תרומות – לחץ כאן

מה הן שבע מצוות בני נח ואיך מקיימים אותן?

שאלה:

היי כבוד הרב האם תוכל להסביר לי שאני אבין מה זה מצוות דינים מה אני עושה כדי לשמור את המצווה הזו האם זה שיש בארץ ישראל איפה שאני חי בית דין שמעניש את אותם עוברי המצוות זה מספיק טוב או שזה בעצם המטרה של המצווה אן שמה המטרה של המצווה זו המצווה היחידה שאני לא יודע אם אני עושה או לא כי אין לי מושג אם אני עושה או לא הבקשה אשמח אם תסביר לי מה אני צריך לעשות איך אני שומר את המצווה הזו גם ותסביר לי קצת על המצווה למה הוסיפו אותה אחרי כן תודה רבה אני ממש מפחד שאני לא עושה את המצווה הזאת ואני מקווה שתסביר לי שאני אבין מה אני צריך לעשות בדיוק

תשובה:

שלום וברכה

באופן עקרוני מצות דינים אמורה יותר על גורמי השלטון, שהם חייבים לכונן בתי משפט שידונו את העם, אבל גם אדם פרטי יש לו בזה ענין, שכאשר יש לו דין בדיני הממון עליו לשאוף לבוא להתדיין בפני בית דין [שלאו דוקא דנים אותו בכל לפי דין תורה, אבל הם ידעו כיצד לדון גוי על פי דיניו]. במקורות נרחיב בכל פרטי חיובי הגוי בשבע מצוות.

מקורות:

איסור עבודת האלילים

א. א. המצוה הראשונה היא איסור עבודת האלילים. וכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ט הל' ב): "כל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה, ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל, ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי".

ועיין באור שמח שם דתמה, מנין למד הרמב"ם לאסור עשיית פסל לנוי, הרי הלכה זו נלמדה מקרא ד"לא תעשון אתי", שנאמר לישראל ולא לגוי. ובאבני נזר (יו"ד סי' קכג ס"ק ב) תי', דלעולם אין זה מכלל האיסור האמור לגוי, אלא דכיון דאיירי בגר תושב הבא לשכון בתוך ישראל, מוטל עלינו לאסור עליו לקיים צורות אלו אף שנעשו לנוי, שמא יטעו בהם ויראה לבריות כעבודה זרה.

ולפי דבריו יש לדון האם זו הלכה מיוחדת בגר תושב הבא לדור עם ישראל בארצם, או שגם בנידון דידן לענין גר הוא כך.

אמנם, בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' נה) נקט בפשיטות בביאור שיטת הרמב"ם, דאחר שאסרה תורה ע"ז לבן נח דינו בזה ככל ישראל, וכשם שישראל אסור מדין תורה לעשות צורה אפי' לנוי, כך גם בן נח, ולדבריו פשיטא שגם הבא להתגייר בכלל האיסור.

בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קכח) כתב לפרש, שגם הרמב"ם לא אסר אלא בצורה שדרך לעובדה וע"ז גמורה היא מצד עצם מהותה, אלא שהוא חושק בה לנוי, ובזה סבר הרמב"ם דחיישינן שמא ימשך אחריה ויעבדה. אבל בסתם צורה שאין דרך לעובדה, אף הרמב"ם מודה דשרי. (ובעיקר דברי הרמב"ם עיין מנחת חינוך מצוה פו שלמד בשיטת התוס' בע"ז מג ע"ב דבן נח מותר לעשות צורות לנוי).

ב. לא רק עבודת האלילים אסורה לבן נח, אלא גם עצם האמונה בהם ובכוחם אסורה. ונחלקו הפוסקים האם מוזהר הוא גם על האמונה "בשיתוף". ברמ"א (או"ח סי' קנו) נקט דבני נח לא הוזהרו על השיתוף, וכ"כ שם במחצית השקל בשם עולת תמיד. וע"ע שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קמח) דכתב, דאף שכתבו מקצת מחברים שבני נח הוזהרו על השיתוף לא מצינו כזאת בבלי ובירושלמי, ולהדיא אמרו דכל שישראל נהרגים עליה בני נח מוזהרים עליה, וישראל אינו נהרג על השיתוף. וע"ע שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' מא), שו"ת שב הכהן סי' לח, ושו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"א סי' נא) דנקטי שבני נח לא נצטוו על השיתוף. (בשו"מ שם פי' עפ"ז, דעיקר הציווי שנאמר בסיני "אנכי" ו"לא יהיה לך", הוא שלא לעובדו בשיתוף, אבל עצם איסור ע"ז כבר נצטוו בו קודם לכן. ולכך נכפל הציווי בעשה ולא תעשה, לומר לך, שלא די באמונתנו במציאות ה', אלא נצטוונו נמי שלא נאמין באחר זולתו).

אמנם, בשו"ת מעיל צדקה (הובא בפרמ"ג או"ח סי' קנו) כתב דבני נח הוזהרו על השיתוף (עיי"ש שלמד דבריו מדברי הרמב"ם ריש הל' עבודת כוכבים שפי' דחטאם של דור אנוש היה שעבדו ע"ז בשיתוף, ומוכח שהוזהרו על כך), וכ"כ במנחת חינוך (מצוה פו אות ב) ובס' אבני זכרון (עמ' כג) בשם שער אפרים. ונפק"מ בזה בזמנינו האמונה בנצרות שלדעת רבים מן הפוסקים נחשבת כע"ז בשיתוף.

 

איסור ברכת ה'

ב. א. המצוה השניה היא איסור ברכת ה'. וכתב הרמב"ם (שם הל' ג): "בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון – חייב, משא"כ בישראל" (וזאת ע"פ דברי הגמ' בע"ז נו ע"א). ובטעם שהחמירו בו יותר מישראל כתב בשו"ת שואל ומשיב שם ע"פ הנ"ל, דישראל נצטוו על השיתוף, לפיכך עיקר עבודתנו להי"ת היא בשם הוי"ה המורה על האחדות ולא בשאר השמות שאינם אלא כינויים, אבל בני נח שלא נצטוו על השיתוף כל השמות שווים אצלם, ואחת היא להם אם מברך בכינוי זה או אחר.

ב. אם בירך בלא הזכרת שם אינו חייב (ראה מנחת חינוך מצוה ע, וחזון איש סנהדרין סי' כ ס"ק ג). ומ"מ אם הזכיר שם, אפי' היה זה אחד מן השמות הנמחקים – חייב (מנחת חינוך שם).

ג. בכלי חמדה (פ' עקב דף נז ע"ד) דן, האם בן נח מוזהר על מחיקת ה', ועיי"ש שצידד להחמיר בזה ע"פ שיטת הרמב"ן בחידושיו לקידושין, ואכה"מ להרחיב בראיתו.

 

איסור רציחה

ג. א. המצוה השלישית היא איסור רציחה. ואף בזה חמור דין בן נח מישראל, וכמוש"כ הרמב"ם (שם הל' ד): "בן נח שהרג נפש, אפי' עובר – נהרג עליו. וכן אם המית טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי וכו', הואיל והמית מכל מקום – חייב. וכן אם הרג רודף שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, משא"כ בישראל". והיינו, דכיון שבמקרים אלו ישראל חייב מיתה בידי שמים כמבואר ברמב"ם (הל' רוצח פ"ב הל' ב והל' ח), בן נח נהרג עליהם, עיין שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' לז), וכלי חמדה (פ' נח ס"ק ג). וע"ע בס' בתי כהונה (בית ועד סי' ח) דהרמב"ם יליף לה בק"ו מעוברין (שאם על עובר שישראל אינו חייב עליו אפי' בידי שמים בן נח נהרג, וכדילפינן לה מקרא בסנהדרין נז ע"ב, באלו שישראל חייב עליהם מיתה בידי שמים לא כל שכן).

ב. בן נח שהרג ע"י שליח, נסתפק במנחת חינוך (מצוה לד) אם חייב עליו, דבישראל אין שליח לדבר עבירה אולם בבני נח אפשר דהוי שליחות גמורה (דאף דאין שליחות לנכרי מ"מ נכרי נעשה שליח לנכרי חבירו). וראה בס' קהילת יעקב (תוספות דרבנן א סי' ה דין ט) שהאריך להוכיח דבנכרי יש שליח לדבר עבירה.

ג. בס' פרשת דרכים (דרוש ב) כתב, דאף שבן נח אינו מצווה על קידוש ה' ומשום כך אינו מחוייב למסור נפשו שלא לעבור על איסור ע"ז וגילוי עריות, מ"מ על איסור רציחה מחוייב למסור נפשו. שהרי הטעם ששפיכות דמים אינה נדחית מפני פיקוח נפש אינו משום מצות קידוש ה', אלא סברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, וסברא זו שייכא נמי בבן נח.

ד. בדבר אברהם (ח"א סי' יא) כתב, דכיון שבן נח מצווה על הרציחה אסור לו להכריז מלחמה על עם אחר, אלא שאם קמו עליהם להורגם מותרים להשיב מלחמה שערה להתגונן ולהציל חייהם.  

 

איסור עריות

ד. א. המצוה הרביעית היא איסור עריות. "שש עריות אסורות לבן נח, האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה". (בפרטי הלכה זו עיין עוד ברמב"ם שם הל' ה – ז).

נתגיירה אמו ואח"כ בא עליה – אינו נהרג, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. (ומ"מ גם אם נתגיירו שניהם אסורים זה בזה, כדי שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה (שו"ע סי' רסט סעי' א).

ב. אין בן נח חייב על אשת חבירו בעודה ארוסה, עד שתבעל לבעלה (רמב"ם שם), דאף שיש אישות לנכרי מ"מ קידושין וחופה לית להו (מנחת חינוך מצוה לה).

ג. בשדי חמד (מערכת ה' כללים ו) דן, האם בן נח מוזהר על איסור קריבה לעריות (חיבוק ונישוק), ועיי"ש שהביא בזה פלוגתא בין האחרונים.

 

איסור גזל

ה. א. המצוה החמישית היא איסור גזל. וכתב הרמב"ם שם: "בן נח חייב על הגזל, בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל , ואחד הגוזל ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר, אפי' פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן, משא"כ בישראל. וכן חייב על פחות משווה פרוטה"[1].

ב. גזל חפץ מחבירו כדי לצערו ודעתו להחזירו, כתב מנחת חינוך (מצוה רכד), דכיון שאינו אסור משום גזל אלא מחמת הצער הנגרם בזה לנגזל, בן נח אינו מוזהר על כך.

ג. בס' החינוך (מצוה תטז) כתב, שבן נח מצווה על לאו ד"לא תתאווה" שהוא ענף מאיסור גזל. ובמנחת חינוך (מצוה לח) הוסיף עפ"ז, שעובר הוא גם בלאו ד"לא תחמוד".

 

מצות הדינים

ו. א. המצוה השישית היא הדינים. והיינו, שיהיו מושיבים דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בקיום ז' מצוות אלו, ולהזהיר את העם (רמב"ם שם הל' יד).

ב. בתשובות הרמ"א (סי' י) דן, האם הציווי הוא שכל מלך יחוקק חוקים כפי ראות עיניו ויתחייבו בני אותו אומה לדון כפי חוקיו מדין תורה, או שמא, מחוייבים הם לדון על פי תורה בכל דיני הממון מלבד אלו שהופקעו מהם להדיא, וממילא אין בכח המלך לפטור שומר שכר מגניבה וכדו'.

ועיי"ש דתלה זאת בפלוגתא דאמוראי במקורה של מצות הדינים, שכך שנינו בסנהדרין (נו ע"ב): "מנהני מילי, אמר רבי יוחנן, דאמר קרא (בראשית ב): ויצו ה' אל-הים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ויצו – אלו הדינין, וכן הוא אומר (בראשית יח): כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו'. אל-הים – זו עבודה זרה, וכן הוא אומר (שמות כ) לא יהיה לך אל-הים אחרים וכו'. כי אתא רבי יצחק תני איפכא: ויצו – זו עבודה זרה, אל-הים זו דינין. בשלמא אלהים זו דינין – דכתיב (שמות כב): ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו'". ע"כ. ופי', דמאן דיליף לה מונקרב בעה"ב אל האל-הים דאיירי בדייני ישראל, סבר שאף הם מחוייבים לדון בדיננו, ולמאן דיליף לה מ"ויצו", כל ציווי במשמע ואפי' היה זה היפך דעת תורה.

מיהו, יעויין במדרש תנחומא (פרשת שופטים סי' א), וז"ל: "שופטים ושוטרים וגו' (דברים טז יח). זש"ה מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז יט), דבריו אלו דברי תורה, חקיו אלו המדרשות, ומשפטיו אלו הדינין. לא נתן הקב"ה את התורה ואת הדינין אלא לישראל בלבד, ומנין אתה למד שישראל וגוי עובד כוכבים שיש להם עסק זה עם זה, שאסור לישראל לומר לגוי לך עמי לערכאות שלכם, שהוא עובר בלאו, שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. והלא אוה"ע נצטוו על הדינין, שהוא אחת משבע מצות בני נח, ומהו ומשפטים בל ידעום, אילו דקדוקי הדין. שכך שנינו: מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. ובני נח נהרגין בעד אחד, ובדיין אחד, ושלא בהתראה, מה שאין כן בישראל, לפי שדיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה, וכתיב לא יקום עד אחד באיש וגו', על פי שני עדים וגו'". ומבואר דאינם חייבים לדון בדיננו.  

ולענין הלכה מסיק שם שמחוייבים לדון כדין תורה, וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמב), ושו"ת בית שלמה (חו"מ סי' קלא), ובנחל יצחק (סי' צא ענף א).

ולכאורה נראה, דנפק"מ בזה, בישראל שתבע נכרי בערכאות שלהם ודנו אותו שלא ע"פ תורה ונתגייר הנתבע, האם מותר התובע לתבוע הימנו מעות אלו שנתחייב לו בדיניהם ע"פ חוקיהם, אחר שנתחייב לו בזה כבר בגיותו, או שמא שלא כדין הם עושים, דמעיקרא דדינא מחוייבים הם לדון ע"פ דין תורה[2].  

ג. בתומים (סי' ט סעי' א) הביא מדברי החוות יאיר שנסתפק, האם מותר ליתן שוחד לדיין גוי, ועיי"ש דהעולם נוהגים בזה היתר, וכנראה הטעם משום דשוחד פועל קירוב הדעת וכיון דבלאו הכי בדיני עכו"ם קרובים כשרים לדון, מותר ליתן גם שוחד.

אמנם בליקוטי שו"ת חתם סופר (ח"ו סי' יד) החמיר בזה, מלבד מקרה שיודע הוא בודאי שהדין עמו, אלא שהשופט מתרשל במלאכתו ומרחם על הבעל דין שכנגדו וכדו', שאז נתינת השוחד אינה אלא בכדי לעשות משפט צדק (וראה בס' מלא רועים ערך בן נח אות ח שחילק וכתב דאם שני בעלי הדין הם ישראל מותר ליתן שוחד, ואם אחד מהם נכרי הדבר אסור).

ד. עוד למדנו מדברי הרמב"ם הנ"ל, דמלבד החיוב לשפוט בין איש ובין רעהו מחוייבים הם ללמד את העם דרך הישר והטוב, למען ילמדו לכלכל מעשיהם בחסד ובמשפט, וראה מש"כ בזה בשו"ת מחנה חיים (ח"ב סי' כב).  

 

איסור איבר מן החי

ז. א. המצוה השביעית היא איסור איבר מן החי. בכלל מצוה זו שלא יאכל גם בשר מן החי (אף שאינו איבר שלם). וברמב"ם שם כתב, דבן נח נענש על אכילה כל שהיא, דלא ניתנו שיעורין אלא לישראל[3].

ב. נחלקו הראשונים האם בן נח מותר בבשר בהמה המפרכסת, דעת הרמב"ם (שם הל' יב) דאף שישראל מותר לאכול בשר זה כיון שנשחט כהלכה, בן נח שאינו בכלל חיוב שחיטה אסור בכך, דכל שלא ניטלה נשמתה לגמרי, כחיה נחשבת היא לגביו. מיהו בש"ך וט"ז (יו"ד סי' כז ס"ק א) פסקו ע"פ דברי הרשב"א והטור, שאין חילוק בזה בין ישראל לגוי, וכשם שישראל מותר לאכול בשר זה אחר מיתת הבהמה, כך גם בן נח. (מיהו, כל זמן שהבהמה מפרכסת הבשר אסור באכילה). ויש לדון לשיטת הרמב"ם האם מותר לאכול ממנו אחר שנתגייר, או שמא יש לאסור עליו, משום שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה.

ג. נתערב לו בשר זה בחתיכות אחרות נחלקו האחרונים האם מותר לאוכלה מדין ביטול ברוב. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' יט) נקט דאפי' נתערב באלף לא בטיל, דדין רוב למדנוהו מדכתיב אחרי רבים להטות, ולישראל נאמר ולא לבני נח. כדבריו כתבו פרמ"ג (ריש שער התערובות ח"א פ"א חקירה ג), ובתיבת גומא (פ' נח), ובשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אבהע"ז סי' מב). מיהו מדברי המנחת חינוך (מצוה ב) משמע, דכיון דכלל נקוט בידינו דליכא מידי דמותר לישראל ואסור לבני נח, אפשר דשווה דינם בזה לישראל, וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' קלה קלו), וכ"כ להקל בס' יהושע (סי' פג).

וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קד) שכתב לחלק בזה בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן דכיון שהוא בטבע העולם סברא היא שיש לילך אחריו, וא"צ בזה לילפותא מיוחדת. וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' קעו) בדברי הראשונים בזה. ואף בזה יש לדון מה יהא בדינו אחר שיתגייר.

מיהו נראה שאם נתערבה לו חתיכה זו אחר הגרות ודאי יש להקל, אף שבגיותו לא היה מועיל לו הדבר, דהכא שאני שהדבר המתיר נתחדש אחר שנתגייר, ואכהמ"ל בזה.

ד. במנחת חינוך (מצוה יד) דן, האם בן נח מותר בהנאת איבר מן החי. דישראל מותר בכך משום דאיתקש איבר מן החי לדם (פסחים כב ע"ב), אולם בני נח שאינם בכלל י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן אפשר דאסורים אף בהנאה. מאידך, אף כאן שייכא הסברא הנ"ל ד"מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור".

 

מצוות שהשכל מחייבן

יש מן הפוסקים דס"ל, שבן נח חייב בכל המצוות שהשכל מחייבן, ולא רק בז' מצוות אלו



[1] בטעם הדבר ראה מנחת חינוך מצוה קל שדן האם משום שאינם בכלל שיעורין שנמסרו הלכה למשה מסיני, או משום שאינם מוחלים על ממונם אפי' בפחות מפרוטה.

[2] בעיקר הטעם דהתירו לו לתובעו בערכאות שלהם עיין מרדכי (ב"ק פ"ז סי' עד) דאיירי שאינו יכול לתובעו בפני בית דין של ישראל, דאינו מצוי לו עתה או שמסרב לבוא, אולם בשו"ת חתם סופר (ח"ה חו"מ סי' ג) כתב, דאם נעשה הדבר בהרשאת בי"ד נעשים הערכאות שלוחיהם לכך. ונפק"מ בזה, בגוונא שטרם נפסק הדין ונתגייר הגוי, דמחמת סברת המרדכי אין להתיר להוסיף ולדון בפניהם, ועליו לבטל תביעתו ולהביא קמיה בי דינא, אבל לסברת החתם סופר כיון שנעשה הדבר בשליחות בית דין ליכא איסורא ובתר שעת התביעה אזלינן, עיי"ש ודו"ק.

[3] באחרונים הקשו, כיון דסבר הרמב"ם דשיעורו בכל שהוא, א"כ מאי נפק"מ יש באיסור איבר מן החי יותר מאיסור בשר מן החי (הא ניחא אם בבשר מן החי היה צריך שיעור כזית, שפיר קמ"ל דבאיבר שלם א"צ לזה, אבל לשיטת הרמב"ם קשיא). ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' ע) כתב, דבאכילת איבר מן החי עובר בשני לאוין, ואילו בבשר מן החי עובר רק בלאו אחד. ונפק"מ בזה, כשצריך לאכול מן החי לצורך הצלת נפשו, דעליו ליקח בשר מן החי שעובר עליו רק בלאו אחד ולא איבר מן החי שעובר עליו בשני לאוין. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת רבי יעקב מליסא (סי' טז), שו"ת שואל ומשיב (תליתאי ח"א סי' תב), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' לח ס"ק כא).

Join the Conversation

1 Comment

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל