הלכות מחילה: עת למחול ועת להקפיד

המשנה במסכת יומא (פרק ח, משנה ט) מלמדת שיש הבדל לעניין יום הכיפורים בין עבירות שבין אדם למקום לבין עבירות שבין אדם לחברו: "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל) – עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

מכאן למדנו שהפוגע בחברו חייב לבקש ממנו מחילה. על אותה הדרך למדנו במשנה במסכת בבא קמא (צב, א): "אף על פי שהוא נותן לו [דמי החבלה], אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז): "ועתה השב אשת האיש וגו'".

הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ט) כותב אפוא ש"עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו וכיוצא בהן  אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו".

גם בשולחן ערוך (אורח חיים תרו, א) נפסק כי "עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייסנו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים [בלי נזק ממוני או גופני], צריך לפייסו"

בשנים עברו כתבנו על עניין המחילה מצדו של החוטא: על איזו עבירות נדרשת מחילה? האם צריכים גם לבקש מחילה מאת הקב"ה? ועד כמה צריכים לפרט את החטא? במאמר זה נעסוק בנושא דווקא מצדו של הקרבן: האם חובה עליו לסלוח ולמחול? איזו סיבות שלא למחול נחשבות מוצדקות? האם יש למחול גם כשהחוטא לא מבקש מחילה?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

להיות סלחן

הרמב"ם מפרט שגם כאשר הצד הנפגע סירב למחול, עדיין אין לחוטא להתייאש: "לא רצה חבירו למחול לו  מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית, לא רצה  מניחו והולך לו, וזה שלא מחל  הוא החוטא. ואם היה רבו  הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו".

כן נפסק גם בשולחן ערוך (תרו, א), ובמשנה ברורה (שם, ס"ק ד) הוסיף שבכל פעם יש לו "לחדש דבר" בסדר בקשת המחילה שהוא נוקט בו. על-פי דברי המגן אברהם, במשנה ברורה (ס"ק ה) מוסיף שמותר לאדם לבקש מחילה יותר משלש פעמים, אך אין לעשות כן כשיש בכך זלזול בכבוד התורה.

מכאן מבואר שאמנם האחריות על השגת מחילה רובצת על כתפי מי שפגע בחברו, נכון וראוי לקרבן למחול לפוגע, לכל הפחות לאחר הבקשה השלישית מצדו. לאחר מכן, "זה שלא מחל הוא החוטא". הרמב"ם בהלכות תשובה מוסיף שעל הקרבן לנהוג בחמלה ולמחול למי שפגע בו, כדבריו: "אסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום וייטור".

גם בהלכות חובל ומזיק (פרק ה, הלכה י) הרמב"ם מדגיש שאם הקרבן יודע שהפוגע חזר בתשובה בכנות, ראוי ונכון למחול לו. בכך אנו גם הולכים בדרכי הקב"ה, שהוא א-ל רחום וחנון, ונזכה, מידה כנגד מידה, למחילת עוונותינו.

סיבה שלא למחול

הגמרא (יומא פז, א-ב) מספרת על רב שהיה לומד אצל דרבי. מספר חכמים נכנסו לבית המדרש, ובכל פעם חזר רב לתחילת הסוגיה. לאחר מכן נכנס רב חנינא בר חמא, ורב הכריע שלא יחזור לראש: "אמר כולי האי נהדר וניזיל?!". רב חנינא הפקיד על רב, ורב היה מגיע אליו כדי לפייסו מידי ערב יום כיפור – שלש-עשרה שנה ברציפות – אך רבי חנינא לא התפייס.

הגמרא שואלת: כיצד נהג כן רב חנינא – "והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו"? הגמרא מיישבת שרבי חנינא ראה בחלום את רב עולה לגדולה ונהיה ראש ישיבה, ולכן הוא לא מחל לו כדי שרב ילך ללמוד בבל: "אמר: שמע מינה בעי למעבד רשותא, ולא איפייס, כי היכי דליזיל ולגמר אורייתא בבבל".

רש"י מבאר שרב חנינא היה אז ראש הישיבה, והוא חשש שמא עליית רב להיות ראש ישיבה יגרום לו למות בטרם עת – שכן אין מלכות האחת נוגעת במלכות אחרת. לכן, הוא סרב למחול על הפגיעה, תוך שהוא משער שהדבר יגרום לרב לרדת לבבל, שם יוכל לכנן כראש ישיבה בלי לאיים על רב חנינא עצמו.

עולה מדברי הגמרא שכאשר יש הצדקה לכך, גם אם מדובר באינטרס עצמי, רשאי אדם למנוע מחילה מחברו.

פסק הרמ"א בעניין

הרמ"א מוסיף לפסק השולחן ערוך: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא)". משמע מדברי הרמ"א שהבין את הגמרא אחרת מרש"י: רב חנינא לא התכוון לטובת עצמו, אלא לטובת רב, ולכן סרב למחול לו. הב"ח מבאר שרב חנינא ביקש לחסוך מרב את הטרדות של ראש ישיבה, ולכן גרם לו לרדת לבבל, שם יוכל להתמיד בלימוד תורה. אך הב"ח גם שואל: מה גרם לב"ח ללמוד את הסוגיה בשונה מרש"י?

הט"ז (אורח חיים תרו, ב) מיישב שהרמ"א הבין את הסוגיה כרש"י, אך פסק שכמו שאדם רשאי למנוע את מחילתו לתועלת אישית, כך הוא רשאי למנוע מחילה לתועלת של הזולת. המשנה ברורה (שם ס"ק י) מוסיף אפוא שכמו שאדם רשאי למנוע מחילה לטובת חברו, כך הוא רשאי למנוע מחילה לטובת עצמו.

במשנה ברורה מוסיף (שער הציון י) שעם זאת, עליו להסיר את הקפידה מלבו, גם כשהוא מסרב למחול. על אותו הדרך פוסק המשנה ברורה (שם, ס"ק ט) שגם אם מונע מחילה מחברה כדי להכניעו (ללמדו הכנעה), עדיין יש לו למחול בלבו: לאחר שהלה ביקש מחילה, אין לשנוא אותו בלבו.

במשנה ברורה אין הדבר מוזכר, אך אנו מוצאים סיבה נוספת למחול בדברי הגמרא במסכת שבת (דף קמט, ב), לפיהם כאשר ראובן נענש בסיבת שמעון, אין שמעון נכנס "במחיצתו של הקב"ה". מכאן שראוי לאדם למחול לזולתו, כדי שהלה לא ייענש בסיבתו. יש לציין שעל-פי דברי רבנו בחיי (בראשית נ, יז), צריך אדם למחול בפה, ולא די למחול בלב.

מחילה על הוצאת שם רע

הרמ"א מוסיף עוד: "ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו". הלכה זו מובאת בדרכי משה (תרו, ב) ובבית יוסף (חושן משפט תכ, לג) בשם המרדכי (יומא תתקכג), וכן בשם כמה פוסקים קדומים (הסמ"ג; הגהות מיימוניות תשובה ב, ט; מהר"י וייל). על פי הירושלמי (בבא קמא ח, ג) כתבו פוסקים אלו שאין אדם צריך למחול למי שהוציא עליו שם רע.

הסיבה לכך (עי' במשנה ברורה תרו, יא) היא שאנשים עשויים לשמוע את הוצאת שם הרע, ולא לשמוע על דברי הפיוס – בקשת המחילה על כך וההודאה שמדובר בדברי שווא. כיון שאין אפשרות לתקן את לשון הרע, שוב אין חובה למחול. הסמ"ע (חושן משפט תכב, ו) מוסיף שהוצאת שם רע פוגעת לא רק באדם עצמו, אלא אף בדורות קדומים לו וכן בדורות שיבואו בעתיד, ולכן לא מדבור בעניין פרטי שניתן למחול עליו.

המגן אברהם (ס"ק ה) והמשנה ברורה (ס"ק יא) מוסיפים, עם זאת, שמדרכי הענווה למחול אף בזאת. המקור לכך הוא בדברי הים של שלמה (בבא קמא שם), שכתב שאם אדם יכול למחול גם במקרים אלה, הרי שיש בכך ענווה וחסידות.

מחילה ללא התנצלות?

הפוסקים שהבאנו לעיל דנים על מקרה מסוים של אדם שפגע בחברו, וכעת מבקש את מחילתו. כפי שראינו, מן הראוי למחול, אם שלעתים ניתן למנוע מחילה כאשר יש לכך סיבה והצדקה. אבל כיצד ראוי לנהוג כאשר האדם שפגע אינו מבקש מחילה, אם מפני שאינו מודע לפגיעה ואם משום שהוא סבור שהוא צודק ואינו צריך מחילה? האם גם בנסיבות אלו ראוי ונכון למחול לו את הפגיעה?

בכמה מקורות אנו למדים על המשמעות החשובה של בקשת מחילה. הגמרא (יומא פז, א) מספרת שכאשר אנשים פגעו בו, רבי זירא היה משתדל לעבור לפניהם, כדי שהם יתעוררו לבקש מחילה, והוא ימחל להם. רואים מכך שרבי זירא לא הסתפק במחילה למי שפגע בו, כשהוא יושב בינו לבין עצמו, אלא היה משתדל לגרום להם לבקש ממנו מחילה.

רעיון דומה עולה מדברי הגמרא ביומא (כג, א) בעניין דברי רבי יוחנן לפיהם "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם". מי שאינו תלמיד חכם יכול להיות נדיב במחילה חברו, ואילו מי שהוא תלמיד חכם צריך להקפיד ולא למחול בקלות, שכן הפגיעה אינה אישית בלבד, אלא מדובר בפגיעה בכבוד התורה עצמה.

הגמרא מיד שואלת: הרי התורה אסרה את הנקמה והנטירה, ואיך מותר הדבר מותר עבור תלמיד חכם? הגמרא מתרצת שאיסור נקמה ונטירה נאמר דווקא בנסיבות מסוימות של ענייני ממונות: כאשר אדם סרב להשאיל לי חפץ, אסור לי לנקום בו בכך שאני מסרב להשאילו, ואסור לנטור בכך שאני מסכים להשאילו, אך מצהיר בפניו: "אינני כמוך שסירבת להשאיל לי". מנגד, כאשר מדובר בפגיעה ישירה ואישית, אין איסור על נקמה ונטירה.

הגמרא ממשיכה, עם זאת, לשאול שעדיין ראוי לאדם למחול לזולתו, והיא מיישבת בהבחנה בין אם הלה ביקש מחילה, לבין אם לא ביקש מחילה: מה שתלמיד חכם אמור להקפיד על כבוד תורתו הוא רק כשהלה לא ביקש מחילה.

מבואר אפוא שיש הבדל משמעותי בין מקרים שהפוגע ביקש מחילה, אז ראוי למחול לו כאמור לעיל, לבין היכן שלא ביקש מחילה, שאז מידת התביעה למחול לו פחותה – ועבור תלמיד חכם דווקא ראוי להקפיד.

במקום אחר (מגילה דף כח, א) אנו מוצאים מעלה של אדם שלא יישן על מיטתו עד שמחל לכל מי שפגע בו – רבי נחוניא בן הקנה הצהיר שמידה זו הביאה לו אריכות ימים, ויש מי שמקפיד לומר זאת מידי יום כחלק מקריאת שמע על המיטה. אך המהרש"א (יומא, שם) כתב שגם מידה זו נהוגה דווקא ביחס למי שביקש מחילה, ולא באדם שלא התנצל על מעשיו.

למרות זאת, בתוך "תפילה זכה" שחיבר החיי אדם לערב יום כיפור, אנו דואגים למחול לכל מי שאנו יכולים למחול לו, גם אם לא ביקשו מאתנו מחילה. המשנה ברורה אף הקפיד להקדים ולומר קטע זה בתחילת התפילה, כדי לוודא מחילת הזולת, וכאמור לעיל כדי שאנחנו עצמנו לא נגרום לאחרים להיענש בסיבתנו.

בוודאי שכן ראוי לנהוג. אך עם זאת, בוודאי שאין לנו, כאשר פגענו באחרים, לסמוך על כך: הצורה הנכונה, כמבואר, הוא שמי שפגע יתנצל ויבקש מחילה, ואז ראוי לקרבן למחול ולסלוח לו בלב שלם.

סיכום

כשם שאנו מבקשים מאת הקב"ה למחול לנו על עוונותינו, כך מן הראוי לנו למחול לאחרים על מה שפגעו בנו. מחילת עוונות מעניקה לנו אפשרות לשקם את הקשר שלנו עם אחרים, וכמובן את הקשר שלנו עם הקב"ה, שנפגם על-ידי החטא. בנקודה הפנימית שלנו אנו "אחד" עם הקב"ה, ואנו אף "אחד" עם כל ישראל. נקודה זו מתגלית ביום הכיפורים, כאשר אנו זוכים למחילה, סליחה וכפרה. הלוואי שנזכה לכך הן ביחס להקב"ה, והן ביחס לחברנו – לכל עם ישראל.

ברכת גמר חתימה טובה לכל קורא, בתוך כל בית ישראל.