צד אחד שמשלם לדיין הוצאות נסיעה – האם נאסר באיסור שוחד

שאלה:

שני שותפים קבלו ע"י הסכם שביניהם להתדיין לפני הרב ראובן במקרה של סכסוך. כמובן הסכסוך הגיע והתקשרו לרב. הרב עבר דירה לארץ ישראל, וקראו לו לבוא לחו"ל. התובע שהי' יותר לחוץ ושהרב יבוא מיד לדיונים [הנתבע הי' לו זמן כשהרב יגיע לענינים שלו במשך הזמן, לא היתה שיחה זו ביניהם, אלא שרק התובע ביקש ולא הנתבע] בקש מהרב שיבוא תיכף. עכשיו הנתבע אינו רוצה לשלם הוצאות הדרך [עבור שכר בטילה שניהם שלמו בשו'] והתובע מסכים לשלם את כל הוצאות הדרך. האם רשאי הדיין לקבל מהתובע הוצאות הדרך [כרטיס נסיעה וכו'.] האם זה נכנס בגדר שוחד.

תשובה:

שלום וברכה,

שאלה יפה שאלת.

לדעת הערך ש"י אין איסור שוחד כאשר האחד משלם דמי נסיעה. ולדעת אגרות משה בפשטות סובר שיש איסור שוחד. ויש לדון שיתכן שבהוצאות נסיעה יודה האגרות משה לערך ש"י שאין איסור. ומאחר והערך ש"י התיר ובדעת האגרות משה יש להסתפק אם יאסור בזה – יש להקל שהאחד בלבד ישלם את כל דמי הנסיעות.

בהצלחה

מקורות:

בשכר בטלה – דיין שהתבטל ממלאכתו כדי לדון, והאחד משלם לו דמי בטלה שלא עבד, ואין כאן רווח ממוני לדיין, אלא השלמה הרווח שנמנע, ומעיקר הדין שני הצדדים משלמים את דמי הבטלה בשווה. וכתב הערך ש"י סימן ט שאם האחד משלם לבדו את השכר בטלה דמוכח, אין על איסור שוחד, כיון שאין כאן רווח ממוני. ומכאן למד הערך ש"י שה"ה בהוצאות הדרך, יכול האחד לשלם את כל ההוצאות ואין כאן איסור שוחד. אמנם האגרות משה חו"מ חלק ב סימן כו ענף ג חולק על דבריו וסובר שאם האחד משלם שכר בטלה מחזיק הדיין טובה לאותו אחד ששילם לו, וכמו שאמרו בגמרא ב"ק דף צב ע"ב "חמרא למרא וטיבותא לשקייה" אנשים מחזיקים טובה למי שמוזג להם את היין למרות שהיין לא שייך להם, ולא מחזיקים טובה לבעל היין. וכמו כן כאשר האחד משלם יש הכרת הטוב אליו. טעם נוסף כתב האגרות משה שכאשר האחד משלם שכר בטלה נחשב הדיין שכיר של צד אחד, ואסור שדיין יהיה נשכר לצד אחד אלא יהיה נשכר לשניהם בשווה. ולכן חולק על דברי הערך שי וסובר שאסור לדיין לקבל שכר בטלה מצד אחד.

ויש לדון כאשר מקבל תשלום של הוצאות נסיעה האם גם בזה יחלוק האגרות משה על הערך שי או שבזה יודה לו. ויתכן שכל דברי האגרות משה שמחזיק טובה לצד אחד שמשלם, או לטעם השני שנשכר לצד אחד, זה דוקא שמשלם לו שכר שבזה סובר האגרות משה שלמרות שמקבל שכר ממקום אחר מ"מ מחזיק לו הדיין טובה, או שנחשב שנשכר עבורו, אבל בהוצאות נסיעה שאין שום שכר לדיין, אלא מניעת הפסד, יודה לדברי הערך שי שמותר ליטול מצד אחד, כיון שלא נחשב ששוכרו עבורו כאשר משלם לו את ההפסדים.

ויש לדון בדבר, ועכ"פ כיון שהערך שי כותב להדיא שמותר, ובדעת האגרות משה יש להסתפק – יש להקל בזה.