לתרומות לחץ כאן

דמי שכירות למושכר מקולקל

שאלה:

דירה מושכרת שבמשך כמה חודשים מידי פעם נעשה בה תיקונים על ידי המשכיר בשל רטיבות ותחב ועובש ובאותם הימים בלית ברירה השוכרים מתגוררים מחוץ לבית אצל קרובי משפחה א, האם חל על השוכרים חיוב תשלום חודשי מלא ב, האם מגיע לשוכרים פיצוי על עגמת נפש הכרוכה בכך שצריכים להיזקק לחיפוש מקום מגורים ג, ברטיבות האחרונה שהחלה בתחילת החודש שגרמה גם נזקים לרכוש השוכר הודיעו השוכרים שהם עוזבים את הדירה המושכרת ! האם חייבים לשלם את כל החודש ! והאם מגיע להם פיצוי על הנזקים של רכושם הפרטי אשמח ואודה לקבל תשובות מלווים במקורות הלכתיים

תשובה:

שלום וברכה לכבוד הרב,

א. דירה שכורה שאירע בה רטיבות או כל סוג קלקול אחר, והקלקול מונע את הדיור בדירה לחלוטין, ההפסד על המשכיר. ויכול השוכר לבטל את המקח. ואם חזר לדור אחר זמן התיקון יכול השוכר להפחית עבור אותם ימים שלא דר בדירה.

ב. אין המשכיר חייב לשלם לו עבור עוגמת נפש שנעשה לו. כמו כן אינו חייב לשלם לשוכר על הוצאות שצריך לעבור דירה למקום אחר. מאחר ואינו נזק מיידי – וכן המזיק לא התכוון להזיק.

ג. נזקי מים שחלחלו לדירה – אם המשכיר תיקן את הנזילה ושוב אירע קלקול וחדרו מים והזיקו, פטור המשכיר כדין ממון של אדם שהיה שמור והזיק. ואם המשכיר התרשל בתיקוני הנזילות, ובינתיים חלחלו מים והזיקו, נחלקו הפוסקים בדין מים שמחלחלים האם דינם כאש או כבור, ויכול המשכיר לומר קי"ל כשיטות שנזקי מים דינם כבור, ובור פטור בו על הכלים.

בהצלחה.

מקורות:

א.

מום שניתן לתקן

כתב בתשובת הרא"ש (כלל צו סימן ו) והובא בשולחן ערוך חו"מ סימן רלב ס"ה: "ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת, וקודם גמר המקח נכנסו עובדי כוכבים בבתים וקלקלו קצת מקומות ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ורוצה שמעון לחזור בו, וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח, הדין עם ראובן. הגה: שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית. וכן מום שאינו בגוף הבית, כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם, מסלק המים והמקח קיים. אבל אם המום בגוף הבית, כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם, ונמצא רעוע, אינו יכול לבנות לו כותל שלם, וכל כיוצא בזה".

מבואר שמום שאינו בגוף הבית וניתן לתקן את המום, אין הלוקח מבטל את המקח, והמוכר יתקן את המום.

מאידך כתב בשו"ע או"ח סימן תלז ס"ג: "המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות, ואפילו במקום שבודקים בשכר, שהרי מצוה הוא עושה". מדברי השו"ע משמע שלולא הטעם 'שמצוה הוא עושה' היה המקח בטל, היות והבית אינו בדוק.

והקשה המג"א סק"ז לפי הנפסק בחו"מ סימן רלב ס"ה שמום שאינו בגוף הבית יכול המשכיר לתקן, ולא מבטלים את השכירות, וקשה שהרי בית שאינו בדוק אינו מום בגוף כותלי הבית ויכול המשכיר לטעון שהוא יתקנו, ול"ל לטעם שמצווה הוא עושה.

ישובים שונים על קושיית המג"א

המג"א תירץ שמדובר שהתנה בפירוש שהבית בדוק, ולולי הטעם שמצווה הוא עושה היה יכול לבטל את המקח גם אם המום אינו בגוף הבית.

המקור חיים [לבעל הנתיבות] תירץ שאם הבית אינו ראוי למטרה ששכר, כגון בית שנשכר לדור, וכשאינו בדוק אסור לו לדור, נחשב כמום בגוף המקח ובטל המקח, הגם שיכול לתקנו.

