שאלה:
שלום ובוקר טוב לכבוד הרב שליט"א; אדם שיש לו שם לא יהודי ( כי הוא נולד במדינה גוית) אבל יש לו גם שם יהודי (לפחות כך אמרו משפחתו לו) אבל לפי דעת היהודי בברית המילה קראו לו בשם הגוי. השאלה ביום חתונתו איך הרב צריך לכתוב את שמו. תודה רבה מראש
תשובה:
שלום רב,
מאחר שהשם היהודי אני מבין שאנו בשימוש כלל וגם לא ברור האם בכלל הוא ניתן לו בלידתו. כל מה שהוא יודע שאמרו לו שיש לו גם שם כזה, אבל מעולם לא עשו בו שימוש, אז ודאי שהשם היחיד שיש לו זה השם הגויי וזה השם שצריכים לכתוב בכתובה. (מנוסח השאלה נראה שאינו עולה לתורה, אבל אם הוא עולה לתורה בשמו היהודי, ודאי שהדין משתנה).
ראה עוד במקורות מה שהביאו על שם לעז ושם עברי, אבל בכל המקומות הללו ברור ששם עברי ניתן לו בלידתו ואף נעשה בו איזה שימוש כלשהו לפחות.
מקורות:
בשו"ת חתם סופר (ח"ב סי' לח) כתב בנדונו, לענין אשה ששמה מלידה לביאה, והכל קוראים אותה לעני שהוא שם לעז: כותבין שפיר השם שהרגילה לעצמה, ומכל מקום שם יהדות דעריסה לא נעקר, אפילו בנקבה דאינה עולה לתורה אם יארע שמברכין אותה בבית הכנסת במי שבירך או מתפללים בעדה בחוליתה או בימי עיבור וכדומה, רוצה היא להזכיר שם יהודית, א"כ אינו נעקר לגמרי, וכותבין שם עברי עיקר לביאה המכונה לעני[1]. ונראה מדבריו שמחמת עצם זה שהיא מחזיקה בשם זה להשתמש בו בעניני קודש ותפילה, אף שבפועל לא נזדמן לה להשתמש בו, אינו נחשב כשם שנשתקע [ומכל מקום בדיעבד הכשיר שם בשם לעני לבד, דהיא חניכה שהכל קוראין אותה בה]. וכך פירש דבריו ביחוה דעת (לר"י חזן) ח"ב סי' כ', והכריע כדבריו בנדונו שם. וכ"כ באהלי שם כלל ז' ס"ק נ"א, דף נ"ג טור א'; זכרון יהודה ח"ב סי' צ"ט; שו"ת רשב"ן סי' רע"ו; שו"ת מהרי"ץ ח"א סי' קל"ז – קל"ח, ועיי"ש שאין לזוז מהוראת החתם סופר; היכל צמח סי' י'; מנחת משה (לר"מ ירושלמסקי), חוקי השם סי' ל"ח, ובבאר משה קונטרס בנין ירושלים שער ג' סי' כ"ב; זכר שמחה סי' קפ"ו; לב דוד (לר"ד פלדמן) סי' ס"ד, וע"ע להלן שם בסימנים הבאים מדברי רבים מגדולי הפוסקים שהסכימו עמו בזה [ביניהם בעל ר"מ אריק בעל אמרי יושר, ר"ע סופר בעל דעת סופר, מהר"ש ענגיל]. וראה ביד אלעזר (לר"א הורוויץ) סי' נ"ו, שצירף סברא זו בנדונו שם יחד עם עוד טעמים אחרים. וראה עוד להלן אות <שע> בענין זה.
