קטן שנפגע בתאונה למי שייכים הפיצויים שהתקבלו?

שאלה:

ילד קטן בן 10 נפגע כשחצה את הכביש. אביו תבע את חברת הביטוח, ואחרי זמן החליטו עורכי דין של החברה לפצות את הילד בחצי מליון דולר. ע"פ משפט השופט החליט, שהכסף יהי' מונח בבאנק מסוים, ורק כשימלאו לילד 18 שנה, ישלח הבנק צ'יק לטובת הבחור [הילד]. הילד שלא ידע מכלום, ואמו ג"כ יכלה לחתום על צי'ק ולהוציא כסף אחר מלאת גיל 18. בסופו של דבר, האבא הוציא את רוב הכסף, וחיתן את צאצאיו, וכן השקיע כספים ואבדם. כשנודע לבחור אודות הכסף שהומחה בשבילו עקב התאונה, הוא היה בן 21, ואז כבר לא היתה פרוטה בחשבון הבנק שבו הופקד הכסף. הבחור דורש מאביו שיחזיר לו את הכסף שגזל, ולאומתו טוען האב, שהכסף הוא שלו. משום שאמנם הכסף התקבל ע"י תביעת "נזק", אבל לאמיתו של דבר, זה כמו "מציאה", כי לא הי' נזק בסך חצי מליון דולר. הבן טוען , שהוא הי' הנפגע, הוא סבל יסורים, ואף היום הוא סובל מכאבי ראש וכו', וזה כסף עבור פיצויי נזק והכול שלו. מה דעתכם?.

תשובה:

שלום וברכה,

הפיצויים שהתקבלו שייכים לבן הקטן בלבד, כדין תשלומי חבלה השייכים לבן. או כמתנה שניתנה לבן ולא לאב, שהמתנה שייכת לקטן. ואסור היה לאב להשתמש במעות לעצמו. לכן אם לקח את המעות לעצמו, חייב לשלם את כל המעות לבנו.

בהצלחה.

מקורות:

הפיצוי שקיבל הקטן אינו מוגדר כמציאה. כספי הפיצויים הינם תשלומי חבלות. למרות שהפיצוי גדול בהרבה מחיוב התורה, אינו מפקיע את השם תשלום חבלה. ביאור הדברים: אדם שחבל בחברו ועפ"י דין התורה הוא חייב לשלם 1,000 ש"ח, אולם המזיק שראה שגרם לנחבל הרבה עגמת נפש החליט לפצות את הנחבל פיצוי מלא על כל גרימות הנזק, וריצה את הנחבל בפיצוי מועדף ונתן לן 10,000 ש"ח, מסתבר שכל הכסף מוגדר  כתשלום חבלה, כיון שייעודו של התשלום לכסות את כל הנזק שעשה – מעבר לחיוב התורה. ופיצוי של קטן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן תכד סעיף ז) שתשלומי חבלה הפיצוי שייך לקטן, אלא שאם הוא סמוך על שולחן אביו, הפירות שייכים לאב, אבל הקרן לעולם שייך לקטן. על כן יש להחזיר את הקרן לבן.

גם אם נאמר שהפיצוי המוגדל אינו מוגדר כחבלה, מ"מ אנו נחשיב את הפיצוי כמתנה. שכספי מתנה גם הם שייכים לקטן. ביאור הדברים: בשולחן ערוך (חו"מ סימן ער סעיף ב) מבואר שמתנה שניתנה לבנו הקטן שייך לאביו. ובמתנה לבנו הגדול אפילו הוא סמוך על שולחנו, שייך לבן ולא לאב. והטעם הוא, כתב הסמ"ע (ס"ק ח) שבבנו הגדול 'איכא למימר הנותן הקפיד להיות דוקא של הבן, משא"כ בנתן לבנו הקטן דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו ונתנו לקטן אדעתא דאבוה'. אך בפיצוי שהחובל מחויב על פי החלטת בית המשפט, ואף סוגרים את כספי הפיצוי עד שיגדיל הקטן, סברת הסמ"ע אינה שייכת, ומטרת הנותן שיהיה הפיצוי לבן בלבד ולא לאב. על כן גם אם נקרא לזה שהקטן קיבל מתנה, אבל בזה יש קפידא שיהיה דווקא לבן, מסיבה זו לא זכה בו האב.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל