הרב יגאל גרוס
פתיחה
בפרשת השבוע אנו קוראים על פנייתם של בני ישראל אל הקב"ה בדרישה לקבל בשר. אמנם הם קיבלו בכל יום מן, אולם הם התאוו לבשר ומאסו במן. דנו הפוסקים בשאלה מה היו מברכים לפני אכילת מן.
א. הבני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג) הביא בשם הרמ"ע מפאנו, שלעתיד לבוא בסעודה שיעשו לצדיקים, במקום לאכול לחם יוציאו את צנצנת המן שהחביא משה רבינו, יאכלו אותו, ויברכו עליו 'המוציא לחם מן השמים', מכיוון שהוא לחם, כפי שכותבת הגמרא ביומא (עה ע"ב), רק שיורד מהשמים.
ב. הבני יששכר חלק על דברי הרמ"ע מפאנו וכתב, שעל פי הקבלה מטרת הברכה היא לברר את הניצוצות מתוך המאכל. הגמרא ביומא (שם) כותבת, שהמן היה נבלע באיברים. בפשט, משמעות הגמרא היא, שבני ישראל לא נזקקו ללכת להתפנות בעקבות אכילת המן. על פי הסוד הגמרא אומרת (לפי פירושו של הבני יששכר), שהמן היה נקי מפסולת רוחנית, ולא היה צריך לברר את הניצוצות מתוכו. משום כך הוא כתב, שעל המן לא היו מברכים, ובלשונו:
"נענה אחד מן החברים, כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר כיוון שהוא לחם שנבלע באיברים (יומא עה ב) שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היה פסולת, ונהניתי מאד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת, והייתי מתמיה לפי זה על הקדוש הרמ"ע שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד."
בעקבות דרישתם של בני ישראל לקבל בשר, נעסוק השבוע בשאלות: א. האם מותר לאכול דג יחד עם בשר. ב. האם מותר לאכול דג יחד עם חלב. כמו כן, בעקבות הדיון בדיני סכנה, נעסוק בשאלה כיצד הפוסקים התמודדו עם מציאות של סכנות ורפואות שנכתבו בגמרא, ובזמן הזה כבר לא מהוות סכנה או מועילות.
- אכילת דג ובשר
האם מותר לאכול דג עם בשר? הגמרא במסכת פסחים (עו ע"ב) כותבת, שבמידה ודג נצלה עם בשר אסור לאכול אותו. בטעם הדבר מביאה הגמרא שני טעמים: כאשר אוכלים דג ובשר זה גורם 'לריחא' – בעיה שלא נתברר בראשונים מה טיבה, ונימוק שני משום צרעת. למרות שבגמרא האיסור מובא כדבר פשוט, למעשה נחלקו בכך הפוסקים:
א. דעת רוב הפוסקים, שגם בזמן הזה יש איסור לאכול דג עם בשר מחשש לצרעת. כך פסקו להלכה השבות יעקב (ב, קד), הפרי חדש (יו"ד פז, ג) הרמ"א (שם), הש"ך (שם), הילקוט יוסף (קצושו"ע קטז) כף החיים (קעג, ט) ועוד.
גם השולחן ערוך (שם), למרות שכתב שצריך להיזהר לא לאכול בשר ודג, כתבו הפוסקים (עיין למשל ציץ אליעזר כא, ח) שהוא מתכוון לאיסור ממש. ראיה לדבריהם יש מכך, שהשולחן ערוך פסק כדעת הרא"ש, שיש חובה לשטוף ידיים ולאכול משהו בין אכילת בשר ודג, ואם היה מדובר רק בזהירות בלבד, הוא לא היה כותב בלשון חובה (הרמ"א כתב שמספיק לאכול משהו).
ב. לעומת הפוסקים הנ"ל שאסרו, הרמב"ם לא הביא את האיסור בהלכותיו. מה טעם הדבר? החתם סופר (יו"ד קא) הסביר, שלדעת הרמב"ם השתנו הטבעיים, וגם אם פעם היתה סכנה לאכול בשר ודג, בזמן הזה אין, ולכן אין בכך איסור. וכך כתב גם המלבי"ם (ארצות החיים הל' נטילת ידים):
"ולכשתבדוק בספר היד החזקה להרמב"ם תראה, שבכל ספרו לא הזכיר אף גם דבר מכל האזהרות הסגוליות המוזכרות בש"ס, מפני שלדעתו נשתנו הטבעיים לפי טבע המדינות והאקלימים והמזגים והזמנים המשתנים."
כדברי הרמב"ם פסק להלכה גם הרב ליאור (תשובה באתר ישיבה), וכך הוא הבין (ויש שחלקו עליו) גם בדעת המגן אברהם והמשנה ברורה (או"ח קעג). לפי שיטתו, אין בעיה לאכול דג ובשר יחד, וקל וחומר שאין צורך לאכול בשר ודגים בכלים נפרדים וכדומה.
מדוע לא פסק הרמב"ם להחמיר כדברי הגמרא? הסיבה לכך היא, שבפסיקה יש לבחון טעם הפסיקה וכאשר ברורה הסיבה יש לבחון האם היא תקיפה בזמן הזה. במילים אחרות, הרמב"ם טוען, שמכיוון שבזמן הזה אין סכנה באכילת דג ובשר, רצון חכמים שלא נאסור על עצמנו את אותו הדבר, והדברים נאמרו רק בנסיבות מסויימות.
דוגמא
דוגמא לדבר: הרמב"ם פסק בהלכות אישות (יג, יא), שגנאי לאשה לצאת לרחוב, ובעלה צריך למנוע ממנה לצאת. אמנם, הוא יכול לאפשר לה לצאת החוצה פעם או פעמיים בחודש וללכת גם לבית אביה, ובלשונו:
"גנאי לאישה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה."
הרמב"ם במקרה זה, אמנם מציג עיקרון שמבוסס במקרא (בראשית יח, ט. תהילים מה) ובגמרא (יבמות עז), שהאשה צריכה להיות צנועה בהתנהלותה, אבל ברור שהקביעה שמותר לאשה לצאת מביתה רק פעמיים בחודש, היא קביעה שהרמב"ם קבע אותה לפי מנהג מקומו. בזמן הזה, שגדרי הצניעות השתנו, אשה יוצאת מהבית יותר מפעמיים בחודש, וברור שאין בכך בעיה הלכתית.
לעומת זאת, כדוגמא, תמיד הגבר יקדש את האשה, דין זה לא ישתנה ולא משנה מה יקרה, מכיוון שהוא מבוסס על עיקרון בגמרא, ולא על מנהג או תקנה שנהגו בזמן הגמרא בגלל המעמד החברתי שהיה לנשים. לכן גם אם לא מובן מדוע דווקא הגבר מקדש, עדיין אין אפשרות לעשות שינוי, ויש לשנות את דעתנו בהתאם להלכה (ועיין בספר גשר בנות יעקב).
- אכילת דג וחלב
האם אסור לאכול דג בחלב? הגמרא במסכת חולין (קג ע"ב) כותבת, שאסור לבשל בשר וחלב יחד, ויש בכך איסור דאורייתא. לעומת בשר בהמה שנאסר בבישול, בשר, דגים וחגבים מותר לבשל עם חלב. מה טעם הדבר? הסיבה לכך היא, שדגים וחגבים לא נחשבים ממש בשר, ולכן האיסור לא נאמר עליהם.
מכך שהגמרא התירה לבשל אותם יחדיו, הסיק הר"ן (לז ע"א בדה"ר), שגם מותר לאכול אותם יחד, מכיוון שבמהלך הבישול זיעה ואדים נפלטים מהתבשילים ונותנים טעם. כדברי הר"ן פסקו להלכה גם הרמב"ם (מאכלות אסורות ט, ה) והרשב"א (תורת הבית ג, ד).
פסק השולחן ערוך
לכאורה, השולחן ערוך היה אמור לפסוק שמותר לאכול דג בחלב בעקבות דברי הראשונים, אך בבית יוסף (יו"ד פז) כתב, שאסור לאכול דג בחלב ביחד משום הסכנה "כמו שנתבאר באורח חיים בסימן קעג".
ומה כתוב באורח חיים בסימן קע"ג? כפי שראינו לעיל, בסימן קעג השולחן ערוך אמנם מתייחס לדיני סכנה, אבל שם לא כתוב שאסור לאכול דג בחלב מפני הסכנה, אלא שאסור לאכול בשר ודג מפני הסכנה: "בין בשר לדגים, חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר", ונמצא שיש טעות כתיב בבית יוסף! וכך כתב הש"ך (ס"ק ה):
"אבל הוא טעות, כי לא נזכר שם אלא דדגים עם בשר אסור משום סכנה, אבל בחלב לא שמענו ולא ראינו, וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול גם בדרכי משה השיג על הבית יוסף בזה וכן בספר באר שבע דף ק' ושאר אחרונים השיגו עליו בזה וגם בש"ס משמע בהדיא (= בפירוש) דלית ביה אפילו משום סכנה והוא פשוט."
בעקבות הטעות בבית יוסף, נחלקו הפוסקים לשתי קבוצות:
א. קבוצה אחת שכללה את הרמ"א (דרכי משה ד), הש"ך (שם), הט"ז (שם ס"ק ג), הפרי חדש (שם ס"ק ו), החיד"א (מחזיק ברכה ס"ק ד) ועוד פוסקים שטענו, שמכיוון שמדובר בטעות בבית יוסף, ובגמרא ובראשונים מוכח שאין בעיה לאכול דג בחלב – ממילא אין בעיה לאכול דג בחלב, וכך מנהג האשכנזים.
ב. קבוצה שניה שכוללת את הלבוש (יו"ד שם), הבן איש חי (בהעלותך שנה שנייה), הרב עובדיה (יחווה דעת ו, מח) טענה, שגם אם מדובר בטעות כתיב: "כיוון שהדבר יצא מפי המלך הוא מרן הבית יוסף" – אין להקל בדבר, ואסור לאכול דג בחלב, וכך נוהגים קהילות הספרדים. אמנם, במידה ובישלו בטעות חלב עם דג, אז בדיעבד מותר לאכול (וחמאה בדג יש מקילים לכתחילה[1]).
- יחס הרמב"ם לדברי סכנה
הרמב"ם באופן עקבי, לא פסק את דברי הגמרא ביחס לסכנות. יש שפירשו שהסיבה לכך היא, שהרמב"ם סובר שהשתנו הטבעים מזמן הגמרא, ודברים שהיו בעבר סכנה כיום כבר לא מהווים סכנה, ולכן אין טעם לפסוק דינים אלה (עיין למשל חת"ס יו"ד קא ועוד רבים). כיוון שונה אנו מוצאים בדברי בנו, רבי אברהם בן הרמב"ם (מספיק לעובדי ה') בשם הרמב"ם עצמו.
א. הגמרא במסכת פסחים (קט ע"ב) מקשה, כיצד תיקנו חכמים לשתות בליל הסדר ארבע כוסות? והרי כל דבר שבא בזוג (2, 4, 6, 8 וכו') יש בו סכנה! מתרצת הגמרא, שמכיוון שליל הסדר הוא ליל שימורים, דהיינו לילה ששמור מהמזיקים, אין בכך חשש.
אומר רבי אברהם בן הרמב"ם, שחכמים לא באמת חשבו שכאשר עושים דבר פעמיים יש בו סכנה, שהרי אין בכך הגיון. הסיבה לכך היא, שבבית המקדש היו נוהגים לעשות את הכל בכפולות של שתיים. חכמים ידעו שאם יגידו לאנשים לא לעשות הכל בזוג זכר לבית המקדש, הם יזלזלו באיסור, לכן אמרו שאסור לעשות כך בגלל החשש לסכנה, וכך כולם יצייתו לאיסור.
ב. הוא הדין אומר רבי אברהם, לגבי נטילת ידיים למים אחרונים. בעיקרון המטרה של הנטילה היא, שאדם יכין את עצמו לברכת המזון, כמו נטילת ידיים לתפילה. חכמים ידעו, שאם יגידו שזה הטעם, יש חשש שיזלזלו בתקנה, לכן כתבו (חולין קה ע"א) שצריך ליטול ידיים מחשש למלח סדומית – סוג מלח שמעוור את העיניים במידה והיד שנגעה בהם נוגעת בעיניים, ובלשונו:
"ועל פי הצורה החיצונית של ההלכה, סיבת חיוב מים אחרונים מפני סכנת מלח סדומית. והנראה לי שסיבת חיובם היא משום ההכנה לברכת המזון שהיא מצווה דאורייתא, וקשרו את החיוב עם סכנה כדי שהאנשים יזהרו בה משום פחדם מהסכנה. אני מעתיק מאבא זצ"ל (= הרמב"ם) מה שדומה לזה לגבי לא יאכל אדם תרי (= שתיים), שסיבת איסורם – להרחיק מהמנהג להכפיל בבית המקדש, ובבארם להם ובקשרם בסכנה כדי שיהא בטוח בהרחקת האנשים מזה."
יש גם נפקא מינה לדין זה. לדעת התוספות (חולין שם, ד"ה מים), מים אחרונים לא נוהגים היום, מכיוון שבזמן הזה מלח סדומית לא מצוי ביננו. לדעת הרמב"ם לעומת זאת, גם היום יש עניין להתכונן לברכת המזון, ולכן גם בזמן הזה צריך ליטול ידיים במים אחרונים, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (קפא, א), בגר"א (שם), במשנה ברורה (שם, ס"ק כב) ובילקוט יוסף (שם, א,).
יחס הגאונים לדברי סכנה
עד כה ראינו שתי אפשרויות ביחס לרפואות ודברים שהיתה בהם סכנה בעבר, ובזמן הזה לא נוהגים. אפשרות ראשונה – השתנה הטבע (חתם סופר), אפשרות שניה – יש טעמים נסתרים מעבר לטעמים שמופיעים בפירוש (ר' אברהם בן הרמב"ם). אפשרות נוספת מופיעה בדברי הגאונים (גיטין עח ע"ב).
חז"ל במספר מקומות בש"ס נתנו הדרכות רפואיות לחולים, שחלקן וודאי לא נכונות היום. לדוגמא, הגמרא בגיטין (סט ע"ב) כותבת, שאדם החולה במחלת חום, עליו לקחת תרנגולת שחורה, לקרוע אותה שתי וערב, לגלח את ראשו באמצע ולשים עליו את התרנגולת. ברור שבזמן הזה, פתרון כזה לא יעבוד (ייתכן שדברים מעין אלו עבדו בעבר בעקבות השפעות פסיכולוגיות, כמו תרופות פלצבו שהיום מועילות).
כיצד יש להתייחס לדברים אלו? הגאונים כתבו (שם), שייתכן שחז"ל לא דייקו בדברים אלו, מכיוון שהם התייחסו לידע הרפואי והמדעי שהיה נתון בזמנם. בזמן הזה שברור שהידע הרפואי שהיה בזמנם מוטעה, אין מצווה להשתמש ברפואות כגון אלה, וכן כתב גם הרמב"ם במורה נבוכים (ג, יד) ביחס לתפיסת חז"ל את הדרך שהעולם בנוי (למשל שהעולם שטוח וכו' ועיין הערה[2])
שבת שלום!
[1] טענה נוספת שהביאו האוסרים היא שמופיעה בפתחי תשובה וכן בדברי הרב עובדיה בשם מספר פוסקים, שדעת הרופאים היא שיש בכך סכנה. אמנם החתם סופר (סי' קא) כתב, שהרמב"ם, שהוא גדול הרופאים לא הביא את האיסור לאכול דג וחלב, ועולה שהוא לא רואה בכך סכנה. כיום בוודאי אין בכך סכנה, כפי שרואים הרבה אנשים שלא אוכלים ולא קורה להם כלום.
[2] יש לציין, שכל הנידון כאן הוא רק בעניינים הנוגעים לדברי רפואה וסכנה, לעומת זאת כאשר דנו בדברים שנוגעים למצווה, הגישה שמרניות יותר. למשל הגמרא מונה מספר בהמות שהן טריפות, וכותבת שאותן הבהמות לא יכולות לחיות יותר משנה. כיום ברור שחלק מהבהמות יכולות לחיות. למרות זאת כתבו הפוסקים, שאותה רשימת טריפות מזמן הגמרא נשארת (עיין למשל חזו"א יו"ד ה).