ובבנין ציון (החדשות, סי' קעב), לאחר שהביא מדברי השואל שסבר לכתוב בגט רק את שם הלעז שמשתמשים בו ולא את שם הקודש שמעריסה שאינו בא כלל לידי שימוש, כתב: לפענ"ד אין הדבר כן, דכ"ע ידעי דשם לע"ז אשר נקראו בהם האיש והאשה לא ניתן להם בשעת לידה, רק השם מהמשפחה, ועוד ישתמשו בו לדברים שבקדושה כאמירות מי שבירך וכדומה. ואף שלא נקרא בו רק מעט, מ"מ לא נקרא שם שנשתקע, כיון שלכתחלה לא ניתן רק לדברים האלה. וגם אם במקומו אין קוראין אותו לתורה בשמו, הלא אם יבא למקום אחר שקורין לתורה בשם יאמר זה שמי, אם כן לא נשתקע השם … ולכן טוב ג"כ שלא להזכיר בכתובה רק שם זה כיון שנכתבה בלה"ק ולשם דבר מצוה, הלא לזה הונח השם הזה. דברי החתם סופר והבנין ציון הובאו לדינא בשו"ת מהר"ם שיק סי' ק"ט, ועיי"ש שציין כמקור לכך את דברי הפוסקים לגבי מומר ששם יהדות אינו בטל ממנו לעולם, והובאו הדברים לעיל סעיף ה'[2]. והוסיף: הספק השני שיש לחקור, אם שם העברי הזה הוא עיקר, נראה דמצד ב' טעמים העברי הוא עיקר. לא מבעיא נגד שם הלעז שנוהגין בו עתה, שקורין עצמם בשם הגוים לדמות עצמם להם, ועושים איסור בזה, וישראל שנגאלו ממצרים ארז"ל שאחד מהם בעבור שלא שינו את שמם … וכיון שבשם הזה עושין שלא כהלכה, בוודאי לשם זה שהוא כהלכה מקדימין ומחשיבין לעיקר … אלא אפילו אם שם הלעז אינו שם של גוים, ואינו עושה בזה השם שלא כדין, מ"מ כיון שביררנו דשם עברי ניתן לדברים דתיים וקדושים, ורק לדברים של חול קראו בשמותם עלי אדמות, א"כ דברי תורה ומצוות זהו עיקר שמו. וע"ע להלן שם סי' קי"ב, וסי' קל"ב. עוד כתב (יו"ד סי' רטז): כיון דבשעת הנחת שם הקודש כבר ידעו שיקראו בשם אחר, ושם הקודש הזה הונח להשתמש בדברים דתיים ככתובה וגיטין ולמי שבירך ופדיון נפש כשיזדמן, אם כן לדברים אלו הוא העיקר … ואפילו לדעת הב"ש בסי' קכ"ט ס"ק ל"א באשה שנקראת בשם הלידה שמחה ואחר כך נקראת פריידל דאין לחשוב שם הקודש עיקר, מכל מקום כאן עדיף טפי, שלכך הונח שם זה. והובא בלבושי מרדכי מהדו"ת סי' ס"ח. וכ"כ בבית יצחק (לר"י דאנציג) סי' ל"א. וראה עוד להלן אות <שע>.
ועיין בגט מסודר (שער ה סי' יב סעי' יז, פשר דבר שם ס"ק כב), שלאחר שהביא את דברי הבנין ציון הנ"ל ממכתבו הנדפס בשומר ציון הנאמן (שנת תרי"ג עמ' רפא), הוסיף: אבל מ"מ יש לפעמים חשש נשתקע, ובכדי לעשות כל מה שאפשר, נראה דבגוונא דא מהראוי שקודם סידור הגט יאספו עשרה מישראל, והמסדר מכריז בפניהם, אברהם המכונה אדאלף בא לגרש את אשתו לביאה המכונה לעני וכדומה. ועיי"ש שיש לעשות קודם עוד קודם מינוי הסופר והעדים.
ובאבני חפץ (סי' פט) אף שצידד שדברי החתם סופר אמורים באופן שלעיתים היא מזכירה את שמה העברי במי שבירך, כתב: אמנם לפום ריהטא נראה דהיכי ששם העברי ידוע, אף שלא נקרא בו המגרש בשום פעם, רק בשם הלעז שכינה לעצמו, גם כן לא חשיב שם העברי שנשתקע ואין להשמיטו בגט, דהשם לא הוי נשתקע רק אם האדם עוקר אותו בכוונה ואינו רוצה להקרא בו, כמו בשם מחמת חולי או בשם מחמת המרת הדת, אבל בשמות לועזיים שנקראים בהם כדי להדמות לשמות הגויים, הנה אין הכוונה לעקור את השם העברי, רק שאין משתמשים בו, כי אינם הולכים להתפלל, אבל אילו היו הולכים להתפלל והיו קוראים בתורה בודאי היו מצוים לקרוא אותם בשם העברי, וגם היותר רחוקים מדרכי היהודים לפעמים יתעוררו בלבבם והולכים למקום קדוש להתפלל, וא"כ השם העברי באמת ישנו רק שאין משתמשים בו, בכה"ג לא הוי נשתקע. וכ"כ בעזר מקודש ס"ק ל"ט[3]. וכ"כ הגרי"א הענקין בקובץ הפרדס (שנה כט סי' סא): שם האנגלי אינו בא לדחות את השם היהודי, כי מעיקרא ניתנו שניהם, זה לעניני יהדות וזה לענין חול, וכותבים שניהם, כדעת החתם סופר והבנין ציון.
