שאלה:
שלום רב, מנסה להבין, הרי שבסימן שז, יט ס"ק סח, כתב המ"ב וז"ל: (סח) סחורה הנפסדת וכו' – ומסיים ע"ז דיכול לקרות לא"י והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא כגון להוציא מרה"י לר"ה וכה"ג דאלו טלטול מוקצה בעלמא או מרה"י לכרמלית אפילו לצוות לא"י בהדיא שיעשה זה ג"כ מותר לפי המבואר לעיל בס"ה אם יש בזה הפסד גדול:" . ומכאן שבין בהפסד מרובה כגון סחורה נפסדת, או דליקה, מותר לומר בלשון רמז. וכך המ,ב מעמיד, ע"פ דעת הבית יוסף. ומאמנם, בסימן שלד כו, ס"ק כותב וז"ל: סט) כל המכבה וכו' – והתירו לומר זה משום דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו בלשון זה אתי לכבויי בעצמו וכן לענין שאר היזק אתי לתקן בעצמו אבל לענין שאר כל מלאכות של שבת אסור לומר כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו א"י ויבואו [גמרא]: דהיינו שאסור לשון רמז, אפילו במקום הפסד, ורק בדליקה התירו. הרי שיש סתירה? ומלשון השו"ע מפורש שאפילו במקום הפסד מותר. כפי שפסק לנשא סחורה נפסדת, שמותר לומר כל המציל .. אם כן השאלה, מה פשט הדברים של המ"ב בסימן שלד, שכתב "אבל לענין שאר כל מלאכות של שבת אסור לומר כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו א"י ויבואו [גמרא]". וכי רק בדליקה מותר לרמוז לגוי, ולא במקום הפסד??
תשובה:
שלום וברכה
המשנה ברורה עצמו עומד שם ס"ק עא על שאלה זו, וכתב המיקל אינו מפסיד שכן סתם המחבר להלן סי' שלד סעי' כו. כך שמי לנו גדול מהמשנה ברורה בישוב הדברים…
יום נעים.
