ גיטין דף יד ע”א ובתוספות ב”מ דף סו ע”ב ד”ה התם זביני.
לגבי ‘מכירת עליות’ עיין ים של שלמה ב”ק פ”ח סי’ ס שכתב שהחוטף עליה ממי שקנה חייב לתת לו י’ זהובים. ועיין בשו”ע חו”מ סי’ קסג סעיף ו “וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין”, והטעם הוא שבאמירה של קהל יש יותר סמיכות דעת ואין צורך בקנין, ומקורו הוא בשו”ת הרא”ש כלל ו סימן יט “ועל שהוספת לשאול אם יוכלו לחזור בהם; מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין”. ובשו”ע סי’ רד סעיף ט “אם רבים אמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה, אינם יכולים לחזור בהם, אפילו אם היא מתנה מרובה”. וכתב הגר”א שם ס”ק יא שהוא מצד הדין שמבואר בסי’ קסג. ובנוסף לכך יש קנין ‘סיטומתא’ המבואר בשו”ע סי’ רא.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *