שאלה:
שלום רב ברצוני לקבל חוות דעת על השאלה דלהלן. יודגש שלא תהיה שום פסיקה על פי זה אלא רק לקבל ידיעה מקדימה על הלך הדעות בשאלה זו. הנידון יידון בב"ד מסודר בנוכחות שני בעלי הדינים, ודעת הרב שליט"א [שתובא כלשונה] יכולה להוות משקל בהכרעה. בחוזה השכרת חנות נאמר כך: בתום תקופת השכירות יהיה על השוכר הזכות לשכור את החנות להמשך פעילות החנות, והמחיר יהיה בתוספת לפי מדד המחירים לצרכן. השאלה היא בדרכי פירוש לשונות סתומים, שהרי לא התפרש כמה זמן יש לו זכות להמשיך את שכירות החנות. האם הזכות היא רק 'להאריך' ויותר ממה שכתוב אין התחייבות, וממילא יכול להאריך לו לחודש אחד בלבד [כך כתב העו"ד שניסח את החוזה], או שמא זכות ההארכה היא כשיעור זמן השכירות, ואם השכירות הייתה לשנה או לשנתיים כנגד זה יכול להמשיך את השכירות, וההגיון בזה הוא שניתן לו הבטחה לאפשרות נוספת כעין זו ששוכר עתה. או שמא זכות היא היא בלתי מוגבלת, שהרי לא נאמר בה הגבלת זמן כך שיכול להמשיך לשכור את החנות עד שיחליט שאינו רוצה בזה עוד. ואף אם בעה"ב יחפוץ להפסיק ולהשתמש במקום לא יוכל בלא הסכמת השוכר.
תשובה:
שלום וברכה,
לענ"ד מסתבר שהחוזה מחייב תקופה הקצרה ביותר – חודש אחד. ראה נימוקים.
בהצלחה.
נימוקים:
א. כאשר יש ספק בלשון השטר, יד המוחזק על העליונה, ובשכירות קרקע המשכיר הוא המוחזק. וכאשר לא פורש יש ספק על תקופת הארכה, והמשכיר מוחזק.
ב. מסתבר שתקופת ההתחייבות תחול על מינימום זמן, והטעם לכך, שבכל חוזה שהסתיים וממשיך השוכר לדור ללא חוזה, כל התנאים שנכתבו בחוזה מחייבים גם על המשך התקופה שדרים ללא חוזה, וכמבואר בשו"ע. אמנם על תקופת הזמן לא מתייחסים לכתוב בחוזה (ראה מקורות) ולכן אם כתוב בחוזה שהשכירות לשנה, והמשיכו לגור יותר משנה לא אומרים שחייב לדור שנה נוספת, ויכול לעזוב באמצע השנה. הרי לנו שאם לא פורש תקופת הזמן, יכול השוכר לצאת. וה"ה אם פורש שיוכל השוכר להאריך את התקופה, לא אומרים שהתקופה שכתוב מחייבת את כל הזמן, אלא המינימום, והשוכר או המשכיר יכולים להפסיק את תקופת השכירות תוך הזמן. והתנאי רק מזכה את השוכר להאריך אם ירצה, אבל על תקופת הזמן שלא פורשה לא חל התחיבות, ויכולים להפסיק את השכירות אחר חודש.
מקורות:
חוזה שלא חודש והמשיכו לדור בלא חוזה, התנאים שהיו בתחילה מחייבים לגבי המשך השכירות – ראה שו”ע חו”מ סימן שיב סעיף ט.
וראה שם סעיף יד מבואר שבמקום ששוכרים דירות רק פעם בשנה, והשוכר המשיך חודש אחר אחר השנה הראשונה, חייב למלאות את כל שנתו, משום שלא נהוג להשכיר באמצע שנה. ולא אמרו שהטעם כבסעיף ט שע”ד התנאי הראשון דר. מוכח שלגבי זמן השכירות הדין שונה, ואם אין זמן מיוחד להשכרת בתים, יכול לעזוב באמצע השנה, ובלבד שיודיענו זמן הראוי – ל’ יום. וכן מובא בערוך השולחן שם סעיף כד. [בביאור הגר”א [שם ס”ק כג מבואר שסעיף יד שייך לסעיף ט, והסיבה שחייב למלא את כל השנה משום שע”ד השנה הראשונה המשיך. ולדבריו גם לגבי הזמן אומרים שע”ד החוזה הראשון נמשך וחייב השוכר למלא את שנתו. ודלא כערוך השולחן. ובבתי דין נהוג שאינו חייב לסיים את השנה].