מגן האלף חולק על המקור חיים והוכיח שגם בחו"מ דיבר הרא"ש בבית שאינו ראוי לדירה כשאין חלונות ודלתות. ועוד שכיון שיכול לבדוק את הבית אינו נחשב שאינו ראוי לדירה. ומגן האלף תירץ שבשוכר בית ונמצא שאינו בדוק מדובר שכבר שילם לו את כל השכירות, ועתה צריך לטרוח להוציא ממנו שכר בדיקה, וגם לטרוח בבדיקת הבית, ולולי הטעם שמצוה הוא עושה היה המקח בטל. ואילו בסימן רלב מדובר שעדיין לא שילם על הבית, ורוצה לנכות את התיקון והטורח מדמי המכירה, וכיון שהמום עובר אינו מבטל את המקח. וכן תירץ בשער משפט סימן רלב.

האור שמח (מכירה יז, ט) תירץ שבית שאינו בדוק יש חשש שלא ידע מכך ויכנס לדור, ונמצא שדר באיסור, לכן מום מסוג כזה שיש אפשרות שלא ידע בעת שבא לדור מבטל את המקח למרות שהינו מום עובר. אבל חלונות שבורים שברור שידע מכך כשיבוא לדור, וידרוש לתקן את המום ואין המום בגוף הבית, מום כזה לא מבטל את המקח אלא יתקננו המוכר.

הדברי משפט (סימן רלב) תירץ שמדובר שלבדוק את הבית עולה סך ב' זהובים, ואילו שכירות הבית עולה שלושה זהובים, נמצא שהתאנה יותר מפלגא, ויש הונאה בקרקעות יותר מפלגא. ולדבריו במטלטלים אם התיקון הוא יותר משתות ממחיר החפץ נחשב לאונאה יותר משתות שבטל המקח.

ניתן לסלק את המום רק לאחר כמה ימים

האו"ש הוסיף על דבריו וכתב ששכירות לזמן ויעבור זמן כדי לתקן את המום, כיון ששכר לזמן וחלק מהזמן היה מקולקל נחשב למום בגוף הדבר ויכול לבטל את המקח.

גם במגן האלף כתב כסברתו של האו"ש וכתב שאם קנה בית לדירה ונמצא שצריך תיקון ואינו יכול לדור בבית, למרות שניתן לתיקון, יכול לבטל את המקח כיון שאינו ראוי לדירה. והרא"ש שכתב שיתקן המוכר את דלתות הבית, מדובר שקנה את הבית לסחורה ולא לדור בה עכשיו.

הרי לנו סברא נוספת לבטל את חוזה השכירות  – כיון ששכר כדי לדור ואינו יכול לדור כל עוד המום קיים, והתיקון יערוך כמה ימים, או שצריך להמתין כמה ימים עד שיגיע בעל מלאכה לתקן, נחשב למום בגוף המקח ויכול לבטל את המקח.

העולה מזה: שכר דירה והתגלה שיש מכת עכברים בדירה, אך ניתן להדביר את העכברים ולסתום את החורים בבית. מום מסוג כזה לא מבטל את שם הבית, אך לא ראוי לדור בו. למקור חיים כיון שלא יכול לדור בבית כל עוד יש עכברים, נחשב למום בגוף הבית ויכול לבטל את השכירות. וגם המגן האלף לא חולק על יסוד זה, אלא סובר שבית שאינו בדוק נחשב ראוי לדירה, שבקל ניתן לבדוק. לדברי האו"ש כיון שיכול לקרות שידור שם מספר ימים עד שידע מהעכברים, ובזמן זה יינזק מהעכברים, או ייבהל ויצטרך לברוח נחשב למום שמבטל את המקח, ולא דומה לחלונות שמיד שיכנס ידע ולא ידור עם מום. כמו כן נזקים של רטיבות שהתגלו בדירה, שלא ניתן להבחין מיד אלא בימים גשומים, או במקרים שרטיבות מונעת את השימוש בדירה, נחשב למקח טעות, למרות שניתן לתקן את המום. וסברא נוספת הבאנו שמאחר והושכר לא יוכל לדור בבית עד שיתוקן הבית, זה עצמו עילה לביטול המקח.

אמנם כ"ז דוקא אם נמצא קלקול שמעכב את השוכר לדור בבית, אבל קלקול קטן שיכול השוכר לדור בבית, והמשכיר רוצה לתקן, לא יוכל השוכר לבטל את המקח.

[בשו"ת מכתם לדוד נשאל על שוכרים דירה שקצבו שכירות לשנה ואחר שנכנסו לדירה גילו שהכתלים חדשים ולחים, ונכנס קור עצום עד שהתעלפו וברחו מהבית, וניסו שוב ושוב לדור בבית ובכל פעם קרה להם כך שהוצרכו לברוח. ולכן ברחו לגמרי ושכרו בית אחר. והמשכיר תובע שכירות של שנה. והשיב שם המכתם לדוד שאפשר לתקן את המום ע"י שיחממו את הבית כמה ימים ובכך יתייבשו הכתלים, ולמרות שלא יוכלו לדור באותם ימים בבית, אבל כיון שהמום עובר יכול לחייב את השוכרים להמשיך את חוזה השכירות ולהוריד את ימי התיקון בלבד.

מבואר ב' חידושים א' נמצא שהמום קדם לשכירות, ולא שייך לדור בבית, ג"כ אומרים שיתקן בעה"ב, ולא כמקור חיים שמום כזה נחשב בגוף הבית. ב' וגם בשכירות לזמן והתיקון עורך כמה ימים לא ניתן לבטל את המקח, ודלא כמגן האלף והאו"ש. ולדבריו כל מום ששייך לתקן לא שייך ביטול מקח. אמנם המכתם לדוד הוא שיטת יחיד גם לגבי הפוסקים הנ"ל.]

מום שנוצר בדבר השכור דינו שונה מקנה חפץ והתקלקל

אם קנה חפץ והתקלקל אחר הקנייה, מזלו של הקונה גרם, ואין המקח בטל. בשונה משכירות שאם נולד מום אחר תחילת השכירות שישנם אופנים שגם בעה"ב נושא באחריות. וזאת משום שבמקח הכל שייך ללוקח ונסתפחה שדהו. אבל השכירות גוף המושכר עדיין של משכיר. כן ביאר המהר"ם פדואה סימן לט. ויש לדון האם ומתי ניתן לבטל את המקח כשנולד מום בדבר השכור.

השוכר בהמה וחלתה בזמן השכירות

במשנה ב"מ (עח, א) 'השוכר את החמור והבריקה [מפרש בגמרא שלקתה בעיוורון או שהתליעו רגליה] או שנעשית אנגריא [שנטלוה לעבודת המלך] אומר לו הרי שלך לפניך. מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור'.

באופן שאומר המשכיר לשוכר הרי שלך לפניך דעת רש"י (ד"ה הרי) שההפסד על שניהם. אמנם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע (סימן שי ס"א) שמזלו של השוכר גרם וההפסד על השוכר בלבד, וצריך השוכר לשלם את כל דמי השכירות שקצצו מראש.

מבואר שאם היה הפסד בגוף הבהמה – מתה הבהמה, מזלו של המשכיר גרם. ואם חלתה הבהמה ועושה מלאכה בדוחק, מזלו של השוכר גרם.

בביאור דברי המשנה כתב הנתיבות (שם ס"ק א), שאם חלתה הבהמה קודם שבא ליד השוכר נחשב למקח טעות וחוזר. אלא מדובר שחלתה הבהמה אחר שבאה ליד השוכר. עוד ביאר (ס"ק ב) שאם האונס היה בגוף הבהמה, נמצא שניזוק גם המשכיר, ואין יכול לומר לשוכר מזלך גרם, שהרי גם בעל הבהמה ניזוק, אלא מדובר שנעשה נזק רק בשימוש של הפרה דהיינו שהתעוורה או חלתה. וכן בנלקחה לעבודת המלך מדובר שנלקחה לזמן מועט ותחזור לבעלים, וגוף הבהמה קיים לבעלים, נמצא שניזוקו רק הפירות ולא הגוף, הרי מזלו של השוכר גרם, ומשלם למשכיר שכרו משלם. אבל אם נלקחה לעולם או שמת וגם הגוף ניזוק אין יכול לומר לשוכר מזלך גרם, שהרי גם חלקו של בעה"ב הופסד, לכן א"צ השוכר לשלם. לפ"ז כתב הנתיבות אם שכר בית ובאו אנשי חיל ולקחו את הבית, אם יכול לדור עמהם, נחשב שראוי למלאכה והנזק בפירות ולא בגוף הבית, והשוכר משלם את כל השכירות. אבל אם א"א לדור עמהם נחשב הנזק בגוף הבית, שהרי לקחו את הבית וא"א לדור בו, בזה ההפסד על בעה"ב. עכ"ד.

דרך נוספת לבאר אימתי נחשב מתה ומתי חלתה, מצאנו במחנה אפרים (שכירות ו) שדן ג"כ בגויים שפינו את השוכר ודרו בבית, וכתב כיון שהבית קיים נחשב היזק בפירות, וההפסד על השוכר. ורק בנפל קירות הבית דומה למת החמור. והקשה שבתוספות בערכין (כא ע"א ד"ה אע"פ) כתבו שבית שנתנגע והחליטו הכהן ונאסר בהנאה הפסיד המשכיר את שכרו ודומה למת החמור. ולכאורה סותר לדברי המחנ"א שאם הבית קיים אינו כמת החמור. ותירץ שבית המוחלט אינו ראוי לשום אדם לכן דינו כמת החמור. אולם גויים שפינו את השוכר ונכנסו לדור בבית, הבית בעצמותו ראוי לדירה אלא שאין השוכר יכול לדור דומה לחלתה הבהמה. עכ"ד.

הרי לנו מחלוקת שלדעת הנתיבות אם יכול השוכר לדור בדוחק עם הגויים, דומה לחלתה. ואם אינו יכול לדור עם הגויים כלל, דומה למת החמור, למרות שהבית בעצמותו ראוי לדירה לאנשים אחרים. ולדעת המחנ"א אם הבית ראוי לדירה לאחרים דומה לחלתה למרות שהשוכר בעצמו אינו יכול לדור. אבל אם הבית לא ראוי לשום אדם דומה למת החמור.

וכבר קדם בשאלה זו בשו"ת מבי"ט (ח"א סימן מ) בשכר דירה ובאו גויים ופינו את השוכר ודרו שם. וכתב שיש ג' דינים, אם באו הגויים מחמת השוכר ואילו המשכיר היה שם לא היו באים מזלו של השוכר גרם. ואם באו מחמת המשכיר מזלו של משכיר גרם, וצריך המשכיר להעמיד לו דירה אחרת. ואם א"א לתלות את הסיבה לא בשוכר ולא במשכיר – שבכל מקרה היו באים לדירה, אם אמר בית זה, אינו חייב המשכיר להעמיד בית אחר, והשוכר אינו משלם דמי שכירות – דהיינו שהשכירות ביניהם התבטלה. ואם אמר בית סתם חייב להעמיד בית אחר. מבואר שקלקול שאינו ראוי לדור כלל דומה למת החמור ונפל הבית. ואם ראוי לדור בדוחק דינו שווה לחלתה הבהמה שמזלו של שוכר גרם. ואם הוציאו גויים את השוכר ודרו תחתיו, למחנ"א דינו כחלתה הבהמה. ולמבי"ט ולנתיבות דינו כמתה הבהמה.

לכן אם אירע קלקול בדירה שלא שייך לדור בבית יכול השוכר להפר את החוזה ולצאת מהבית. ואף המחנ"א מודה בזה, שדומה לבית המנוגע שאין שום אדם יכול לדור שם. ועדיין יש לדון לגבי תשלום השכירות האם צריך לשלם עד סוף זמן חוזה או עד שיצא מהבית.

תשלום דמי שכירות כשנפל הבית

בגמרא (ב"מ קג, א) המשכיר בית לחבירו ונפל – חייב להעמיד לו בית. היכי דמי אי דאמר ליה בית זה – נפל אזל ליה.

ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא שבבית זה אם נפל הפסיד השוכר. בתשובות מיימוני לספר משפטים סימן כז וכן הריטב"א (שם) ביאר שהפסיד השוכר וצריך לשלם עבור כל תקופת השכירות – גם על הזמן שאחר הנפילה. והביא הריטב"א שהרמב"ן חולק, שכוונת הגמרא שהפסיד השוכר שאין המשכיר צריך לבנות לו הבית שוב, אבל אינו חייב לשלם אלא על הזמן שדר בפועל, ואם הקדים המעות צריך בעה"ב להחזיר לו מעותיו. וכן מבואר דעת המבי"ט לעיל.

השו"ע (סימן שיב סעיף יז) פסק כדברי הרמב"ן שמשלם לו רק על הימים שדר בבית. הסמ"ע הגיה בדעת הרמ"א כדברי התשובת מימוני. ובסו"ד כתב שהרמ"א השמיט י"א זה דלא סבירא ליה הכי. ובט"ז כתב העיקר להלכה כדעת המחבר. ובנתיבות שם ס"ק יג כתב שדעת תשובת מימוני הינה כדעת הרשב"א שהובא ברמ"א בסימן שלד ס"א הסובר ששכירות ליומא ממכר, והרמ"א הכריע שם שלא כמותו. מכל הנך פוסקים מבואר שהעיקר להלכה כדעת הרמב"ן ואם שילם מראש למשכיר ונפל הבית חייב להחזיר לו מעותיו על הזמן שלא דר שם. אמנם הראנ"ח סימן ה שכיון שהוא פלוגתא אם שילם אינו יכול להוציא ואם לא שילם אינו חייב לשלם. והבאנו שרוב מניין ורוב בניין של הפוסקים סוברים כרמב"ן. אך עדיין יש לדון האם ניתן לנכות ולפחית במחיר עבור הימים שדר בקושי, או שמא צריך לשלם שכר מלא.

דרישת השוכר להפחית מדמי השכירות עבור הימים שדר בדחקות

בגמרא ב"מ (דף קג ע"ב) מבואר חוכר שדה ויש נהר שמוביל את המים מהנהר הגדול לשדה, והתייבש הנהר שמוביל את המים לשדהו, ועתה צריך החוכר לטרוח ולהביא מים בידיו מהנהר הגדול, אם התייבשות הנהר הינו מכת מדינה – אין מנכים לו מחכירתו – והפסד הטורח עליו. וכתב המהר"ם פדואה (סימן לט) והביאו הרמ"א (סימן שכא סעיף א) שכדי לנכות מהחכירות צריך שיהיה מכת מדינה וגם שיהיה נזק שלא ניתן לתקנו. אבל נזק שניתן לתקנו על ידי טורח או תחבולה, אין מנכים מהחכירות. וכן מבואר בנתיבות (סימן שלד ס"ק א) שדין ניכוי משכר נאמר דווקא במכת מדינה, אבל במכה פרטית אין מפחיתים מהשכר כלל.

ולפ"ז בשכירות בית שאירע קלקול, ואין הקלקול מכת מדינה אלא קלקול פרטי בבית זה, וגם ניתן לתקן את הקלקול, לא נאמר דין ניכוי, והשוכר צריך לשלם תשלום מלא, למרות הקושי בדיור באותם הימים.   

העולה לדינא: שקלקול שנעשה בבית שכור – נזילה בתוך הבית, באו חרקים לדירה, אין מים חמים להתרחץ – ואפשר לדור בדוחק בזמן הקלקול, והתיקון עורך מספר ימים, דינו שווה לחלתה הבהמה ועושה מלאכתה לאט ומזלו של השוכר גרם. ולכן אין השוכר יכול לבטל את השכירות, וחייב לשלם שכר מלא עבור הימים שגר בבית בדחיקות מחמת הקלקול.

ואם היה קלקול משמעותי בבית עד כדי שלא יכול לדור בבית כלל באותם ימים – קור חזק מאוד, מכת עכברים בדירה – כיון שא"א לדור בבית לכו"ע דינו שווה לנפל הבית ובבית זה בטל השכירות. ולגבי התשלום שאחר שיוצא מהבית אינו חייב לשלם, ונראה שגם אם שילם מראש עד סוף זמן השכירות יחזיר המשכיר את דמי השכירות שלא דר בבית.

ב. כתב הרמב"ם (זכיה ומתנה פ"ו הכ"ד): הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם. עכ"ל. מבואר שמאורסת שחזרה בה מהנשואים חייבת לשלם את כל ההוצאות החתונה שהוציא הארוס. וכ"פ השו"ע (אהע"ז סימן נ ס"ג).

והראב"ד שם השיג עליו וז"ל: א"א איני משוה עם רבותיו בזה וזאת הגרמה דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור.

דין של מוכר זרעוני גינה ולא צמחו, הובא בגמרא (ב"ב צג, ב) שנחלקו שם האם חייב המוכר לשלם את כל ההוצאה שהוציא הקונה לזרוע את הזרעונים, כיון שהוצאות אלו נעשו בגרמת המוכר. או שחובת המוכר לשלם את שווי הזרעים בלבד, ללא הוצאות נלוות שהיו לקונה. הרמב"ם (מכירה טז, א) והשו"ע (סימן רלב סעיף כ) פסקו שמשלם לו רק על שווי הזרעים. וא"כ קמה וגם נצבה קושיית הראב"ד על הרמב"ם והשו"ע שהרי פסקו שבזרעוני גינה אינו משלם הוצאות ואילו הוצאות חתונה חייבת לשלם את כל הוצאות החתונה.

ומצאנו כמה דרכים בפוסקים לישוב דברי הרמב"ם.

