שאלה:
בס״ד,
שלום לכבוד הרב,
בעניין ליווי לאורח בזמן הזה ראיתי שכתבו האחרונים(ח״מ תכ״ז סמ״ע ס״ק יא) שלא נהגו האידנא בזה ונתן טעם שמוחלים על כבודם.(ונראה לי שבאהבת חסד חלק על זה).
מ״מ ראינו גם שבאמת אפילו ת״ח לא נזהירים בזה.גם בטור ובשו״ע לא מצאתי לדין זה אלא רק בדברי הרמב״ם ז״ל בהלכות אבל כמדומני בפ׳ יד׳ ב-ג
ורציתי לשאול אם האידנא סגי בללוות את האורח ד׳ אמות בחדר מדריגות או בחצר של בעל הבית כלומר שאינו יוצא עמו לרשות הרבים או בשביל לקיים את המצווה צריך דווקא ברשות הרבים ד׳ אמות לכל הפחות?
תשובה:
שלום וברכה
לגבי השאלה האם מצות הלוויה היא בחדר המדרגות או ברשות הרבים, לכאורה זה תלוי בטעמי המצוה, אם היא כדי להראותו את הדרך ודאי הכוונה לרשות הרבים, אבל אם המטרה היא לכבד אותו, מספיק בחדר המדרגות. על הסיבה לכך שבזמנינו לא מקפידים על כך, יש כמה טעמים וחלקם אף הפוכים זה מזה… אני מעתיק לך בענין זה מתוך מאמרו של ידידי הרב יהושע פפק שליט"א כאן באתר:
מלבד פרטי המצווה של הכנסת אורחים, יש מצווה מיוחדת של ליווי האורח בצאתו מן הבית. כך עולה אף מסיפורו של אברהם אבינו, שהתורה מזכירה בו את הליווי שהעניק להם בצאתם: “ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם” (בראשית יח, יט). רש“י מבאר שאברהם ליווה אותם, כי “כסבור אורחים הם” (רש“י שם). גם במסכת סוטה (דף י, א, ד“ה פונדק) רש“י מדגיש שהכנסת האורחים של אברהם כלל את ליוויים בצאתם מביתו.
הרמב“ם כותב כי שכר הליווי גדול במיוחד: “שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן” (אבל יד, ב).
מדברי הרמב“ם מבואר שליווי האורחים הוא חלק מהותי של מצוות הכנסת אורחים. בגמרא (סוטה מו, ב) מבואר עוד שעניין הליווי הוא כדי להציל את האורחים מסכנת הדרכים, ומכאן שהמצווה חלה לא רק על בעל הבית (כחלק ממצוות הכנסת אורחים) אלא אף על אחרים. כן מבואר בדברי הרמב“ם עצמו (שם, הלכה ג): “”כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה“.
הרמב“ם אף מבהיר את מידת החיוב של לוויית האורחים, שתלוי במידת הכבוד שאדם חייב כלפי האורח: “וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות” (שם).
המנהג כיום הוא שאין אנו מקפידים על מצווה הלוויה. בסמ“ע (חושן משפט תכז, יא) מבאר שסיבה לכך (שתלמידים אינם מלווים את רבם בשיעור הנדרש) היא שאנו מניחים שהרב מוחל על כבודו. הוא מוסיף שעם זאת, יש ללוות את האורח עד שער העיר, ולכל הפחות לאורך ד‘ אמות.
פוסקים אחרים אף הם ציינו את העובדה שאין אנו מקפידים כיום על מצווה הליווי. בבאר שבע (פירוש לסוטה מו, ב) כתב שהסיבה לכך היא מחמת סכנת הדרכים המוגברת כיום: אין אדם חייב לסכן את עצמו כדי ללוות את חברו. ואולם, בערוך השולחן (ואחרים) כתבו להיפך: כיון שהדרכים כיום אינם בחזקת סכנה, שוב אין אותה דרגה של מצוות ליווי.
בספר אהבת חסד תמה אף הוא על כך שאין אנו מקפידים לקיים מצוות הליווי במלוא הדרה. הוא מציע שכיון שכיום הדרכים מסומנות היטב, שוב אין סכנה לאורחים, והמצווה המלאה אינה חלה. עם זאת, הוא מוסיף שיש גם צד סגולי למצוות הליווי, וכי בוודאי שיש להקפיד לקיימו: “אבל חלילה לפטור את עצמו לגמרי מלויה, כי מגמרא משמע שהוא דבר סגולה להמתלוה שלא יארע אסון בדרך. וגם על ידי לויה נגמרת המצוה בשלימות, כי אש“ל ראשי תיבות: אכילה, שתיה, לויה“.
הוא אף מוסיף לכך סיפור דברים: “ושמעתי שהיה מעשה במכניס אורח אחד ששלט אש בנכסיו ותמהו העולם עליו על מה לא הגן זכות המצוה עליו? ואמר גדול הדור אחד: מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באיכלה ושתיה ולא ללותם כלל, ואכילה ושתיה ראשי תיבות “אש” ור“ל שע“כ לא היה כח בהמצוה להגן עליו“.
