שאלה:
האם אשה צריכה לחבק את ידיה מתחת ללב כאשר מברכת בתוך המקוה כשטובלת או שצריכה לערבב את המים
תשובה:
שלום וברכה
המנהג למעשה שצריכה לחבק בזרועותיה כדי להפסיק בין ליבה לערוה, אף שערותה למטה ואינה גלוי כשל האיש.
מקורות:
כתבתי בענין זה לפני שנים לגבי טבילת גר וגיורת, אני מעתיק לך מתוך הדברים:
מחלוקת הפוסקים בדין לבו רואה את הערוה
בגמ' בברכות (כד ע"ב) איתא: "ת"ר היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה, חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע, וי"א על ליבו". (שלא יהיה ליבו רואה את הערוה).
והקשו שם: "ותנא קמא (היאך התיר כשחוצץ על צוארו) הרי ליבו רואה את הערוה. ומתרצינן: קסבר ליבו רואה את הערוה מותר".
ולענין הלכה נחלקו הראשונים. מדברי הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"ג הל' יז) נתבאר שנקט להלכה כדעת הי"א שאסור לקרות ק"ש כשליבו רואה את הערוה, שכתב: "היה ישן בטליתו והוא ערום, חוצץ בטליתו מתחת ליבו וקורא. אבל לא יחוץ צוארו ויקרא, מפני שליבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה".
כדבריו פסקו גם בעל הלכות גדולות (הל' ברכות פ"ג), רבינו חננאל (ברכות שם), התוס' (ברכות כ"ה ע"ב ד"ה והרי) בשם ר"י, הרשב"א שם בשם הראב"ד , הטור (סי' עד) בשם הרי"ף, הרא"ש (פ"ג דברכות סי' לו), הרוקח (ס' שמ"ט), ארחות חיים (הל' קר"ש סי' לט), וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' עד סעי' א).
לעומת זאת רבינו שמעיה כתב בשם רש"י (הובאו דבריו בתוס' והרא"ש שם) שהלכה כת"ק דאף שליבו רואה את הערוה מותר בק"ש, וכן היא דעת הרשב"א. כדבריו הכריע גם המחזור ויטרי הובא ברא"ש (שבת פ"א סי' יט), ולדעת הקרבן נתנאל (ברכות פ"ט סימן יג סק"כ) אף הרא"ש אזיל בשיטה זו וסבר שהעיקר בזה להלכה כדעת ת"ק (שלא כהבנת הב"י בשיטת הרא"ש).
לדעת המחמירים בזה האם הדבר אסור מן התורה או מדרבנן
יש לדון, לשיטת המחמירים שאין לקרות את שמע כשליבו רואה את הערוה האם הדבר אסור מן התורה או מדברי סופרים.
מדברי הלבוש משמע שהדבר אסור מן התורה, שכתב: "אם אינו מכסה את ליבו או אינו חוצץ הרי ליבו רואה את ערותו ואסור לקרות, דכתיב: "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" – קרי ביה לא יראה לאחרים". הרי שהלכה זו נלמדת לדבריו מן התורה, ואין זו הרחקה דרבנן בעלמא.
אולם הפרי מגדים שם באשל אברהם (סוף הסימן) נקט בפשיטות שהדבר אסור רק מדרבנן, ופי' שגם דעת הלבוש כן והדרשה שהביא אינה אלא לאסמכתא בעלמא. כדבריו אלו חזר וכתב גם במשבצות זהב שם (סק"א) עיי"ש, וכן דעת הבאור הלכה שם.
היעב"ץ בס' מור וקציעה (או"ח סי' עד) נקט אף הוא שהלכה זו מדרבנן היא, ומשום כך כתב, דכיון שהדבר נתון במחלוקת הראשונים האם הלכה כת"ק או כהי"א, היה מקום להקל בזה לכאורה כשאר ספקא דרבנן דאזלינן בהו לקולא, אלא שאחר שהחמיר בזה בעל השו"ע שוב אין אנו רשאים להקל בזה שלא לצורך. אבל בגידם שטבל שאינו יכול להניח ידיו על ליבו לחוץ בין ליבו לערוה, אין אנו מטריחים אותו לצאת מן המקוה ולחוץ ליבו בבגד וכדו', ורשאי הוא להקל ולברך כך בלא חציצה כדעת רש"י וסיעתו, הואיל וספקא דרבנן הוא.
דין לבו רואה את הערוה כאשר ערותו במים וליבו מבחוץ
ברמ"א (או"ח סי' עד סעי' ב) כתב, שכאשר רוחץ במים וערותו תוך המים וליבו חוץ למים מהווה הדבר חציצה בין ליבו לערוה גם כאשר המים צלולים ואם יביט לתוכם תראה ערותו, וכן פי' המשנ"ב שם (ס"ק יג) שהמים מפסיקים בין ליבו לערותו. ומוכח מדבריו, שדין ליבו רואה את הערוה קיל טפי מדין עיניו רואות את הערוה, שלענין ראית העיניים לא די בחציצה אלא צריך שלא תראה הערוה כלל, ומשום כך אמרו שאם היתה הערוה בעששית אסור לקרות כנגדה, אבל לענין איסורא דליבו רואה את הערוה מותר גם במים צלולים . (ואכן בכדי שלא יהיו עיניו רואות את הערוה אסור להביט במים בשעה שקורא את שמע).
אמנם, הפר"ח שם (ס"ק ב) חלק על דברי הרמ"א ונקט שאין כל טעם לחלק בין דין ראית העיניים, לדין ליבו רואה את הערוה, ובכל גווני יש להחמיר גם כשהערוה בעששית.
נפקא מינה בזה לענין ברכת הטבילה בגר
ונפק"מ בכל זה גבי נידון דידן, היאך ראוי לגר לנהוג בברכה זו הלכה למעשה, האם יכול לברך מיד אחר שמוציא ראשו מן המים אף שליבו וערותו תוך המים ונמצא שליבו רואה את הערוה, או שמא עליו להוציא גם את ליבו מן המים, כדי שיהיו המים מפסיקים בין ליבו לערותו.
נידון זה תלוי במחלוקת הראשונים דלעיל, האם הלכה כת"ק או כדעת הי"א, ולהלכה נקטינן בזה לחומרא, וע"כ יש להורות לו להוציא את הפלג העליון שבגופו חוץ למים בעת אמירת הברכה.
יש מן הפוסקים שהחמירו עוד יותר הובאו דבריהם במשנ"ב שם, וכתבו שגם בהוצאת גופו לא די ואף זלזול יש בכך בכבוד הברכה שנאמרת כאשר פלג עליון של גופו מגולה, וע"כ אמרו שיחבק גופו בזרועותיו כשכולו תוך המים בכדי לחצוץ בין ליבו לערותו.
אלא דאכתי צ"ב, היאך מהני הפסקה זו שמפסיק בזרועותיו, הרי בעלמא קיימא לן שאין הגוף מכסה את עצמו, וכמבואר שם (סעי' ב), שאם יתן ידיו על ליבו לא יחשב הדבר ככיסוי. וכתב המשנ"ב שם בשם לחם חמודות וברכי יוסף, דכיון שאין דרך בני אדם לחבק עצמם כך והוא עושה כן נחשב הדבר כהפסקה. והיינו, דהטעם שאין הגוף מכסה את עצמו משום שלא ניכר הדבר שעושה בזה הפסק, שכן ידיו מונחות על גופו בכל עת ונראה הדבר כאחד מקפלי הגוף, אבל כאשר מחבק ידיו באופן שאין דרכו לעשות כן ניכר הדבר שכוונתו להפסיק בין ליבו לערוה.
אכן, בב"ח (יו"ד סי' ר) כתב בשם מהרו"ך, שחיבוק הזרועות אינו מועיל להפסקה דאין הגוף מכסה את עצמו, ומשום כך כתב שאין לסמוך ע"ז לכתחילה, וכן הובא במשנ"ב בשם הפר"ח ומהר"ם טיוולו. ולדבריהם עליו לצאת וללבוש בגדיו קודם הברכה, וכפי שיבואר להלן. מיהו חומרתם זו באה לידי קולא, שעי"ז נעשה הפסק גדול בין הברכה למצוה.
דין ליבו רואה את הערוה באשה
בשו"ע כתב: "ואם היתה אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה". ובפוסקים נחלקו, האם גם באשה יש לחוש להלכתא זו שלא יהיה ליבה רואה את הערוה, ויאסר לה לברך את ברכת הטבילה כאשר יושבת היא עד צוארה במים (אא"כ תחבק עצמה בזרועותיה תחת ליבה), או שמא כיון שערותה למטה מאוד ואינה נראית אינה שייכת בדין זה.
הבית יוסף (או"ח סי' עד) כתב בשם האורחות חיים שדין לבו רואה את הערוה לא נאמר לגבי אשה, וכדבריו סברו גם הט"ז והש"ך (יו"ד סי' ר). אולם הב"ח (יו"ד סי' ר ואו"ח סי' עד) האריך לחלוק עליהם בזה, ולדעתו גם באשה נאמרה הלכה זו אף שערותה למטה, וכן הכריעו העטרת זקנים (סי' עד ס"ק ב) והעולת תמיד (שם ס"ק ט). ובטעמם בזה י"ל, דנקטו דכיון ששורש הלכה זו נובע מכך שאין זה כבוד לברכה שתאמר כאשר הערוה מגולה, ממילא אף כאשר נסתרת היא מחמת קפלי הגוף לא די בזה.
מדברי הראב"ד (בעלי הנפש סוף שער הטבילה) המובא בטור (יו"ד סי' ר) מוכח לכאורה דנקט כדעת הב"ח, דיעויין שם שדן מהו אופן אמירת הברכה בטבילת הנדה, וכתב, שלכתחילה תברך לפני הטבילה קודם שתפשוט בגדיה, ואם לא ברכה קודם שפשטה בגדיה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים, ואם היו צלולים עוכרתן ברגליה. (כדבריו משמע בתשובות הרא"ש כלל מז ובקיצור הל' נדה סעי' ו, וכ"כ הרוקח סי' שיח).
ומבואר להדיא מדבריו דסבר כשיטת הב"ח, שאין לה לברך בעודה במים אם צלולים הם, משום שליבה רואה את הערוה. (ואין לפרש שהצריך עכירת המים בשביל עצם דין כיסוי הערוה , שלזה די במים צלולים לכו"ע). וראה עוד מש"כ בזה הש"ך שם.
ראיה לזה מלשון השו"ע כאן
הצפנת פענח בפירושו על הרמב"ם (פי"ד מהל' איסו"ב הל' ה) הקשה, מפני מה אמרו דוקא באשה שמושיבים אותה עד צוארה במים ולא אמרו כן גם באיש.
וכתב דמכאן יש להוכיח כשיטת האורחות חיים וסיעתו שבאשה אין דין ליבו רואה את הערוה, ומשום כך אמרו שיש להושיבה עד צוארה במים ודי לה בכך בכדי שתוכל לברך אחר הטבילה, אבל האיש אם ישב עד צוארו במים אסור הוא באמירת הברכה, דכיון שליבו וערותו שניהם תוך המים נחשב הדבר שליבו רואה את הערוה, וצריך הוא לעלות מן המים ללבוש בגדיו ולברך. וכן הוא לשון הגמ' (פסחים ז' ע"ב): "טבל ועלה – מברך" ע"כ.
ולפי דבריו אלו, השו"ע כאן שהעתיק את לשון הרמב"ם דמשמעו שבאשה מטבילין אותה כשיושבת עד צוארה במים גם בלא חיבוק הזרועות, הוא לשיטתו בסי' עד דנקט שאין דין ליבו רואה את הערוה באשה וכמו שיתבאר להלן, שלא כחומרת הב"ח.
המנהג בזה למעשה
העיקר לדינא שאין לחוש באשה לדינא דליבו רואה את הערוה, וכמו שפסק שו"ע בסי' עד (סעי' ד ע"פ הבנת המג"א והט"ז שם). ומ"מ כתב המשנ"ב שם (ס"ק טז) בשם החכמת אדם, שהיותר טוב הוא שיהיה ליבה חוץ למים בשעת הברכה, או שתחבק זרועותיה להפסיק בין ליבה לערוה (וזאת עפ"ד רבינו יונה המובא בבית יוסף שם) .
מיהו, אפשר שכל זה הוא בטבילת הנדה, דבלא"ה דעת מקצת פוסקים שלא שייך באשה איסור ליבו רואה את הערוה, אבל בטבילת גר זכר שלכו"ע יש לחוש משום ליבו רואה את הערוה, אפשר שיש לחוש יותר לשיטת הב"ח וסיעתו שאין להקל בהפסק זרועות לברכת הטבילה.
אמנם המשנ"ב שם כתב שיש להקל בהפסק זרועות גם לאנשים, ומותר לקרות את שמע בעודו עומד ערום בתוך המים ע"י שיפסיק בזרועותיו בין ליבו לערוה.