1. המגיד משנה (זכיה ומתנה שם) תירץ שבזרעונים כוונת המוציא הוצאות כדי להרוויח בהם, אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרוויח. משא"כ העושה סעודה לשם האירוסים שלא עשה לשם רווח חייבת האשה שבטלה. עכ"ד. אלא שלא ביאר לנו כוונתו, מדוע אם כוונת הקונה להרוויח נפטר המוכר מהוצאות שהוציא הקונה, ומאי נפ"מ אם קנה להרוויח או קנה להתכבד בנישואין. וכן הקשו השער המשפט והאבן האזל. וצ"ע.

2. המקנה (אהע"ז שם) תירץ, שבזרעוני גינה שהברירה ביד הקונה שלא לזורעם עד שיבדוק אותם, פטור המוכר, שהיה לו ללוקח לבודקם. משא"כ בארוס שחייב לעשות הסעודה כמנהג, אין האשה יכולה לומר לא היה לך לעשות.

3. שער משפט (סימן שפו ס"ק א) ובאור שמח (שם) תירצו שגרמי נחשב דוקא שהנזק נעשה מיד, ולכן במוכר זרעוני גינה שהנזק לא נעשה מיד בשעת המכירה, אלא אח"כ שהלך הלה והוציא הוצאות, לא נחשב לגרמי, משא"כ בארוסה שבטלה את השידוך מיד עם ביטול השידוך נעשה נזק להוצאות שהוציא עבור האירוסים ונישואים – ונחשב גרמי וחייב. ועיי"ש בשער משפט שהביא שהרשב"א (בספר תולדות אדם סי' נ"ג) כתב להדיא שחיובו של המוכר דוקא על נזקים שבאו מיד עם גמר דיבורו, ולא על נזקים שבאו לאחר זמן.

4. באבן האזל תירץ שבזרעוני גינה גם המוכר לא ידע שהזרעונים לא ראויים, ונחשב לאינו מכוון להזיק – ופטור. אבל בארוסה שחוזרת, שעתה בחזרתה מפסידה את הארוס, נחשב כוונה להזיק, למרות שאין בדעתה להזיק. 

ג. קיר רעוע שנפל דינו כ'בור' או כ'אש' – דעת התוספות

בב"ק ו ע"ב "רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם, (אם בית דין ראו שהכותל והאילן עומדים ליפול ודרשו מהבעלים ו…) נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטור, לאחר הזמן חייב, היכי דמי אי דאפקרה בין לרב בין לשמואל היינו בור". בתוספות שם, בע"א ד"ה היינו בור מבארו מה שאמרו בגמ' היינו בור שמדובר גם אם הכותל והאילן הזיקו בשעת נפילה חייב מדין בור. ובהמשך דבריהם כתבו "ודומה לבור כמו לאש שמאש חלוק שאין כח אחר מעורב בו, ומבור חלוק שאין תחילת עשייתו לנזק, אלא לכך דימה לבור משום דבהיזק דלאחר נפילה אין לדמותו כלל לאש אלא לבור". ונחלקו האחרונים בדעת התוספות האם חייב מטעם אש אן מטעם בור. בספר קהילות יעקב סוף סי' ד מבאר כוונת התוספות שבשעת נפילה חייב גם מטעם אש וגם מטעם בור, ונפקא מינה שחייב גם על טמון (שאש פטור) וגם על כלים (שבור פטור), והגמ' שנקטה בור משום אחר נפילה שחייב רק משום בור. אבל בספר פלפולא חריפתא על פסקי הרא"ש שם אות ת כתב בדעת התוספות שחייב רק מטעם בור. וכן כתב בספר אבן האזל הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה יט שלדעת התוספות חייב רק משום בור.

 בביאור דעת הרא"ש שקיר שנפל דינו כ'בור'

בפסקי הרא"ש שם סי' א כתב וז"ל: "אם נפלו אחר הזמן והזיקו בשעת נפילה, נראה דיש להם דין בור, ולא דמי לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן, דהנך נעשו בור על ידי כח אחרים, אבל כותל ואילן מחמת ריעותא נפלו מעצמן כי ראו שלא היו יכולים לעמוד יותר, והזהירו בית דין הבעלים להפילו. ואם משום דהולכין ומזיקין, מה שאין כן בבור, לא גריעי מחמת זה וכל שכן שיש לחייבו יותר, מידי דהוה אקושר אבן ברגלי בהמתו והלכה לרשות הרבים והזיקה, ואי משום דאין תחילת עשייתן לנזק שור יוכיח".

דברי הרא"ש תמוהים במה שכתב שיש לדמות לבור, ואף על גב שהולך ומזיק עדיין בור הוא וחמור מבור שהרי הולך ומזיק. אדרבה נלמד מאש שדומה יותר לאש כיון שהולך ומזיק, ומה שאין כח אחר מעורב בו כל שכן שיהיה חייב. בספר נחלת דוד מבאר שטעם שכותל ואילן שנפלו בשעת נפילה הוא בור ולא אש, משום שאש הולך ומזיק ומשיג את הניזק במקום שהוא, מה שאין כן בור הוא תקלה במקום מסוים. וכותל ואילן גם בשעת הנפילה אינם הולכים למקום אחר אלא נופלים במקומם, וכל השטח הסמוך לכותל הוא כבור גדול.

באבן האזל (שם) הקשה על דבריו הרי אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו מקום הנפילה הוא גם שטח מסוים, שהרי אין רוח מצויה יכולה להוליכם למרחקים, אלא להפילם מהגג, וגם בהם נאמר שהשטח הסמוך לגג הוא בור גדול.

הקהילות יעקב מבאר את דברי הנחלת דוד, ש'אבנו סכינו ומשאו' אינם נופלים מכח עצמם אלא הרוח מביאה אותם לרשות הרבים, ואינו דומה לכותל ואילן שמחמת עצמם נופלים, וממילא מחמת עצמם תופסים את כל השטח סביבם שהכל יהיה בור אחד גדול. ביאור דבריו נראה, שהרי גם אש פעמים ניתן לקבוע גבולות עד היכן יכולה האש להתפשט, וכי נאמר שכל שטח האש הוא בור גדול, אלא כיון  שהרוח מוליכה את האש חשוב כאש, מה שאין כן בכותל ואילן שנפלו שאינם הולכים על ידי כוח אחר, אלא מחמת עצמם נופלים, וגם ניתן לקבוע את השטח שהם עלולים ליפול, בזה אומרים שהוא בור גדול ואינו אש שהולך ומזיק.

הפלפולא חריפתא באות א מתרץ שכל תקלה יש לדמותה לבור, אפילו שיש לה דמיון גם לשאר מזיקים. (כיון שאם מדמים לבור יהיה לה גם את כל דיני בור שפטור על כלים וכדומה, למרות שיש לדמותו גם לשאר מזיקים).

הקהילות יעקב תירץ שדעת הרא"ש היא כמו שכתב הרשב"א שכוח אחר מעורב בו הוא סיבה לחייב ולא סיבה לפטור, לכן כותל ואילן שהזיקו בדרך הילוכן והזיקו בדרך נפילה ואין כוח אחר מעורב בהם, אין בהם את החומרא של אש.

האבן האזל שם מבאר דברי הרא"ש על פי דברי רבנו ישעיה שהובאו בשיטה מקובצת שם וז"ל: "וקשה אמאי לא דייק אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש. ויש לומר דלא דמי לאש, דאש מיד שנעשה הוא נזקק לשומרו ולהעלות בדעתו שיזיק על ידי רוח מצויה, וכן באבנו סכינו ומשאו דמדמי לעיל לאש, אבל כותל ואילן ליכא למימר הכי דבשעת נטיעה ובנין לא היה לו להעלות בדעתו שיפלו לזמן מרובה". ומבאר האבן האזל שחיוב של אש הוא על עשיית המזיק ולא על הבעלות על האש, לכן רק אש שהבעיר בעצמו חייב אבל אש שקנה מחברו פטור על האש כיון שלא יצר את המזיק, ובכותל ואילן למרות שעתה עומדים ליפול והתרו בו כיון שהוא לא יצר את הנזק אינו חייב. כל זה כתב בדעת הרא"ש, אבל לדינא מוכיח האבן האזל שם שבאש חייב גם אם לא הבעיר את האש, אלא נפלה אש לרשותו וקנה אותה חייב על נזקיה. ומסקנתו שאם הזיקו הכותל והאילן בשעת נפילה חייב מדין אש.

ועל נידון זה האם חיוב אש הוא רק כשהוא מבעיר את האש ולא כשהוא ממונו, או גם כשהוא ממונו ולא הבעיר חייב, עיין באמרי משה סימן כט אות כב שהוכיח שחיוב אש הוא מדין מבעיר ולא משום שהוא ממונו, ורק בבור חייבים משום שהוא ממונו. וכן בברכת שלמה ב"ק סי' י אות ב מבאר הטעם של כותל ואילן שאינו אש משום שחיוב אש הוא דוקא אם מבעיר וחיוב בור הוא אם פשע על ממונו. ועיין עוד בקונטרס השיעורים שיעור יג שהאריך בזה.