ובשם עולם (לר"ר לאנדא סי' ב סעיף יא): מי שיש לו מעריסה שם הקודש שעולה בו לספר תורה, וגם יש לו כינוי לעז אשר נקרא בו בפי כל, רק מחמת שהוא כפרי ובור לא עלה לספר תורה רק פעם אחת או שתיים כל ימי חייו, לא מיקרי מחמת זה שם הקודש שם שנשתקע.
ובקנין תורה בהלכה (ח"א סי' ע) כתב: דבאותן אנשים המתחדשים שבוחרין לעצמן שם גיות, י"ל דאעפ"כ לא חשיב שם הקודש שלהם נשתקע, דנשתקע היינו לענין אם היה לו שם והשמיט מעליו שם זה מחמת שינוי מזלו בחליו או מחמת מרדין או כל סיבה אחרת שתהיה, עכ"פ יודע בעצמו שאינו עוד בעל שם זה כיון שנעתק לשם אחר לגמרי, הן בקריאה מפי אחרים והן בידיעת עצמו. משא"כ אותן הפורקים עול יהדות מעצמן ל"ע, סו"ס יודע בעצמו שהוא יהודי, ובתור יהודי הרי שמו לכל דבר שבקדושה אברהם או משה, רק שאצלו השייכות לדבר שבקדושה הוא מעט מאד, וממילא לא יומצא ההזדמנות להקרא בשמו הקודש, אבל סוף כל סוף הזיקה הפנימית שבלב לא סרה ממנו לגמרי ח"ו, וכדרך שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' גירושין הידוע לענין כופין אותו, ושם הניתן לו מעריסה ה"ה הרגשת פנימיות יהדותו וכמבואר בסה"ק נועם אלימלך פ' שמות. וממילא בפנימיותו הרי הוא תמיד מוכן לכך, שלכל דבר שבקדושה אשר יזדמן אפילו על צד הרחוק מאד הרי שמו הקודש. ועיי"ש שציין בזה לדברי החידושי אנשי שם סי' ס"ג המובא להלן אות <שע>.
ובבית אב"י (ח"ב סי' קא) כתב: במצב דהאידנא דכל איש ואשה נקראו בשמות ישראל בעת לידה, רובא דרובא על שם סבא וסבתא שהלכו כבר לעולם, ואח"כ מתאימים לשנות על שמות אנגליים וברובא שיהי' להם אותו צלצול או הר"ת, ממילא אין כוונתם לשכוח שמותם שניתן להם בלידה, לכן לא נקרא שם הנשתקע עי"ז. ובמקום אחר הבאתי מדברי מהרי"ק בשורש פ"ו גבי שם אליהו שנקרא באלי, דפסק לכתוב אליהו המכונה באלי, ובדיעבד אם לא כתב רק שם אליהו ג"כ כשר, דאפילו מי שקורא אותו באלי יודע ששם זה לא ניתן לו בעת מילתו, רק יש לו שם אחר שם קודש. וכתבתי להעיר על דבריו מדברי הש"ס גיטין דף ל"ד, בההיא דהוו קרי לה רובא מרים ופורתא שרה, אמרו נהרדעי מרים וכל שום ולא שרה וכל שום שיש לה, אך יש לומר ולחלק דרק בשרה ומרים דשניהם הם לה"ק יש לכתוב כן, אבל בשם אחד לועז כגון באלי לגבי אליהו בודאי לכתחילה צריך לכתוב אליהו המכונה באלי. וע"ע שם ח"א סי' קנ"א – קנ"ב, ח"ב סי' ק"ו, וח"ג סי' קמ"ט[4]. וכ"כ ביד יצחק ח"ב סי' ס"ב. וראה שם שצירף לזה בנדונו שם, שהוא כינוי הנובע מעיקר השם, ודינו בזה כמש"כ המהרי"ק הנ"ל אות <שיג> בשם אליהו המכונה באלי. ולהלן שם (סי' סג) הוסיף בטעם שהוצרך לצירוף זה: דכל זה היכא דעכ"פ יש לנו אומדנא לומר כן [שאם יזדמן לה ענין יהודי תשתמש בשמה העברי], כגון דעדיין מתנהגת בדת יהודית בכמה ענינים, רק שמה נשתנה על ידי המנהג הרע בזמנינו בעוה"ר שגם הכשרים הרבה מהם יעזבו שם עריסה ובחרו בשם גיות, מש"ה אמרינן דמ"מ כיון דאם יארע לה מקרה חולי מסתמא יזכירו שמה הראשון, לא מקרי נשתקע, אבל אם היא נשחתה כמו באשה זו שהיא מרשעת גמורה ודיבקה עצמה עם ערל טמא, בכהאי גוונא אנן סהדי דגם במקרה חוליה לא היתה נזכרת בבית הכנסת … ומסתבר שגם החתם סופר מודה דבכהאי גוונא הוי שם הנשתקע לגמרי, ולכן שפיר הוצרכתי לטעמים הנ"ל [לצירוף סברת המהרי"ק].
