שאלה:
ראיתי כאן באתר כי בכל מקרה בו אדם מסתפק אם הוא חייב לשלם (איני יודע אם התחייבתי) ואין תובע הוא פטור ואינו צריך לצאת ידי שמים. לכאורה הרי כלפי שמיא גליא. ואם באמת הוא חייב האם הוא לא יתבע על כך בב"ד של מעלה? אותו סוג שאלה – אדם שלא בדק טרפות שמחיובים או שאשה שלא עשתה הפ"ט וז"נ אלא המתינה בעלמא נכון שכאן א"א לדעת ולכן יחיבו אותו לבדוק את הטריפות או אותה לעבור את התהליך – אך אם כלפי שמיא גליא שהבהמה הזאת לא היתה טריפה במקרה הראשון ובמקרה השני שבשבעת ימים האחרונים היא היתה נקייה (או שהיא נמצאת בתקופת הנידות ולא זוב ומימלא לא זקוקה לז"נ) זה יפטור אותם בדיני שמים? ועוד דוגמאות למכביר שכל מה שאנחנו עושים זה רק כי אנחנו מסופקים אבל בשמים יודעים את האמת האם ילכו לפיה להקל ולהחמיר נגד החומרות והקולות שלנו?
תשובה:
שלום וברכה,
קיים הבדל מהותי בין ספק באיסורים לספק בדיני ממונות. בספק איסור יש חובה להחמיר, כדי שלא יעבור את האיסור. אמנם בספק ממון אין חובה להחמיר, ואנו פוסקים לו שהממון של המוחזק ואין עליו חובה לשלם. בפתחי תשובה סו"ס כה בכללי קי"ל כותב שפטור גם לצאת ידי שמים, ולא רק שבית דין לא מחייבים אותו, אלא גם מצד עצמו אינו חייב להחמיר ולצאת ידי שמים. הסיבה שבממונות אין להחמיר כמו באיסורים, נאמרו בזה ג' טעמים. א. בבאיסור אם מחמירים יצאנו ידי כל פוסקים. אבל בממון אם נחמיר שיתן לחברו, נמצא שהיקל כשיטות אחרות שמזכה את הנתבע, ומדיד ספק לא יצאנו. ב. שבממון ניתן להשיב תמיד, ולכן לא אומרים לו עשה שיש ספק שיחזיר. ג. שבממון אין זה איסור בקום ועשה אלא שמשאירים את המצב כקדמותו, משא"כ באיסורים אין לומר לו לקום ולעשות איסור.
וראה באורך את דברי השערי יושר שער ה פרק א.
בהצלחה.
מקורות:
אצטט את התירוצים כפי שהובא בשערי יושר.
א. נקטינן דספק ממון לקולא (חולין קלד א), וראוי לבאר למה נגרע איסור גזל משאר איסורים וכמו דקיי"ל דכל איסור תורה לחומרא, וכבר עמדו ע"ז הרבה גדולי האחרונים, והראשון שהעיר מזה הוא הר"ר יחיאל באסאן ז"ל, והוא ז"ל השיב ע"ז דעכ"פ יהיו בזה ספק גזל, דאם נחמיר על הנתבע יהיו ספק גזל ביד התובע.
ב. ובספר אורים ותומים סימן כ"ה בקיצור תקפו כהן כתב וז"ל, אבל באמת הקושיא מעיקרא ליתא, כי כך היה המצוה והלאו של לא תגזול היינו גזל ודאי, אבל גזל ספק אם הוא בידך אין כאן איסור גזל דכך הלכה נאמרה המוציא מחברו עליו הראיה ומי שתפס יכול להחזיק ואין כאן ספק איסור כלל, כי לא אסרה תורה גזל בכה"ג ועל תנאי זה נאמר וכו', כמו דלא אסרה תורה ממזר ספק ומעשר ספק וכדומה הרבה, ולכך אפילו לצאת ידי שמים אין כאן חשש עכ"ל.
והגרש"ש הקשה על תירוצים אלו ולכן ביאר: ג. אבל הטיב אשר כתב בזה בספר קונטרס הספיקות כלל א' סימן ו' אבל לא ביאר כל הענין כראוי, דז"ל שם ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרתו עליו התורה, והילכך ספק ממון שהדין בו המוציא מחברו עליו הראיה גם דררא דאיסורא לית בה כשאינה מחזירה, וגם האורים ותומים כתב מעין זה דהתורה לא אסרה אלא ודאי גזל והוי כעשירי ודאי ולא עשירי ספק עכ"ל.
וביאור ענין זה הוא לענ"ד על פי הקדמה כללית דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול"ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה' לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ"מ מוטל על בי"ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי על פי תורת המשפטים להחזיק את החפץ, ולפי"ז מה דאמרו חז"ל כללי ההלכות בספיקו של ממון, ודאי שמצאו כן על פי הכרעת השכל שעל פי תורת המשפטים הדין נותן כן שבמחליף פרה בחמור וילדה וספק מתי נולד דאם נמצא הולד בשעת לידת הספק ברשות של אחד מהם יהיה כן שיהיו ברשותו, ואם קיימא באגם אזלינן בתר מרא קמא. והנה הלאו של איסור גזל הוא שלא יגזול איש מחבירו דבר שעל פי תורת המשפטים הוא של חבירו, וכן לא יעשוק שכר שכיר מה שעל פי משפט התורה הוא חייב לשלם, ואיך שייך לדון שיחוש מי שיעכב הממון תחת ידו על פי משפט התורה לאיסור גזל, אם הממון הוא שלו על פי משפט התורה איזה איסור גזל אפשר בזה, דהלאו של לא תגזול הוא לאו כללי דאסור לגזול משל חבירו מה שהוא שלו, בין ע"י ירושה ובין ע"י זכיה של מקח, ומתנה והפקר, ובין אם זכה על פי משפט חכמים.
ולפי"ז נלענ"ד ברור דספק גזל אסור מה"ת ככל ספק איסור תורה, אלא דספק גזל הוא דבר רחוק מן המציאות, דבכל ספק ממון הורו לנו חכמים איזה משפט על פי תורת המשפטים, וכיון שאיכא בזה איזה דין משפטי, כבר ליכא ספק איסור גזל, אלא או שהוא ודאי גזל או שהוא ודאי היתר, דאם יתפוס התובע במקום שנפסק הדין דלא מהני תפיסה, הוא גזל ודאי, ובמקום דמהני תפיסה הוא ודאי היתר, וספק גזל היכא דליכא בזה שום משפט דיני ממונות כגון לגזול מאיש שהוא ספק נכרי ספק ישראל למ"ד גזל נכרי מותר, בכה"ג יהיו ספק איסור ככל איסורי תורה, דבכה"ג אינו ענין כלל לדיני המשפטים, דאף למ"ד גזל נכרי מותר אין לו שום זכות וכח לגזול את הנכרי, וכמו שכתב המג"א בהלכות לולב (סימן תרל"ז סק"ג) בשם ספר יראים (סימן תכ"ב), דאף למ"ד גזל נכרי מותר לא הוי לכם, ועוד יבואר אופנים כאלו לקמן בס"ד, בכל כה"ג אסור מספק. ולפי"ז מה שכתוב בספר קונטרס הספיקות שמה שכתב התומים דספק גזל התירה תורה הוא כעין הדרך שכתב הוא ז"ל הוא תמוה, שהדברים רחוקים זה מזה שאין להם שום יחס, כמבואר לכל מעיין.
