הרב יגאל גרוס
פתיחה
בפרשת השבוע, התורה מבשרת לעם ישראל, כי הצרות שיועדו לאדם שעובר על מצוות ה', אכן יתגשמו בהם. לאחר מכן אומרת התורה (ל, א), שעם ישראל ישוב בתשובה (ושבת עד ה' אלוקיך), והקב"ה ירחם עלינו, ויקבץ אותנו חזרה מכל העמים.
נחלקו הראשונים, איך לפרש את פסוקי התורה, שמורים על כך שעם ישראל יחזור בתשובה. הרמב"ם בהלכות תשובה (ז, ה) הבין, שמדובר בהבטחה לעם ישראל, שהם עוד עתידים לחזור בתשובה. האבן עזרא חלק על דברי הרמב"ם, וסבר שלא מדובר בהבטחה, אלא בסיבה ותוצאה. כלומר אם תחטאו ותחזרו בתשובה, אז בעקבות כך הקב"ה ישיב אותנו חזרה לארצנו.
מעמדו של הרב בקהילה במשך הדורות, היה להשיב את העם אל ה', לרומם את הקהילה מבחינה רוחנית, לחזק אותה ולהורות לה את הדרך. לפעמים בפני הרב עומדים שיקולים סותרים, של רווח מול הפסד ביחס לקהילה. מה עושה הרב במקרים כאלה? האם מותר לו להורות לקהילתו שיעברו על איסור או להתעלם מחטאים, בשביל להרוויח אחר כך שיקיימו מצווה חמורה יותר?
חטא ביד רמה
בעיה ראשונה שעלולה להתעורר מכך שלא מוחים בעוברי עבירה היא, שהעבירה מקבלת 'אישור' מהקהל. עבירה כזאת היא בעלת חומרה גדולה יותר, כי יש כוונה גלויה בציבור למרוד בה', ובלשון הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, מא), נעשית 'ביד רמה'.
דוגמא למקרה כזה, אפשר למצוא בדברי הרב קוק בשו"ת אורח משפט (סי' לה), שדן בעניין עשיית מחיצה בין גברים לנשים בבית כנסת. לאחר שהוא תוקף מבחינה הלכתית את אותם האנשים שמנסים לבטל את המחיצה, הוא מדגיש את החומרא הגדולה לכך שהקהל נותן אישור לחטאים:
"וקל וחומר שהוא איסור כפול אם מכוונים לכך וקובעין זה האיסור במקום קדוש… ומה שמחמיר את העניין של האיסור הוא מה שנעשה בתור פעולה של קהל ועדה וישראל, שכבר כתב על זה הרמב"ם במורה, שבכל איסור ובכל עברת מצווה שנעשה ביד רמה ע"י עדה מישראל יש לזה דין עיר הנידחת, וחלילה לזרע קודש שיכנסו במצודה רעה כזאת."
בחירה בין איסור קל לחמור
מה הדין כאשר יש מצד אחד אפשרות למחות בחוטאים, ובכך העבירה לא תקבל 'אישור מהקהל'. מצד שני, במידה וכן ימחו בהם, זה יגרום לכך שהם יכפרו במצוות?
א. גישה ראשונה לכך, אנו מוצאים אצל הרב יצחק עראמה (עקידת יצחק, שער כ). הוא דן בשאלה זו, בעקבות פרוצות יהודיות שהיו במקומו, שמצד אחד היו מצילות את היהודים שהיו הולכים אליהם מלשכב עם גויות ועם אשת איש. מצד שני כמובן, היו עוברים על איסור קדשה. למעשה הוא פסק שחובה למחות בהם[1], משום שהציבור ייענש בגללם, ובלשונו:
"אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה, אם לא בפורענות הקהל… ולכן הוא טוב ומטוב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם, משתעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים."
ב. גישה שניה אנו מוצאים אצל הרדב"ז (ח"א סי' קפז), שגם אוסר, אבל מסיבה שונה. הוא כתב, שאם נתיר לרשעים לחטוא ונעלים עין, יראו כולם שאין בעיה לחטוא, חומת התורה תתרופף, ובסופו של דבר יעברו על איסורים חמורים יותר:
"לכאורה היה נראה לומר להניח אותם לעבור על קצת מצוות כדי שלא יעברו על כל גופי תורה… אך אם באנו לחוש לזה – תתבטל התורה לגמרי, כיון שיתפרסם הדבר שבשביל חששא זו אנו מעלימים עינינו מהרשעים, בני עוולה יוסיפו לחטוא וירבה הגזל, החמס והניאוף וכיוצא בזה, ולא מתקיים התורה אלא בשרידים…"
אמנם הוא מוסיף, שלמנהיג יש להיות מתון בדבר זה, כי לפעמים יש מקרים שעדיף לשתוק, וזה לא יוביל לפריצת הדת. לכן צריך לבחון כל מקרה לגופו, האם עדיף למחות או לשתוק, וכן כתב הרב עובדיה (יבי"א יו"ד ד, ז).
ג. גישה שלישית אנו מוצאים בריב"ש (תכ"ה). בניגוד לגישות הקודמות, הוא פסק שיש לפוסקים להעלים עין. בטעם הדבר הוא כתב, שמכיוון שאם ימחו יגרמו חטאים גדולים יותר, עדיף לשתוק:
"וגדולי הדור, העלם יעלימו את עיניהם, פן יכשלו בני פריצי עמנו בנוכריות, ותצא אש, ומצאה קוצים, ונאכל גדיש."
אמנם כפי שהוא כותב, גם לשיטתו ההיתר הוא רק להעלים עין, אבל אסור לתקן תקנה מיוחדת שמתירה את האיסור, למשל שיתירו לפנויה לטבול, בשביל שמי שנמצא איתה יעבור רק על איסור אחד, ולא גם על איסור נדה.
להלכה נחלקו בכך הרמ"א והט"ז (יו"ד שלד, א). דעת הט"ז, שאין למחות בעובר עבירה, אם במידה וימחו בו הוא יכפור.
אך דעת הרמ"א (יו"ד שלד, א) בעקבות פסיקת תרומת הדשן שלא כך, ויש למחות בעובר העבירה ולנדות אותו, גם אם בסופו של דבר הוא יכפור בעקבות כך, וכן נקטו להלכה גם הש"ך בנקודות הכסף, הרשב"ץ (ח"ב סי' מד), בשו"ת שמש צדקה ועוד, ובגדול כך היא הדעה הרווחת בין הפוסקים.
צמצום האיסור
כפי שהבאנו לעיל, נפסק שצריך למחות בעובר עבירה. אמנם, מדברי הרשב"א בתשובה עולה אחרת (ה, רלח). הרשב"א כתב, שכדאי להעלים עין מעבירות מסויימות, כדי שיהיה אפשר לתקן תקנות חדשות:
"דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במידה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב מן העובר, לעתים מצווה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות. ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת."
האם הרשב"א בהכרח חולק על העקידת יצחק והרדב"ז, וסובר שלא צריך למחות בעוברי עבירה? בפשטות לא. ייתכן, שהם דיברו במקום שבו ההתעלמות מן החטא נראית כוויתור לחוטאים, אבל במקום שבו הפוסק מתעלם ממקרה א', כדי להרוויח את נקודה ב', מותר להעלים עין. כך מוכח מהמשך דבריו, שכתב שבמידה "ולא ישמעו ויעברו בשלח יעבורו תלוש ומרוט טול מקל והך על קדקדם אלף ופרוטרוט" (ועיין עוד בסוטה מח ע"ב).
הרחבה בשיטת העקידה
כפי שראינו לעיל, בעל העקידה סובר שיש למחות בחוטאים, כדי שהשתיקה לא תתפרש כהסכמה למעשיהם. האם גם במקום שהחוטאים לא יקשיבו, יש חובה למחות בחוטאים? נחלקו בכך הציץ אליעזר והרב עובדיה.
א. הרב עובדיה נשאל (יביע אומר יו"ד ד, ז), האם יש לתת הכשר למסעדה, כאשר בעל המסעדה מוכן לקבל את השגחת הרבנות המקומית, ולציית להוראות המשגיח במה שנוגע לכשרות המאכלים, אבל בתנאי שהמשגיח יתעלם ממי שרוצה לאכול מאכלי חלב (גלידה) מיד אחר בשר. האם כדאי לקבל את התנאי, ובכך למנוע מכשול מאכילת נבלות וטרפות ובשר בחלב להרבה אנשים, או שעדיף לומר 'הלעיטהו לרשע וימות', ואין לתת לבעל המסעדה הכשר?
למסקנה הוא פסק שיש לתת להם הכשר, בגלל שתי נקודות. נקודה ראשונה, כל מה שהעקדה אסר לציבור , זה רק במקום שבו השתיקה מתירה איסורים ממש, אבל במקרה הנ"ל, הכשרות היא על המוצרים בלבד, והמוצרים אכן כשרים. נקודה נוספת שכתב הרב עובדיה, שכל דברי העקידה אמורים במקום, שבו המחאה בחוטאים תועיל והם יפסיקו לחטוא, אבל במקום שאין כח למחות בחוטאים, אין בכך איסור, וכך פסק גם הרב פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"א סי' נב):
"בכאן איני רואה שום דבר שימנעו הרבנים מלהנהיג כשרות… שהרי אין ההשגחה והכשר הרבנים על האנשים המוכרים, להעיד שהם צדיקים, שידוע לכל שהם רשעים וחשודים לעבור על כל התורה, אלא שהרבנים יראו וישגיחו על המקום שהדברים שמוכרים שם יהיו דברים כשרים, שימכרו להאוכלים רק מאכלי בשר כשר וכן מאכלי חלב כשר"
ב. הציץ אליעזר (יא, נה) חלק על הרב עובדיה. קודם כל הוא טען, שכאשר יתנו כשרות למקום כזה, זה נחשב נתינת יד לפושעים "ואין ההצלה שווה בנזק". הוא דוחה את הבנת הרב עובדיה בדברי העקידה, שיש למחות רק במקום שבו המחאה תועיל, וסובר שגם במקרה שבו לא תהא תועלת במחאה, אפילו הכי יש חובה למחות, ולכן אסור לתת הכשר למקום כזה.
עוד טען הציץ אליעזר, שאם ייתנו תעודת כשרות למקום הזה, אחר כך יהיו עוד הרבה פורצי גדר ובעלי מסעדות שירצו כזאת כשרות, "ובראותם תופעה כזאת יאמרו הותרה הרצועה ויצווחו כלפי הרבנות מה נשתנו אלו מאלו והרבנות תעמוד חסר אונים כלפי דברי הלעג הקלס והשחוק שיטיחו מולם". הרב עובדיה חולק עליו (יבי"א יו"ד ח, ב), וסובר שהחשש מכרסום לא שייך כאן, משום שמטרת ההכשר להציל אנשים תמימים שרוצים לאכול כשר, ולא יודעים שמאכילים אותם נבילות וטריפות.
התרת איסור, בשביל להרוויח היתר
נקודה נוספת שיש לדון בה היא, האם לפעמים עדיף לומר לציבור לחטוא בחטא קל שהם כרגע לא חוטאים בו, בשביל שבסופו של דבר הם לא יחטאו בחטא חמור יותר. מדברי הרמב"ם בהלכות ממרים (ב, ד) עולה שכן. הרמב"ם כתב שמותר לבית דין (מדובר גם על בית דין בימינו, עיין שו"ת הרמב"ם סי' ריא וביביע אומר יו"ד ח, כד) להתיר איסורים בהוראת שעה, לאחת משתי סיבות. א. כדי להחזיר רבים לדת. ב. להציל רבים מישראל, מלהיכשל בדברים אחרים.
דוגמא למקרה כזה מופיע בדברי החיד"א (שו"ת חיים שאל, ח"א סי' ו). החיד"א בתשובה הביא, שהיה מקום מסויים שרבים נהגו להתגלח בתער, וראשי הקהילה רצו לעשות הסכם עם בני הקהילה, שבתמורה לכך שהם יפסיקו לגלח בתער, יהיה מותר להם להתגלח בספירת העומר. החיד"א פסק, שמותר לעשות הסכם כזה, ולהציל את העם מאיסור חמור, ולהקריב דבר קל:
"והוא הדין בנידון דידן, דאם באמת לא מקבלי שלא להשחית זקנם בתער כי אם בהתיר להם לגלח בעומר, שרינן להו (= מתירים להם) דאינו אלא מנהג בעלמא."
מדוע אין כאן את החשש של הרדב"ז, שבעקבות כך שמתירים איסור יש חשש שחומת התורה תתרופף? הסיבה לכך היא, שפה מדובר על מהלך של הפוסק, כלומר הפוסק הוא האקטיבי והוא נותן את הטון מה מותר ומה אסור, הוא לא נגרר.
אמנם גם פה יש לסייג את ההיתר בשני סייגים:
א. סייג ראשון המופיע בדברי הנצי"ב (משיב דבר ח"ב סי' מד), שלא מתירים איסור למומר. לדוגמא, הנציב דן בדין זוג נשוי שלא שמרו טהרת המשפחה, והם פנו לנציב בבקשה, שאם הוא יתיר לאשה לטבול ביום (שיש בכך איסור דרבנן), הם ישמרו טהרת המשפחה. הנציב טען, שמכיוון שהם מומרים לדבר עבירה (איסור נדה), אין סיבה להתיר להם לטבול ביום, משום שאין לסמוך עליהם שהם אכן יחזרו בתשובה ויפסיקו לחטוא באיסור נדה, אם יתירו לאשה לטבול ביום.
ב. סייג שני, שהתיקון יהיה וודאי. הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ד סי' לה), דן בשאלה האם מותר לפתוח מועדון ליהודים, שירקדו בו גברים ונשים במעורב, בשביל שהיהודים לא ילכו לרקוד במועדונים של הגויים, דבר שעלול להוביל להתבוללות וכדומה. למסקנה הרב משה פיינשטיין אסר, משום שהוא סבר, שגם אם יפתחו מועדון ליהודים בלבד, מה שיקרה לבסוף הוא, שהם ירקדו גם אצל הגוים וגם אצל היהודים, ובלשונו:
"וכל שכן שהוא רק דבר מרומה, שאף כשיהיה להם מקום לעשות האיסור רקידה עם ישראליות, לא ימנעו מלילך גם אל המקום שמרקדין שם נכרים, ולכן אם ביד מעלת כבודו למחות בכל כוחו ולמנוע מלבנות מקום לעבור שם איסור זה שאסור מצד עצמו וגם מביא זה לידי עריות ממש".
מצווה קלה מול חמורה, כאשר יצרו אונסו
עד כה ראינו מספר כללים, שעל פיהם יהיה מותר להתיר דבר עבירה. 1. התרת האיסור יוביל בוודאי לתיקון. 2. לא מדובר על מומר. 3. התרת האיסור לא יוביל לעוד יותר פריצות. לאור כל זה, תמוהה מאוד פסיקתו של הרב עובדיה (יבי"א יו"ד ו, יד). הרב עובדיה פסק, שבמקום שבו הבנות הולכות עם חצאיות קצרות, עדיף להורות להן שילכו עם מכנסיים, משום שזה יותר צנוע.
פסיקה זו תמוהה, מכיוון שהבנות הללו מומרות לדבר עבירה, זה לא יוביל לתיקון, והתרת האיסור בסופו של דבר עלולה להוביל לעוד יותר פריצות, וכך כתב הציץ אליעזר (יא, סב):
"נדהמתי לשמוע על מקום צידוד היתר לבגדי השחץ מכנסים, שנפרץ הדבר בעוונות הרבים אצל הרבה מבנות דורנו… וכל רמיזה להוראת איזה קולא על חלק – שהוא, יביא רק שאלו הבנות שהיו נזהרות עד כה (ולא לבשו מכנסיים), יבואו לזלזל בזה ולהורות היתר לעצמם (כפי שכבר נשמע קולות להנהיג היתר לבישת מכנסיים במקומות שהיו מדקדקים להקפיד שהבנות לא יופיעו בלבוש כזה). אבל הצל לא יציל כלל. ויודע זאת כל מי שאינו נותן להשלות את עצמו, באופן שיצא מזה כי אם חילול השם בלבד חס וחלילה."
אם כן, על מה מבוססת פסיקתו של הרב עובדיה? נראה שהרב עובדיה מכניס לפסיקתו שיקול נוסף, את דברי ספר חסידים (סי' קעו). בספר חסידים כתב, שאדם שירא שמא ישכב עם אשה נידה, עדיף שיוציא זרע לבטלה, ולא יחטא באיסור נדה, ושיעשה אחר כך כפרה (אין לקחת מזה הלכה למעשה!). מדבריו עולה, שכאשר יש שיקול של רווח מול תועלת, של עשיית עבירה חמורה מול עבירה קלה, עדיף לחטוא בעבירה קלה, ועל כך מתבסס הרב עובדיה.
המקור לפסיקה זו, מופיע בגמרא במסכת קידושין (מ ע"א ומועד קטן יז ע"א)). הגמרא מביאה את דברי ר' אילעא, שממליץ לאדם שבהכרח בעבירה, לחטוא במקום שלא מכירים אותו, ובלשון הגמרא:
"אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. איני ( = האומנם)? והתניא: כל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם; מה היא?… רב יוסף אומר: זה העובר עבירה בסתר (הרי שאסור לעבור עבירה גם בסתר)! לא קשיא: הא דמצי כייף ליצריה, והא דלא מצי כייף ליצריה (כאשר הוא יכול לכוף את יצרו, אז אסור לו לחטוא, כאשר ממש אין לו ברירה, שילך למקום שאין רואים אותו ויחטא)."
נחלקו הראשונים, מה כוונת ר' אלעאי הזקן. לדעת רבינו חננאל והתוספות (קידושין מ ע"א ד"ה ויעשה), אין כוונת רבי אלעאי להנחות את האדם ממש לחטוא, אלא שכאשר הוא יתלבש שחורים וילך למקום אחר, עד שהוא יגיע לשם הוא כבר יצטנן, ולבסוף לא יחטא, וכן עולה מדברי הרא"ש (מו"ק ג, יא).
לעומת זאת מדעת התוספות בחגיגה (טז ע"א ד"ה ויעשה), עולה שכוונת הגמרא כפשוטה, שאכן הוא יחטא שם. בפשטות דעת ספר חסידים כדעת התוספות בחגיגה, שעדיף לחטוא בחטא קל, מלחטוא בחטא חמור, ועל כך מתבססת פסיקת הרב עובדיה. כמובן שיש להדגיש, כל ההיתר לדעת הרב עובדיה, הוא במקום שהאדם חש דחף בלתי נשלט, כמו כן ההיתר הוא רק במקרים מיוחדים, שצריך לשאול מורה הוראה לפני.
הציץ אליעזר חלק, וסבר כדעת רבינו חננאל, שאסור להורות לציבור לחטוא באיסור קל, גם אם בעקבות כך הציבור יימנע מאיסור חמור (אלא אם כן יש את התנאים שכתבנו לעיל, שזה יחזיר אותם בתשובה וכו').
שבת שלום! לתגובות [email protected]
[1] יש כאן הרחבה של דברי הרמב"ם במורה נבוכים, כי הרמב"ם מדבר רק על מצב שבו הקהל מסכים ממש לחוטאים. לדעת העקדת יצחק, גם אם הקהל רק שותק, זה כבר נחשב כאילו הוא מסכים עם החוטאים.