ובחלקת יעקב (סי' קא) כתב: במדינות אלו כמעט כל בתי דינין מסדרי גיטין כך נוהגין ע"פ הוראת אהלי שם כלל ז' סי' כ"ב שמבאר בארוכה על פי הוראת החתם סופר והגאון בעל ערוך לנר [הנ"ל] דבמדינות הללו כמעט לכל איש ואשה יש שם עברי לעניני קדושה ויהדות ושם גיות הנקרא בפי כל, ואף דנקרא רק בשם הגיות אין שם העברי מקרי נשתקע.
הגר"מ פינשטיין זצ"ל בחוות דעתו המובאת בציץ אליעזר (חי"א סי' פז) כתב: פשוט לע"ד, שבמדינות אלו שדרך הרוב בני אדם ליתן לבניו ולבנותיו שם יהודית לבנים בשעת הברית ולבנות בשעת קרה"ת, ונותנים שם אנגלית, וכל אחד יודע דכששואלים איך שמך באידיש משיב השם שקראו לו בשעת הברית ובשעת קרה"ת, וכששואלים אותו איך שמך סתם משיב את שמו באנגלית, לכן אף שלא נזדמן למעשה שקראוהו בשמו דיהודית אין להחשיבו נשתקע, והוא דומה לאחד שלא נזדמן שיקראוהו בשמו שודאי כשמגרש אשה צריך לכתוב שמו. לכן צריך לכתוב עלקא גיטל דמתקריא אלא, והקדימה לשם עלקא גיטל הוא ששם העריסה הוא חשוב בעצם כמו שם הקריאה לענין קדימה, וכן שם אלא הוא שם נכרים שאין רגילין ישראל כלל לקרוא כן, ואין להקדימו. וכ"כ באגרות משה ח"ג סי' ל"ט. וע"ע ציץ אליעזר שם, שכן דעתו של הגרי"א הענקין, והו"ד לעיל.
אולם בפרי יצחק (ח"ב סי' מ) הביא את דברי החתם סופר, וכתב: אך לענ"ד דבר זה צע"ג, דמסברא נראה דכל שלא נקרא בשם זמן רב עד שנשתקע השם ולא נודע כלל בשם זה מקרי נשתקע, דהטעם דאין לכתוב שם שנשתקע בגט הוא משום חשש לעז, שיאמרו שאין זה המגרש, וכמ"ש הב"ש בסי' קכ"ט בס"ק ל"ז, ולכן כל שנשתקע שמו באיזה אופן שיהיה מקרי נשתקע. ולפ"ז מי שיש לו שם הקודש מעריסה ונקרא בפי העולם בשם לעז וכן הוא חתימתו, ולא נשאר לו שם הקדש כי אם לעלות לתורה, אך אם לא יעלה להראות בבית ד' ואינו עולה לתורה זמן זמנים הרבה, הרי נשתקע השם ממש. ומ"ש החתם סופר הנ"ל דמ"מ אם יארע שמברכין אותה בבהכ"נ רוצית היא להזכיר שם יהודית, ולפ"ז מכש"כ באנשים שאם יארע שיעלו לתורה רוצים להזכיר שם הקודש, אך באמת זה אינו, ודבריו צ"ע, דכי ברצונם תלי מילתא, כיון שמ"מ לא נתברכה בבהכ"נ וכן בגברא דלא עלה לתורה כלל, מאי מהני שרוצה ששם הקודש לא יהיה נעקר, מ"מ נקרא נשתקע. ועיי"ש שכן נראה בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ס"ד, ובשו"ת הר המור (למהר"ם באנעט, סי' לד), שכתב: גם להב"ש דמיקל לסמוך על גט אחד ובשם השני, היינו כשנשתקע שם הראשון לגמרי, אבל הכא אם יארע שיבוא לבה"כ ויקרא לעלות לתורה בזה שמו הראשון אשר יקראו לו, ולא נקרא נשתקע לגמרי, ע"כ אין להקל כלל בלי שני גיטין, ויקדים השם השגור בכל[5]. וכ"כ בבית יצחק (ח"ב סי' מד), שאם אינם משתמשים בשם העברי דינו כשם שנשתקע, והרוצה לחוש לדעת החתם סופר וסיעתו, יכתבו שני גיטין, ובגט השני יזכיר תחילה את שמו העברי.
ובמנחת יחיאל (ח"ב סי' יד), לאחר שהביא את דברי החתם סופר הנ"ל, כתב בנדונו: אך בנ"ד אינו כן, שאין דרכם לברכה בבית הכנסת. הרי שנקט שאף לדבריו לא די בכך שהיא ידועה בשם לעז לבד, אלא צריך שישתמשו בשם זה בפועל[6].
ובמשיב דבר (ח"ד סי' סט) נקט שאף החתם סופר מודה בזה, יעוי"ש לענין אשה ששמה מעריסה בלימא ונקראת בפי כל בטיטא, ובתשובתו לשואל שסבר לדמותו לדברי החתם סופר הנ"ל, כתב: ובמח"כ לא ידעתי בזה שום חידוש על השו"ע בשם יהודה דמתקרי ליאון, וכן במדינה זו כותבין יהודה המכונה ליב, שהרי שם ליב מוצאו מלשון הקודש יהודה או אריה … מש"ה אפילו נשתקע שם העריסה לא מקרי נשתקע, דכינויו מזכירו, משא"כ אם נקרא מעריסה יהודה ושמו הרגיל פייוויש … כיוצא בזה אין ראוי לכתוב שם העריסה אלא בלא נשתקע לגמרי, אבל אם נשכח כי נקרא יהודה, אין ראוי להזכירו כלל. והיינו, דאף החתם סופר לא הקל לומר דלא חשיב נשתקע אלא בשם לעז המיוחד לשמו העברי. וכ"כ באמרי דוד (לר"ד הורוויץ) סי' קכ"ה, דכיון דלאו כו"ע דינא גמירי, כל שאינו שם היוצא משם העברי ממש יש חשש לעז, ושב ואל תעשה עדיף. וכ"כ במנחת אלעזר (ח"ד סי' מט), דאין להחמיר ולכתוב אפילו בשני גיטין, כיון שעלולים לבוא בזה לחשש 'ברירה' [ראה להלן סעיף י"ט], על כן יכתבו גט אחד בלבד בשם הלעז [אם לא שכבר ניתן הגט ועתה מתעורר הדיון בבית דין, דבאופן אין חשש ברירה ויש להשתדל לעשות גט שני].
ובלב דוד (לר"ד פלדמן, סי' עג) הובאה תשובתו של הרד"צ הופמן בעל המלמד להועיל שציטט מתשובת בעל הגידולי טהרה [שהיה ממונה לסדר גיטין בפאריז] הנמצאת תחת ידו בכ"י, שכתב: באשר שבעיר הזאת פאריז שכיח מאד שיש להאשה שני שמות, האחד שם העריסה והשני שם הרגיל בלשון צרפת, הסכמנו יחד, אם שם העריסה נשכח לגמרי עד שאין קורין לה בשם זה בשום פעם, אין כותבין אלא שם החדש, ואם שם העריסה עדיין לא נשתקע לגמרי אלא שהרוב קורין אותה בשם הצרפתי, אם אין שייכות לשם העריסה עם שם החדש, כגון ששמה קילא ונקראת לואיזע כותבין לואיזע דמתקריא קילא. אבל זה ודאי אינו נכון שלא לנקוב אלא שם השני בלבד, כיון דדבר ידוע בין העולם דקורין לה שם עריסה, וכיון דשם השני שהוא לשון צרפת ודאי לא ניתן לה בעריסה, א"כ איכא קפידא. דהא לדעת הפוסקים שהביא הר"ן, אם ידוע שיש עוד שם אחר אע"ג דאין יודעין מה הוא השם, ע"כ צריך לכתוב שניהם, א"כ אם שמה לואיזע הרי כ"ע ידעי דאין זה שם העריסה, והרי אנו יודעין שיש לה עוד שם מלבד זה הנכתב, ואין זה כנשתקע השם וע"כ צריך לכתוב שניהן, עכ"ל הגאון רמ"ק. וכתב: חזינן דהגאון רמ"ק פליג עם החתם סופר בתרתי, חדא דפסיק אם אין קורין לה בשם העריסה בשום פעם אין כותבין אלא שם החדש, והחתם סופר ס"ל דגם בזה כותבין שם העריסה, דאם יארע שיתפללו בעדה יזכרו שם העריסה, ומשמע שאפילו לא אירע עדיין דבר זה, שם העריסה לא חשוב נשתקע לגמרי, דהא יכול להיות שיארע דבר זה. ועוד, דרמ"ק כתב דאפילו לא נשתקע לגמרי אינו נכון לכתוב רק השם השני, אלא צריך לכתוב שניהם, משמע מדבריו דרק לכתחלה אינו נכון לעשות כן אבל בדיעבד כשר. ומכל מקום במסקנת דבריו שם ציין שאף החתם סופר מודה שבאופן זה הגט כשר בדיעבד, וכאמור לעיל, ובפרט בזמנינו שלא רק המתחדשים מכנים עצמם בשמות נכרים, אלא גם קהל יראי ה' בחו"ל נוהגים כך, לצורך עסקיהם עם הנכרים וכיוצא בזה.וראה שם שמצא מקור לסברא זו במשיב דבר ח"ג סי' ע"א.
ובחזון איש (סי' צ ס"ק כ), לאחר שהביא מדברי הבית יוסף שאדם שנקרא בעריסה חיים ונשתקע שמו והכל קוראים אותו ביבאנט כותבים ביבאנט לבד, כתב: ומש"כ החתם סופר שפעמים מברכין בבהכ"נ או מתפללין עליה בחליה, נראה מדברי הפוסקים שהביא ב"י שם [לגבי חיים ביבאנט ושמחה אליגריאה] שסתמו שבאשה משתקע שם עריסה בקריאה שאין די בזה, ודוקא קריאה לתורה וחתימה שהוא ענין תמידי, וגם ע"י זה מכירין רוב אנשי העיר בשמו הזה, אבל ענין מקרה שנשכח תכף, אין מועיל כלום. והלכך, אם אין רוב העיר מכירין אותה בשם לביאה רק בשם לעני, אינו שם, ואף אם מיעוט זוכרים, כיון שאין מיעוט קורין אינו אפילו שם טפל. ועיי"ש שאף אם היה שמה מעריסה הדין כך.
ובאיש מצליח (ח"א סי' נא), לאחר שהביא את דברי הבנין ציון הנ"ל, כתב: אבל אנו לא ראינו שום טעם להקל כלל באיסור חמור כזה, דלדעת הגט פשוט בדעת מרן אם כתב שם הנשתקע הגט בטל, ומ"ש דהכל יודעים דשם לעז לא נקרא בו בשעת מילה, הא קמן דברי מרן הב"י הנ"ל גבי חיים ביבאנטי, שכ' דאינה מגורשת, ואטו איכשור דרי, דבזמן מרן היו קורין על המילה בשמות לעז מה שאין בזמנינו. ועיי"ש שהוכיח דבריו מדברי המהרי"ק סי' פ"ו גבי אליהו באלי שחילק בין מקומות שקוראים בשם באלי לשם עצם למקומות שאינם קוראים בו אלא לכינוי בעלמא, ומשמע דלאו מלתא פסיקתא היא בכל מקום. ועיי"ש שציין לדעת כל אלו המחלקים בין כינוי העשוי לקרותו בו בתורת שם עצם לכינוי שלעולם אינו אלא חניכה, וכתב דאין חילוק לענין זה בין לעז לחניכה[7].
ויש שהורו באופן זה לכתוב רק את השם העברי שמעריסה. בחידושי אנשי שם (סי' קמב) כתב: הנה בדין אנשים אשר התנהגו למנוע לקראם בשם יהודית רק בשם של ערכאות, הם או אבותיהם, אין לכתוב שמם בזה רק בשם ישראל. דכמו דאין כותבין שם של מומר בגט, ומכח דאין לכתוב שם של גיות בגט, כן הכי נמי בשם כזה, דלא קפדינן שם הלע"ז בגט רק בשם של לע"ז שנוהגין בו מקדמונים דהוא מיוחד לישראל ואין הגויים נקראים בשמות הללו … שם זה בודאי יש לו איזה סמך ללשון הקודש, כדמצינו כל שם של לע"ז יש לו שם הקודש … וכיון דשרשו בקודש ראוי להזכירו… אבל בשמות דהשתא שלא נקראו רק ע"פ ערכאות הוי ממש כשם מומר, והוי כשם גיות שאין מזכירין בגט … ולא נחשב שנשתקע מתרי טעמי, חדא דלא נחשב שנשתקע רק אם נקרא בשם אחר השייך לישראל, אבל כל שאינו נקרא בשם של ישראל אחר לא נקרא נשתקע כמו במומר. ועוד, כיון שעכ"פ עולה לתורה בשם זה לא נחשב נשתקע. ונראה מדבריו שם, שאף באשה שאינה עולה לתורה הדין כן, וכן באיש שאינו עולה לתורה, ואפשר שטעמו בזה ע"פ מש"כ שם סי' ס"ג, והובא להלן אות <שע>[8].
ויש סוברים שאף לדעה הראשונה, אם אינו משתמש בשמו העברי לעולם, הרי זה משתקע. בגט מסודר (שם ס"ק כג), לאחר שנקט כדברי החת"ס והבנין ציון, הוסיף: זה מיירי באיש שעולה לתורה אלא שבמקומו אין עולה לתורה בשמו אלא יעמוד כהן לוי שלישי, בזה אמרינן ששם הקודש אע"פ שעוד לא עלה בו לא נשתקע משום שיש לו צורך בו כדי שיוכל לעלות לתורה בבואו אל מקום שקורין לתורה בשם, אבל באיש שעוד לא עלה לתורה בשם הקודש שלו, משום שאינו עולה לתורה כלל, שם הקודש נשתקע כיון שאין לו צורך בו[9].
ויש שחילקו בענין זה בין איש לאשה. במשנה הלכות (ח"ו סי' רסב), לאחר שהביא את דברי האחרונים הנ"ל שהואיל ושם הקודש משמש לצרכי הדת אינו משתקע, כתב: באמת כי באשה קשה לסמוך על זה, שהרי כתבו היש"ש גיטין פ"ד סי' כ"ד וסי' כ"ה דאשה כיון דאינה עולה לתורה אין לה במה להחזיק שמה.
[1] אמנם ראה בשבט סופר (סי' כב) שכתב שיש בידו תשובה בכתב יד זקנו בעל החתם סופר, באשה שהיה שם עריסתה מלכה, והכל קורין אותה בשם לע"ז מאלי, והורה החת"ס להשמיט שם מלכה לגמרי. וכתב, שכנראה בספרו חזר בו ונקט ששם העברי אף בכהאי גוונא נחשב לה לעיקר וחובה להזכירו בגט. וראה בקובץ הפרדס שנה כ"ט סי' מ"ט עמ' 23 שצידד הרב הכותב, שאפשר שדברי החתם סופר המובאים למעלה אמורים במקומות שיש תופעה כללית שיהודים זונחים את שמות הוריהם ובוחרים בשם לע"ז, ובזה ראה לבצר חומות הדת לקבוע שם זה לעיקר בגט, אבל במקום שאשה שינתה לשם לע"ז כעין קיצור לשמה, ראה להחמיר שלא לבוא בחשש אפילו רחוק של שם שנשתקע, כיון שבלאו הכי הגט כשר בחניכה שהכל קורין אותה בה.
[2] ועיי"ש שצידד לחלק בזה בין אם מקום הכתיבה והנתינה הוא אחד, לבין גט הנשלח למקום שאין יודעים משמה העברי, דבכה"ג גם החתם סופר מודה שיש לכתוב את שם הלעז בדוקא.
[3] ועיי"ש שנסתפק במי שידוע ששמו ליב ואין יודעים אם שמו העברי יהודה או אריה, ויש חשש שמא יקראוהו לתורה באחד מהם ושמו מעריסה הוא השני או שיקראוהו בשניהם, ומסיק שבלאו הכי יעשו בכהאי גוונא שני גיטין אחד בשם אריה ואחד בשם יהודה, ואף אם יקראוהו לתורה מכאן ולהבא בשניהם אין בכך כלום, שכן שם זה המורכב משני השמות יחד יקבע לו רק מאותה שעה ואילך וא"צ לכותבו בגט.
[4] ועיי"ש שצירף לזה בנדונו שם שהוא שם שנכתב בכתובה, ונשתקע רק מקריאה ולא מידיעה, ונכתבו שני השמות יחד, עיי"ש באורך.
[5] הרי שחלק על דברי החתם סופר בכמה פרטים: ראשית צידד שהשם משתקע אלא שמחמיר לכתוב שני גיטין, והשנית, שלדבריו שם העברי שמעריסה נכתב באחרונה בדמתקרי. ועוד, שלדעת החתם סופר כותבים על שם הלעז המכונה, ולדברי מהר"ם באנט על שם העברי הנכתב לבסוף כותבים דמתקרי [והא בהא תליא].
וראה אהלי שם (שער ז ס"ק נא) שהביא דבריו, והקשה: ובשם האשה שכתב [המהר"ם באנט שם] לכתוב טרעזיע דמתקריא ריזל משום דרובא קרו לה טרעזיע, צ"ע, דכיון דשם ריזל לא נשתקע והוא שם העריסה ושם המובהק, נראה דשם זה עיקר נגד שם טרעזיע שאינו אלא כינוי, ואם כן יש לכתוב ריזל המכונה טרעזיע. ע"כ.
[6] וע"ע להלן אות <שנח> מדברי רבים מהאחרונים שנקטו בפשיטות שכוונת דברי החת"ס היא שהזכרת השם במי שבירך מצילתו משיקוע, ולא מחמת שהשם שהוא נקרא בפי כל אינו אלא לעז, ונראה מדבריהם כחילוקו של המנחת יחיאל.
[7] וראה להלן שם דף ק"ט שהאריך לבאר שאף החתם סופר המוזכר כאן בדעת החולקים מודה בזה, ומה שהורה לכתוב את השם העברי, הוא משום שלא מדובר באופן שנשתקע, וכל עיקר חידושו אינו אלא לגבי השם לעז, דאף שכתבו התוס' [גיטין לד ב] בשם רבינו תם שאין כותבים שם גיות בגט, אין דבריהם אמורים אלא במי שהמיר דתו ובזדון ליבו הוא מבקש לשנות שמו לשם לעז כדי להשכיח את מוצאו ובית אבותיו, אבל מי שיש לו שם לעז לצורך עסקיו כמנהג המדינות, רשאי להזכיר שם זה בגט.
עוד יעוי' שם בסו"ד שיישב קושיתו מדברי הבית יוסף גבי חיים ביבאנט, דהתם מיירי שאין כוונתו להשתמש כלל בשם חיים, אף כשיעלה לתורה, ולכך דינו כשם שנשתקע ואינו נזכר בגט, משא"כ כאן שאם יזדקק לשם עברי על צד ההזדמן בעלייה לתורה או במי שבירך, יזכר בשמו העברי, אלא שלדינא כתב דמשנה ראשונה לא חזרה למקומה, ועודו בדעתו שאין לסמוך על הוראתם של החתם סופר והבנין ציון.
[8] וראה שו"ת מהר"ם שיק (סי' קיב) שהקשה, דאם כן מן הדין לחייב באופנים אלו לכתוב וכל שום כמו שכותבים בגט מומר, לרמוז בזה על שם הלעז. וע"ע בית יצחק (לר"י דאנציג, סי' לא) שדחה את דברי הגרש"ק, דאין לדמות שם שהמיר בו דתו, לסתם שמות לעז, שכן כבר הובא בקדמונים כדבר הזה שיש לישראל שמות שנקראים בהם בין העכו"ם, והוסיף דגמרא ערוכה היא בגיטין (ט ע"ב) שמות ישראל שבחו"ל כשמות הכותים, עיי"ש.
[9] אמנם מדברי גדולי ארה"ב המובאים לעיל נראה להדיא שאף בכהאי גוונא לא משתקע ממנו שמו העברי.