 

האם בקיר שנפל חייבים על כלים

בספר דברי גאונים כלל נא אות טז (הובא בקהילות יעקב שם) מביא בשם ספר חסד לאברהם (תאומים) חו"מ סי' נג שכותל ואילן שהזיקו בשעת נפילה חייבים עליו משום אש אפילו על כלים, ומה שכתבו התוספות והרא"ש שחייב מדין בור הוא לומר שגם חיוב בור יש בו וחייב אף על טמון.

אבל הסמ"ע בסי' תטז סק"ב מבאר שחיוב כותל ואילן שהזיקו בשעת נפילה חייב מדין בור, ועל זה הביא את דברי הרא"ש שכתב כן. ומדבריו נראה שהבין ברא"ש שחייב רק משום בור ולא משום אש ושלא כדברי החסד לאברהם. אולי להוסיף:

שו"ר בשו"ת הרא"ש כלל פז סימן ו וז"ל: לא דמי כותל ואילן לדבר זה, שנתנו התוספות דין בור אף למה שהזיקו דרך נפילתם; משום דהתם אי אפשר לדמותו לסכינו משאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן, דהתם תחלת עשייתם ע"י כח אחר, אבל כותל ואילן, מחמת ריעותן נפלו, אחר שהתרו בו, הילכך מדמה להו לבור. עכ"ל. מבואר שדעת הרא"ש שחיוב כותל ואילן רק משום בור ולא משום אש וא"א לדמותו לאבנו שנפל ברוח מצויה. וכן הבין הרא"ש בדעת התוספות.

קרקע שהוזק מהקיר שנפל דינו ככלים

בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' כא כתב שחיוב כותל ואילן בשעת נפילה הוא מטעם בור ופטור בכלים, והביא את דברי הירושלמי שקרקעות נקראים כלים, ולכן אם הוזקו קרקע בבור בעל הבור פטור, ומצאנו אפשרות שקרקע יוזק בבור, אם כותל ואילן שנפלו והזיקו את הקרקע, כיון שגם דרך נפילה נקרא בור לכן פטור גם על היזק הקרקע.

 

דין מים שחלחלו והזיקו קירות

נמצא שבכותל ואילן שנפלו בשעת נפילה יש מחלוקת בדעת הראשונים אם חיובו מטעם אש ובור או רק משום בור. ובמים שמחלחלים ומזיקים את הקירות לדעות שבכותל ואילן הוא חיוב של אש גם מים הוא חיוב של אש, כיון שהולך ומזיק וממילא חייבים גם על קירות. ולסוברים שהוא מטעם בור אם נאמר כביאור הנחלת דוד והקהילות יעקב שכותל ואילן מכח עצמם נופלים ומזיקים במקום נפילתם, לכאורה מים שמתפשטים והולכים דומים לאש, ולא נאמר שהוא בור גדול, ואם כן חייבים על קירות. אבל לדברי הקהילות שמבאר בדעת הרא"ש שסובר כטעם הרשב"א שכוח אחר מעורב הוא חומרא, וכל שאין בו כח אחר מעורב אין דינו כאש, וכן לדברי האבן האזל והברכת שלמה שאין חייבים על אש אם ממונו הזיק והוא לא הבעיר את האש, אם כן מים שמחלחלים מכוח עצמם דינם כבור ולא כאש, ואין חייבים על נזק בקירות כיון שאף קרקע דינו ככלים, וכמו שכתב האמרי יושר.

הצטרף לדיון

6 תגובות

  1. רציתי להדגיש שהנזילות מים שחזרו ונשנו הם עקב כך שמעיקרא לא נעשה תיקון הולם אלא כל פעם טיפול מעין עזרה ראשונה

  2. ומה עם מנהג המדינה המבואר בסוף סימן שי"ד בסופו ומה עוד שבמשכנתא של הדירה שממנה נטפו המים יש סעיף המחייב פיצוי עבור נזקי מים לשכנים

  3. החוזה שמחייב האם הוא בין המשכיר לשוכר, או שהחוזה הוא בין המשכיר לחברת הביטוח. רק אם החוזה בין המשכיר לשוכר, אז יש חובת תשלומים. כמו כן יש לבדוק מה כתוב בחוזה האם כתוב שמחייב על כל הנזקין שיעשו המים, או שרק מחייב פיצוי עבור הצער של טפטוף המי, ובמקרה כזה יש לפצות אבל לא לשלם על כל הנזק.
    בקיצור" אם יש חוזה החוזה מחייב, אבל יש לבדוק את משמעות החוזה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל