לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

טבילת גר אחרי שהתפללו ערבית בפלג המנחה

שאלה:

שלום הרבנים גוי שישב אצל בית דין לפני מנחה, וקיבל על עצמו תורה ומצוות ונמשך דינו משך זמן ובינתיים התפללו כל בתיה"כ שבעיר תפילת ערבית בעוד היום גדול. האם מותר להטבילו לגרות לכתחילה? תודה רבה חג שמח

תשובה:

שלום וברכה

כיון שהנושא אינו הלכה למעשה אלא כדי ללמוד את הענין, אני מעתיק לך תשובה שערכתי בענין זה לספר משנת הגר לרבי משה קליין שליט"א, בחורף שנת תשס"ו.

סימן כד

אחר שהתפללו הקהל ערבית האם דינו כלילה לקבלת גרות

שאלה

הנה נתבאר לעיל שמילת הגר וטבילתו נעשים ביום דוקא ולא בלילה. ויש לדון, בגר הבא להתגייר בבית דין אחר שכבר התפללו הקהל באותו מקום ערבית בעוד היום גדול, האם נחשב זמן זה להם כלילה ועליהם לדחות גרותו למחר, או שמא אף שכבר נהגו בו כלילה לענין ערבית כיון שעוד היום גדול רשאים לקבל גרותו. שאלה זו מצויה טובא בקהילות אירופה בימות הקיץ שהשקיעה מתאחרת הרבה וברוב הקהילות מתפללים ערבית כשתי שעות קודם הלילה, בעוד היום גדול. 

וג' ספקות בדבר:

א. בעצם הדין יש לדון האם מחמת שלענין ערבית נהגו בו כלילה נאסרים הם בכל הדינים שזמנם ביום דוקא.

ב. עוד יש לעיין, האם גר זה הבא להתגייר נטפל לקהילה זו וכיון שכבר התפללו נעשה לילה בשבילו ושוב אינו יכול לטבול, או שמא כיון שבשעת תפילתם היה נכרי אינו נטפל להם בזה, ולדידו יום הוא ושפיר יכול לימול ולטבול.

ג. אף אם נאמר שלגבי הגר עדיין יום הוא, מ"מ דייני בית הדין מכלל הציבור הם, ולגביהם נחשב לכאורה זמן זה כלילה, האם ימנע הדבר בעדם מלקבלו עתה לקהל ישראל.

 

תשובה

 

מל אחר שהתפללו הקהל ערבית – האם דינו כנימול בלילה

בדין קטן (ישראל) הבא לימול ביום השמיני למילתו אחר תפילת ערבית בעוד היום גדול, האם רשאים למולו או שמא נחשבת היא כמילה הנעשית בלילה, כתב בשו"ע (סי' רסב סעי' ז): "אין דבר זה תלוי בתפילה אם התפלל מבעוד יום, בין להחמיר בין להקל".

ומקור דבריו בדברי מהר"ם, הובא בהגהות מימוניות (הל' מילה פ"א הל' ח) וז"ל: "כתב מורי רבינו שיחיה, דאינו תלוי כלל בתפילה אם קיבלו שבת מבעוד יום, לא להקל ולא להחמיר, אלא מיציאת הכוכבים".

ומבואר מדבריהם לכאורה, שאף אם התפללו הקהל ערבית ולאחר מכן נולד קטן זה, דינו לענין מנין ח' ימים כמי שנולד ביום ואין להמתין לו יום נוסף למילתו. כמו כן אם לאחר שהתפללו ערבית נזדמן להם קטן שהיה זמנו לימול היום, מלים אותו ואין דוחים מילתו למחר. וכן הוא הדין אפי' במילה שלא בזמנה, אם נזדמן להם קטן למולו אחר תפילת ערבית בעוד היום גדול רשאים למולו, שזמן תחילת הלילה אינו נקבע בתפילת הקהל אלא ביציאת הכוכבים.

 

הסתירה בזה בדברי מהר"ם

ולכאורה הדברים צ"ב, דבשו"ע יו"ד סי' שעה (סעי' יא) ובסי' תב (סעי' יא) ציין לדברי המרדכי (מועד קטן פ"ג סי' תתקכג) שכתב בשם מהר"ם: "התפלל ערבית ושמע שמועה שמת לו מת, אע"פ שלפני צאת הכוכבים הוא – מונה ז' ימי אבלות מיום המחרת, ואותו יום אינו מצטרף, הואיל והתפלל ערבית כבר עשאו לילה[1].

ועפ"ז כתב בתרומת הדשן (סי' קכא) הובאו דבריו בשו"ע או"ח (סי' ל), שאם לא נזדמנו לו תפילין עד אחר שהתפלל ערבית שוב לא יניחם אף שהחמה עודה בראש האילנות, וכ"פ הלבוש. (מיהו יעויין במשנ"ב שם ס"ק יז דהסכמת האחרונים אינה כן, וכל שלא הניחם ביום מחוייב להניחם גם אחר תפילת ערבית בלא ברכה. אבל אם כבר הניח ביום אין לו לחזור ולהניחם עתה שכבר התפלל ערבית, שלא יהא כתרתי דסתרי. ועיין א"ר דפי' בזה דמעיקר הדין זמן תפילין בין ביום בין בלילה אלא דרבנן תיקנו שלא יניחם בלילה שמא ישן בהם, א"כ לא חשיב כתרתי דסתרי כ"כ).

כמו"כ מצינו בתרומת הדשן (שם) שהביא מעשה בגדול אחד, שפסל גט שנמסר לאשה אחר תפילת ערבית (מחמת פסול גט שניתן בלילה, כמבואר ברמ"א אבהע"ז סי' קכג סעי' ה), אף שהיה זה קודם צאת הכוכבים.

ועפ"ז כתב, דה"ה לענין הפסק טהרה ושבעה נקיים, אם פסקה בטהרה אחר שהתפללו הקהל ערבית, לא עלו לה, דמאחר שפסקה אחר תחילת הלילה אין כאן שבעה ימים שלמים[2].

והטעם בזה הוא, דכיון שנהג כשיטת רבי יהודה (ברכות כו ע"א), שזמן תפילת ערבית מפלג המנחה ודינו כלילה, שוב אין לו לנהוג בזמן זה כיום לענין אבלות ותפילין, דהוא תרתי דסתרי.

וא"כ צ"ע, במה חלוק דין אבלות ותפילין ממילה, דלענין מילה פסק שו"ע שגם אם כבר התפלל ערבית בעוד היום גדול רשאי למולו עד צאת הכוכבים.

 

באורו של תרומת הדשן בזה

ובתרומת הדשן (שם) דן בשאלה זו, וכתב, שיש לחלק בזה בין מילה שהספק נולד ובא מן השמים ואין כח ביד האדם לשנותו, להפסק טהרה ואבלות וכדו', שמחמת הנהגתם בא להם הספק, שהרי בידו של הבעל היה שלא ליתן לה את הגט בזמן זה, וכן יכול היה בעל השמועה לדחות את בשורת האבלות למחר.

ובאורם של דברים הוא, דעיקר הסברא לומר שאחר שהתפללו ערבית יש להם לנהוג בזמן זה כלילה, אינו מחמת שע"י תפילתו באמת נעשה זמן זה לילה לגביו, אלא שמדיני הנהגת המצוות ואופן קיומם נאמרה הלכה שיתקיימו כולם בזמנם ולפי סידרם, וזה שהתפלל ערבית ולאחר מכן בא להניח תפילין או ליתן גט, נוהג בסדר קיום המצוות באופן הסותר זה את זה, ולכך מנוע הוא מלקיים מצוות אלו עתה אחר שכבר נהג בזמן זה כלילה.

אבל כאשר נוצר ובא התרתי דסתרי הזה מן השמים ולא ע"י מעשיו, לא נאמרה הלכה זו, וחוזר הדין לעיקרו לנהוג לגבי זמן זה כיום לכל דיניו עד צאת הכוכבים.

לפיכך, לגבי דינים התלויים במעשיו שבגרמתו באו לו – דין זמן זה כלילה, ואילו לגבי מצות מילה דינו כיום[3].

 

הנפק"מ מדבריו

אלא שע"פ דבריו אלו יתיישב רק אחד מן המקרים האמורים לעיל – כאשר הקטן נולד אחר תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים, והנידון בזה הוא לגבי מנין הימים אימתי למולו – האם דינו כנולד ביום שלפניו או ביום שלאחריו. אבל כאשר נולד הקטן בעיצומו של יום ודחה מילתו עד אחר שהתפללו הקהל ערבית, שוב אין לו למולו. אמנם, המהר"ם לא חילק בזה וצ"ע.

 

חילוק בזה בין מילה הנעשית בקטן לאבלות שחיובה על המתפלל עצמו

באופן אחר יש לחלק ולומר, דחלוק דין מילה מאבילות וכדו', משום שמצות האבלות מוטלת על האבל עצמו שהתפלל ערבית או שנכלל הוא עם הציבור שכבר התפללו ערבית, ולכך אם ינהג עתה לגבי זמן זה כיום נמצא שנוהג בזה ב"תרתי דסתרי" – שאם כבר לילה הוא היאך מונה יום זה לאחד משבעת ימי האבלות שלו. אבל לענין מילה הנעשית בקטן, י"ל דקטן זה שנולד עתה אינו נטפל לאנשי מקומו שהתפללו ערבית קודם שנולד, ולפיכך נמנה יום זה כאחד מח' ימים שממתינים לו לזמן מילתו.

אלא שגם לסברא זו יש לחלק לכאורה בין קטן שנולד אחר שהתפללו הקהל ערבית לקטן שנולד בעיצומו של יום ולא נימול עד אחר תפילת ערבית, דכיון שכבר היה בעולם בזמן תפילת ערבית מסתמא נטפל לאנשי מקומו ודינו כנימול בלילה.

עוד יש לדון לסברא זו, לפי מה שנתבאר בדרכי משה (יו"ד ריש סי' רסד) בשם אור זרוע (מילה סי' קז), שמצות המילה מוטלת על האב בדוקא וחשיבא כמצוה שבגופו שאין לו למוסרה לאחר, הובאו דבריו בש"ך חו"מ (סי' שפב) עיי"ש שפלפל בזה הרבה[4]. שא"כ אפשר שאף לגבי מילה תלוי הדבר באב ולא בקטן, וכיון שלאב נידון זמן זה כלילה שוב אין לו למול בו את בנו.

אלא שעדיין יש לחלק ולומר, שכיון שגוף הספק הנידון הוא מתי נולד הקטן, ורק אחר קביעת זמן לידתו חלה חובה על האב למולו, י"ל דלענין קביעת יום לידתו אזלינן בתר זמנו של הקטן, וכיון שהקטן לא נטפל באותו היום לאנשי מקומו, קבעינן שנולד ביום, ואחר שכבר נקבע שנולד ביום ממילא חלה חובה על האב למולו אחר שמונה ימים מיום זה.

נמצא לסיכומו של דבר, ששני מהלכים יש בביאור החילוק בזה בין אבלות למילה – חילוקו של תרומת הדשן בין דבר הבא בידי שמים לדבר התלוי בהנהגת בני אדם, והחילוק הנ"ל בין קטן שלא נטפל עדיין לאנשי מקומו לאבל הנגרר בקביעת הזמן אחר הציבור המתפללים.

 

לחלק בזה בין תפילין לאבלות וכדו'

חידוש נוסף למדנו לשיטת תרומת הדשן. דהנה מדבריו מבואר, שמעיקר הדין אחר תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים יום גמור הוא, ומשום כך, לענין ספק הבא לו מן השמים שלא היה הדבר בידו למנוע את השינוי בסדר קיום המצוות לא חששו, ולענין קביעת זמן המילה דינו כנולד ביום, ורק לענין דברים שהיה בידו לסדר קיום מצוותיו כהלכה אמרו שעליו לנהוג ביחס לזמן זה כלילה.

וא"כ קשה, דהא ניחא לענין אבילות והפסק טהרה וכדו', שפיר י"ל דכיון שהיה מוטל עליו לדחות תפילתו ללילה ולקיים מצוותיו כסדרן מחמירים עליו שלא ימנה אבלותו ולא תספור לטהרתה עד למחר. אבל לענין מצות תפילין, היאך יתכן שמעיקר הדין עדיין זמן המצוה הוא ואפ"ה אוסרים אנו עליו להניחם ומבטל ע"י כך מצוה דאורייתא.

וע"כ שחכמים עקרו בזה קיום מצוה דאורייתא, שיש כח בידם לעקור מצוה בשב ואל תעשה, וכעין מה שמצינו לגבי תקיעת שופר ביום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת, שאסרו חכמים לתקוע שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה וביטלו עי"ז קיום מצות שופר דאורייתא.

 

שיטת הט"ז בזה

אכן, בט"ז (או"ח סי' תר ס"ק ב) כתב לחלוק על דברי תרומת הדשן, ונקט, שמעיקר הדין אף אם התפלל תפילת ערבית לא נעשה אצלו הזמן שלאחר מכן כלילה לכל דבר. ומה שאמרו חכמים שינהג בזמן זה כלילה כי היכי דלא להוי כתרתי דסתרי, אין כוונתם בזה לעקור קיום מצוה מן התורה, אלא שלגבי אבלות והפסק טהרה החמירו לדחות את הספירה למחר.

וכתב לפי"ז, דה"ה קהל שלא נזדמן להם שופר ביום שני של ר"ה שחל בימים ה' וו', עד אחר תפילת ערבית של שבת, יכולים לתקוע עד צאת הכוכבים אף שהתפללו ערבית, שלא נאמרה הלכה זו לבטל קיום מצוה, ואפי' מצוה דרבנן, אלא לדחותה בלבד[5].

[אלא שהוסיף, דכיון דהוי תרתי דסתרי, שנוהג באותו הזמן בכל חומרי דשבת ותוקע בשופר כבחול, יתקעו בלא ברכה, שהרי הברכה אינה מעכבת בקיום המצוה, לעומת זאת לענין מילה כתב להקל למול אפי' בברכה, וטעמו בזה הוא, דאחר שמצינו שמצות מילה ביום השמיני דוחה את השבת שוב לא הוי כתרתי דסתרי, וכיון שמחוייב הוא למול באותה שעה שפיר מברך עליה. טעם נוסף יש בזה, משום שהתקיעה עצמה אינה אסורה מעיקר הדין, דהתקיעה חכמה היא ואינה מלאכה, אלא שחכמים אסרוה גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, ולכך כאשר תוקע בלא ברכה נראה הדבר כתקיעת הרשות, משא"כ לענין מילה דבלאו הכי ניכר שעושה למצוה, וממילא אין כל תועלת בכך שמל בלא ברכה[6]].  

 

צ"ע בשיטת הט"ז מ"ש מתפילין

אמנם לענין הלכה דברי הט"ז צ"ע, שהרי בהלכות תפילין (סי' ל) פסק בשו"ע להדיא כדברי תרומת הדשן, ונקט, שאם נזדמנו לו תפילין אחר שכבר התפלל ערבית שוב אין לו להניחם – אף שמבטל עי"ז קיום מצות תפילין דאורייתא, ולפלא שלא הזכיר זאת הט"ז. וכבר עמד בזה הגאון רבי שלמה קלוגר בס' החיים שם (סי' תר).

 

דין הנחת תפילין בלילה

ובישוב קושיא זו, יעויין בסוגית הגמ' בערובין (צו ע"א) ומנחות (לו ע"א) דנחלקו תנאי האם לילה זמן תפילין הוא או לא. ולענין הלכה קיימ"ל דלילה זמן תפילין הוא, אלא שתיקנו חכמים שלא להניח תפילין בלילה שמא ישן בהם ויפיח.

ועפ"ז כתב בס' החיים שם לישב הקושיא הנ"ל, דכיון שמדאורייתא לילה זמן תפילין הוא, א"כ מן התורה אף שמקבל עליו זמן זה ללילה אינו נחשב כמפקיע עצמו בכך ממצות תפילין, שהרי גם אם לילה הוא עדיין יכול ומותר להניח תפילין בזמן זה, וממילא אין כל חסרון בקבלתו, ואחר שמן התורה חלה קבלתו, פוקעת ממנו מצות תפילין מאליה מחמת גזירת חכמים שלא יניח אדם תפילין בלילה שמא יפיח בהם.

בשו"ת בית שערים (סי' כ) כתב באופן שונה: דכיון שלילה זמן תפילין הוא אלא שכל החשש הוא שמא ישן בהם ויפיח, אפשר שלענין תפילין הזמן הקובע לתחילת הלילה אינו צאת הכוכבים אלא זמן השינה, וכיון שהתפלל ערבית לילה הוא אצלו, וחיישינן שמא ישן בהם ויפיח[7].

ולפיכך, אף שלענין שופר סבר הט"ז דעדיין יום הוא, מ"מ מודה שפיר לענין תפילין שאינו מניח משום שכבר הגיע זמן שכיבה.

(קצת צ"ב לדבריו, בגוונא שהקהל התפללו ערבית והוא לא התפלל עמהם, מדוע נטפל עמהם ונעשה לילה אצלו, הרי מבחינת הזמן יום הוא, ומבחינת הנהגתו גם לא הגיע עדיין זמן שינה, ויש ליישב).

 

קבלתו חלה כדין נדר שחל לבטל את המצוה

באופן אחר כתב שם הגרש"ק, ע"פ מה דקיימ"ל שהנדרים חלים על דבר מצוה, וטעם הדבר נתבאר בנדרים (טז ע"א), שחלוק לענין זה דין השבועה מן הנדר. שכן השבועות חלים ב"גברא", ומשום כך אינו יכול להפקיע עצמו מקיום מצוה ע"י שבועה, שכבר מושבע ועומד מהר סיני הוא לקיים מצוה זו, וקדמה שבועה זו שנשבע בסיני ושיעבד את עצמו לקיומה משבועה זו שנשבע עתה להפקיעה.

משא"כ הנודר לבטל את המצוה מהני נדרו, וכגון שנודר ממאכל ביום השבת שנמנע עי"ז ממצות עונג שבת. והטעם בזה הוא, משום שהנדרים חלים ב"חפצא" – במאכל הנדור, וממילא ביטול המצוה בזה אינו ישיר מן הנדר אלא תוצאה ממנו.

וכמו"כ כאן י"ל, דקבלת היום ע"י תפילת ערבית חלה על עצם היום ואין לה ענין עם קיום מצות התפילין באופן ישיר, ומשום כך מועלת קבלתו ולא חשיבא כמנוגדת למצות התורה, ואחר שקיבל עליו זמן זה ללילה פוקעת מצות התפילין מאליה (אלא דסברתו זו לא תתישב לשיטת הט"ז, שהרי לדבריו ה"ה דבשופר תהני קבלתו לבטל את המצוה, ודלא כדעת הט"ז שכתב שאין כח ביד קבלה זו לבטל מצות שופר דאורייתא).

 

החילוק בזה בין מילה לתפילין

אלא שלפי"ז הקשה, אם כסברא אחרונה, שקבלת הלילה שחלה על היום ולא על עצם המצוה מהניא להפקיע חיובו, א"כ גם לגבי מילה נאמר כן, ומפני מה התיר בשו"ע למולו אחר תפילת ערבית.

ופי' הגרש"ק, דהט"ז לשיטתו בזה, דסבר (הל' מילה סי' רסב ס"ק ב) שמילת לילה כשרה בדיעבד, וכיון שאם לא יקיים עתה אחר תפילת ערבית את מצות המילה, יבטל דין יום השמיני לגמרי, נחשב הדבר כדיעבד ורשאי הוא למולו עתה אף שזמן זה נידון כלילה.

ודבריו צ"ב, דממה נפשך, אם זמן זה שאחר תפילת ערבית נידון כלילה א"כ כבר אינו יום השמיני למילתו, ומה רווח יהא בכך שימולו עתה ויבטל דין מילה ביום.

וצ"ל, שאף שזמן זה נידון כלילה לענין זמן קיום המצוה, מ"מ לענין מצות מילה ביום השמיני דינו כיום ואם ימול עתה יחשב שנימול ביום השמיני, וכמו דפשיטא שלענין כתיבת הזמן בשטרות אין כל חשיבות לזמן בו יבחר להתפלל ערבית לענין קביעת התאריך, וודאי נחשב הוא לענין זה כהיום שעבר, ומשום כך סבר שאם ימול עתה יקיים בזה מצות מילה ביום השמיני. והטעם בזה כנ"ל, דעיקר מה דחשבינן זמן זה כלילה הוא משום דהוי תרתי דסתרי, וסברא זו היא בהנהגת האדם ולא בהגדרת עיצומו של יום, ופשוט.

ולפי דבריו אלו, רק ביום השמיני נקל למול אחר תפילת ערבית, אבל בשאר ימים כיון דזמן זה דינו כלילה הוי כמילת לילה דאינה כשרה לכתחילה.

 

שיטת הרמ"א בזה

בשיטת הרמ"א בזה יש לעיין, דביו"ד סי' קצו כתב: "י"א אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול אינה יכולה לבדוק אז ללבוש לבנים ולהתחיל למנות מיום המחרת, מאחר דהקהל כבר עשו אותו לילה, וי"א שמותר אפי' עשו אותו הקהל שבת. ונוהגים לכתחילה להזהר ובדיעבד אין לחוש"[8].

ומבואר מדבריו, שהעיקר להלכה בזה שלא כדברי התרומת הדשן, אלא שראוי לחוש לדבריו לכתחילה. ומה שלא חלק על דברי השו"ע שהחמיר בזה בהל' אבלות, אפשר שסמך על מה שכתב בהל' נדה.

ולפי"ז י"ל שהט"ז בסי' תר נקט בזה כשיטת הרמ"א, וממילא אין כל קושיא על דבריו משיטת השו"ע בהל' תפילין, דלדבריו גם לענין תפילין אין להחמיר בזה בדיעבד, ודו"ק.

 

המורם מן האמור

והנה, לענין גר נסתפקנו לעיל האם נטפל הוא לאנשי המקום לומר שיחשב זמן זה כלילה לגביו או לא. ונראה, דבזה דומה דינו לקטן שנולד אחר שהתפללו הקהל ערבית, דצידדנו לומר דאפשר שאינו נטפל לאנשי אותו המקום. וממילא לסברא זו יש להקל לכאורה למולו ולהטבילו באותה שעה. אלא דכיון שעיקר חובת המילה והטבילה ביום משום לתא דבית דין היא, דגר משפט כתיב ביה, ואין בי"ד עושים דין בלילה, ע"כ בית דין מנועים לכאורה מלקבלו באותה שעה. ובזה יודה גם הט"ז דלעיל, דלכאורה קבלת הגר דמיא לאבלות וספירת נקיים שאינה אלא דחיית מצוה בעלמא, ולא דמיא לשופר ותפילין שיש בדחייתם ביטול מצוה. ע"כ נראה פשוט, שאם התפללו הקהל ערבית אין למולו או להטבילו, ויש להמתין ולבצע את הליך הגרות בבוקרו של יום המחרת. מיהו, היכא שעברו ומלו אותו באותה שעה, הנה אף שנתבאר לעיל סי' כב שיש שהחמירו במילת הגר שנעשית בלילה מחמת עצם גדרי מצות המילה דנעשית ביום דוקא, כאן יש להקל טובא, דכיון שלגבי הגר הנימול עצמו אכתי יום הוי, שפיר חשיבא כמילה הנעשית ביום.

עוד יש לצדד ולהקל בזה ע"פ הנ"ל מטעם אחר, דאפשר דהלכה זו שיהא זמן זה שאחר תפילת ערבית נידון כלילה אינו שייך אלא לענין קיום מצוות הנהוגות ביום, דלענין סדר קיום המצוות נאמרה הלכה שלא תהא הנהגת האדם בהן באופן הנראה כתרתי דסתרי, אבל לענין עשיית דין, אף שמצוה יש בדבר, מ"מ מה שאין בי"ד עושין דין בלילה אין זה מפרטי המצוות והלכותיהן אלא מסדרי הדין והמשפט הוא, דילפינן לה מקרא דכתיב (במדבר כה, ועיין סנהדרין לד ע"ב): "והוקע אותם לה' נגד השמש", וא"כ אפשר שאין כל קפידא בכך שנוהג בזה באופן דנראה כתרתי דסתרי.

 

 

 



[1] והנה, אף שבסי' שעב הביא השו"ע את דברי המהר"ם כ"יש מי שאומר", וכבר נחלקו מפרשי השו"ע ביו"ד ריש סי' קצ כאשר מביא השו"ע דעה בנוסח זה האם כוונתו לפסוק כדבריו או לא, מ"מ כיון שבסי' תב הביא דבריו בפשיטות בלא שום חולק ע"כ כוונתו להכריע הלכה כדבריו. ואף שלענין הפסק טהרה השמיט השו"ע הלכה זו ולא הביאה ביו"ד סי' קצו, אין להוכיח מזה שאין הלכה כדבריו, דאפשר שסמך על מה שכתב בסי' תב.

[2] יעויין שם שהביא בשם גדול אחד שסבר לחלק בזה בין אבלות להפסק טהרה, שאכן לענין ניהוגי אבלות כל שנהג בזמן זה כחלק מן היום הבא לענין ערבית אף לשבעת ימי אבלות לא עלו לו, אבל לענין הפסק טהרה שעיקר ענינם הוא שצריכה להתחזק בטהרה שיעור זמן של שבעה ימים, הקובע לתחילת היום אינה הנהגתו לענין תפילת ערבית, אלא עיצומו של יום. והסברא בזה היא, דאין כל טעם לומר שאשה זו שאנשי מקומה התפללו ערבית צריכה להתחזק בטהרה זמן רב יותר מזו שאנשי מקומה דוחים תפילתם לערב.

אולם בתרומת הדשן דחה סברתו, וכתב דאם אכן לענין ז' נקיים היה הדבר נקבע לפי שקיעת החמה, גם לענין ניהוגי אבלות היה הדין כן. יתירה מזו, בעצם סברא זו שתפילת ערבית נאמרת בעיצומו של היום הקודם יעויין שם שהאריך לחלוק, שהרי לא יתכן לומר שתחילתו של זמן תפילת ערבית הוא כבר בסופו של היום הקודם, דהא כתיב: "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה" – והיינו שיש לו לאדם להתפלל ג' פעמים ביום, ואם זמן זה של פלג המנחה ואילך מכלל היום הקודם הוא, פעמים רבות ימצא שלא יתפלל אדם ביום אחד אלא ב' תפילות, כאשר ביום אחד יתפלל אחר פלג המנחה ולמחרתו יתפלל ערבית בלילה, כך שנמצא שבאותו היום לא התפלל כלל ערבית. 

[3] יש לדון עפ"ז באשה שפעלה זירוז ללידתה באמצעים מלאכותים, האם ישתנה בזה הדין לענין קביעת זמן המילה.

[4] וראה מקורות רבים לכך בתשובות משנה הלכות (ח"ז סי' קעג).

[5] אמנם לכאורה קשיא, דיעויין בט"ז (סי' תרסח) שהאריך להוכיח דהזמן שמוסיף מחול על הקודש בשמיני עצרת דינו כלילה ופטור מן הסוכה, ולכאורה דבריו אלו סותרים למה שכתב בסי' תר לענין מילה ותקיעת שופר. והנראה ליישב ולומר, דחלוק דין מצות סוכה משופר, דמצות שופר מצותה פעם אחת ביום, וממילא כיון שאם ימנע מלתקוע יבטל ממצות היום נאמרה הלכה לדון זמן זה שאחר תפילת ערבית כיום, אבל לענין שמיני עצרת שמצות סוכה נתקיימה בו כל היום כולו, ומצוה קיומית היא ולא חיובית, אלא שעתה שרצונו לאכול סעודת פת נדרשים אנו לדון בגדרו של זמן זה אם גדרו כיום או כלילה, ועיקר הנידון בזה הוא האם זמן זה גופא מחייב באכילת סוכה ולא עיקר מצות אותו היום, בזה סבר דכיון שהוסיף מחול על הקודש עשאו כלילה ומותר לאכול חוץ לסוכה.

[6] ראה במג"א (סי' שכג) שכתב כעין סברא זו לגבי טבילת כלי בשבת, שאם יטבלנו בלא ברכה נראה כממלא מים לתוכו ולא כמטבילו ושרי.

[7] אמנם מדברי הראשונים משמע שלא כדבריו, ראה בספר התרומה (סי' ריג) ובמרדכי בהל' תפילין, הובאו דבריו בבית יוסף סי' ל, דהעיקר הקובע לזה הוא זמן צאת הכוכבים, וכנראה למד דזמן זה נקבע לפי שבדרך כלל זמן שכיבה הוא, אולם באדם שינהג באופן אחר ישתנה דינו וכמו שנתבאר.

כדמות ראיה לדבריו יש להביא מהא דמצינו בדברי הפוסקים בסי' ל (סעי' ג), שאם השכים לצאת לדרך קודם עלות השחר התירו לו להניח תפילין אף שעדיין לילה הוא כיון דליכא למיחש שמא ישן בהם (עיי"ש שחילקו בזה בין היוצא בעגלה למהלך ברגליו), ומשמע שהגדר העיקרי באיסור זה הוא האם יש בזה חשש שינה ולא קבעו זמן השווה לכל, וא"כ ה"ה די"ל שאם הקדים להתפלל ערבית יש לחוש לו לשינה גם קודם צאת הכוכבים.

[8] וראה ש"ך שם (ס"ק ב) בשם אביו, שחילק בזה בין אם הקהל לבד התפללו ערבית לגוונא שאף היא התפללה עמהם, שבזה יודה הרמ"א שהלכה כתרומת הדשן, וכ"כ בלחם ושמלה (ס"ק ח). אמנם מדברי הפוסקים נתבאר שלא כדבריו, ראה דגול מרבבה על אתר, חכמת אדם (קיז סי' ה), ערוך השולחן (ס"ק כא), ומלבושי טהרה (סעי' ב).

מקורות:

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל