בפרוס עלינו חג השבועות, שאלה שעולה לעתים קרובות היא שאלת הטורח והצער בעמל התורה.
רבים נוהגים להישאר ערים כל הלילה בלימוד התורה בליל שבועות. כמובן שהדבר כרוך בלא מעט עמל ומאמץ, בפרט אם אכן עוסקים במשך כל הלילה בלימוד תורה. אנו שמחים, פעם בשנה, להשקיע בכך למעט התורה, ספר הברית שבו כרת הקב"ה ברית עם עמו ישראל. כפי שאנו מוכנים להתאמץ עבור בעלי בריתנו – ברית נישואים וברית משפחה – כן אנו עמלים למען התורה, שבה מתקיימת הברית שלנו עם הקב"ה.
אך מהם הגדרות של עמל בלימוד התורה באופן כללי? האם יש מעלה מיוחדת בתורה שנלמדת מתוך הדחק? האם יש לדאוג דווקא ללמוד בצער ובטרחה, גם כשניתן ללמוד בנחת ובנוחות? וכיצד שאלות אלו משליחות על ספרי עזר ותוכנות מחשב שמקלים עלינו את לימוד התורה?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
פת במלח תאכל
הברייתא (אבות ו, ד) מלמדת את הלימוד המפורסם: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל".
ההבנה הפשוטה של הוראה הזו היא שראוי שכל אדם ימנע מעצמו תענוגות והנאות העולם, ומי שעושה כן זוכה לדרגה עליונה יותר של לימוד תורה. כן, אנו מוצאים בגמרא (שבת פג, ב) שהתורה מתקיימת דווקא אצל "מי שממית עצמו עליה" (כפי שנדרש מהפסוק "אדם כי ימות באהל"). לימוד תורה דורש השקעה עמוקה ורצינית, שאינה משתלבת עם הנאות העולם.
ההנחה שעמל התורה דורש הימנעות ממנעמי העולם עולה בפירוש מדברי התוספות (כתובות קד, א), שכתבו בשם המדרש כי "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו". מדברי התוספות עולה שהשניים אינם הולכים יחד: אדם שנהנו מהנאות העולם יהיה, בהגדרה, ברמה נמוכה יותר בלימוד התורה שלו.
שכר על לימוד תורה
אולם, מדברי המדרש משמע שאין הדברים כה פשוטים.
פרשת בחוקותי פותחת את ברכותיה בפסוק "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו, ג). רש"י, בשם המדרש, מבאר: "יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה". התורה
ממשיכה לבאר את השכר על אותה "עמלות בתורה": "וננתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו […] ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם". נראה אפוא שמצב של שפע כפי שמתואר בכתוב אינו סותר את עמל התורה, אלא דווקא הולם אותו ומתאים לו.
פסוקים רבים בתורה מבטאים את פסגת המעלה של עם ישראל בביטויים של שפע ונחת גשמיים: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים". סביר להניח שאין סתירה מהותית בין מצב עניינים של שפע, שבו ישראל אוכלים, שותים ושמחים, לבין לימוד תורה במעלה העליונה. אילו כך היה, הרי שלא מדובר במצב לאומי שאליו אנו מייחלים.
כיצד עלינו ליישב זאת עם הוראת הברייתא של "פת במלח תאכל"?
פתרון אחד נמצא בפירוש רש"י לברייתא של מסכת אבות. לדברי רש"י, אין הוראת המשנה נאמרה ביחס לעשיר, שיש לו יכולת לאכול מאכלים טובים יותר מפת במלח בלבד. אלא, הכוונה היא שאף אדם עני, שאין לו מה שיאכל אלא פת במלח, עדיין אין לו להימנע מלימוד התורה בעמל (עי' גם בט"ז, אורח חיים רמו, ה). ברור שגישה זו שונה מאד מגישת התוספות, הסבורים שיש פגם מהותי בלימוד התורה של מי שאוכל "מעדנים".
יש לציין שגם מדברי הרמב"ם משמע כדעת התוספות. הרמב"ם כותב כי "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים".
שולחנו של רבי יהודה הנשיא
הגמרא מספרת כי בשעת פטירתו, זקף רבי יהודה הנשיא את עשר אצבעותיו כלפי מעלה בתפילה, והתפלל: "רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי" (כתובות קד, א).
מנגד, אנו יודעים ממקום אחר (עבודה זרה יא, א) כי שולחנו של רבי היה שולחן של מלכים, שלא חסרו בו מעדני עולם, "צנון וקישות בימות החמה ובימות הגשמים". אם כך היה שולחן של רבי, כיצד הצהיר על עצמו שלא נהנה מן העולם כלל ועיקר?
תוספות (עבודה זרה שם) שואלים שאלה זו, ובהתאם לדרכם הנ"ל מיישבים ששולחנו של רבי היה שולחן גדול וארוך, וישבו בו אורחים רבים. אורחים של רבי נהנו ממאכליו הרבים והמגוונים, ואילו הוא עצמו נמנע מהם.
ואולם, מפרשים אחרים (עי' למשל בשיטה מקובצת, כתובות קד, א, בשם רש"י) הניחו שכיון שהיו מאכלים אלו על שולחנו, סביר שאף רבי אכל מהם, ולא נמנע כליל מהנאות העולם. באשר לסתירה עם תפילת רבי בשעת פטירתו, ביאר הגר"א (הגהות לאורח חיים רלא) שאם כוונת האדם באכילתו הוא לשם שמים, ולא להנאת עצמו, אזי גם כשאוכל מעדנים אין הדבר נחשב כאילו הוא "נהנו מן העולם".
באותה הדרך, ניתן להציע שהשאלה העיקרית (של פת במלח תאכל) אינה איזה מאכלים האדם אוכל, אלא השאלה של עיקר העיסוק והמיקוד של האדם. אדם שעיקר עיסוקו הוא תענוגות העולם לא יוכל להשקיע בעמל התורה, שכן תשומת לבו מכוונת להשגת הנאותיו ותאוותיו – עיסוק שאינו עולה בקנה אחת עם העלייה הרוחנית של לימוד התורה.
רבי הצהיר אפוא שעמלו בתורה לא נסתר על-ידי עיסוקו בהנאות העולם, שכן הוא לא השקיע תשומת לב בהשגת ההנאות, גם אם אלו היו על שולחנו.
עמל תמידי בתורה
הרמב"ם כותב שחובת לימוד התורה אינה פוסקת לעולם: "עד אימתי חייב ללמוד תורה – עד יום מותו, שנאמר: 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך'. וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח" (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה י).
הרמב"ם כותב עוד (שם, ח) כי "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו – אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה, ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'". החיוב נאמר על כל אחד ואחד.
אותו הפסוק – "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח) מוזכר בדברי התוספות (ברכות יא, ב) בתור מקור לחובה ללמוד תורה באופן תמידי: בכל רגע פנוי של היום והלילה.
אולם, בעיקר חובת האדם לתלמוד תורה הגמרא מציינת דעה שלפיה "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים 'לא ימוש'" (מנחות צט, ב). עם זאת, כתב הר"ן (נדרים ח, ב) שאם כי די בקריאת שמע שחרית וערבית כדי לקיים את חובת "והגית בו יומם ולילה", שהיא חובה מדברי נביאים, לא די בכך כדי לקיים את חובת תלמוד תורה הכללית.
בנוגע לחובה זו, אמרו חז"ל שצריך אדם ללמוד תורה עד ש"יהיו הדברים מחודדים בפיך". כדי להגיע לדרגה זו, נצרכת השקעה רצינית ומתמידה בלימוד התורה.
גם הרמ"א (יו"ד סימן רמו, סעיף א) פסק שאין לסמוך על הדעה הנ"ל (שמקיים אדם חובת תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית) אלא בשעת הדחק. בנסיבות רגילות, על האדם למלא את יומו בלימוד תורה בהתמדה, הכל כפי יכולתו. דעה דומה נאמרה מפי ראשונים ופוסקים רבים (ראה ריטב"א, שם; סמ"ג, מצוות עשה יב; אולם, ראה רדב"ז, ח"ג, סימן תטז; ועי' גם במשנה ברורכה קנה, ד; קובץ שיעורים חלק ב, סימן יא).
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
במדרש תנחומא (נח, סימן ג) אנו מוצאים אבחנה לעניין עמל התורה בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה.
כדברי המדרש: "[פרשה] שְׁנִיָּה [של קריאת שמע] כְּתִיב בָּהּ, בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (דברים ו, יג), וְלֹא כָתַב בְּכָל מְאֹדְכֶם, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹהֵב עֹשֶׁר וְתַעֲנוּג, אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צַעַר גָּדוֹל וְנִדּוּד שֵׁנָה, וְיֵשׁ מְבַלֶּה וּמְנַבֵּל עַצְמוֹ עָלֶיהָ, לְפִיכָךְ מַתַּן שְׂכָרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל (ישעיה ט, א)".
המדרש מבאר עוד שמסיבה זו עם ישראל היה מוכן לקבל את התורה שבכתב מאת הקב"ה, שכן "אֵין בָּהּ יְגִיעָה וְצַעַר וְהִיא מְעַט". אך בנוגע לתורה שבעל-פה, "שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּקְדּוּקֵי מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, וְהִיא עַזָּה כַמָּוֶת וְקָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָתָהּ", נצרך הקב"ה לכפות עליהם את קבלת התורה, ולכן כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב; ואם לאו, שם תהא קבורתכם". דבר זה נאמר רק בנוגע לתורה שבעל-פה.
כן אנו מוצאים ביחס לתורה שבעל-פי שיש הבדל מהותי בין מי ששנה משנתו מאה פעם, לבין מי ששנה משתנה מאה ואחד פעם. רק השני, שהיה מוכן להשקיע עוד יותר, נחשב מי ש"עובד את ה'" (חגיגה ט, ב). אין ספק שלימוד פרטי הפרטים, והשקלא ותריא המסובכים של התורה שבעל-פי, אינו דבר קל. במקצוע זה יש ביטוי מובהק ליסוד עמל התורה.
איזה סוג של עמל?
בהקדמה ל"אוצר מפרשי התלמוד" כתב הרב יצחק הוטנר זצ"ל שהחיפוש בספרים אחר עניין תורני כזה או אחר אינו נכלל בהגדרת "עמל התורה". מכאן הוא כותב את הסכמתו לספר "אוצר מפרשי התלמוד", שקיבץ יחד שיטות רבים של גדולי המפרשים, וחשך מאד את הצורך בחיפוש אחריהן. לדעת הרב הוטנר יש בכך תועלת רבה, ואין בכך פגם בעמל התורה.
לכאורה, יש לומר את אותו העיקרון ביחס לתוכנות מחשב ואפליקציות שמאפשרים את לימוד התורה באופן קל וזמין יותר.
מנגד, אנו מוצאים בספר לקט יושר (חלק ב, עמוד לט), שמביא הנהגותיו של רבי ישראל איסרלין בעל התרומת הדשן. הוא מציין את "אותם הבחורים העשירים המפונקים, שעשו להם שולחנות כשיושבין במקומן הופכין השולחן לאי זה צד שירצו ועליו הרבה ספרים" – שולחן מסתובב שהקל על חלוקת הספרים בין היושבים. לדעת התרומת השדן "לא טוב הם עושים", אלא "אדרבה: כשמבקש אחר הספר ובא לו בטורח גדול זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד".
עוד יש להוכיח עמדה זו מדברי הגמרא במנחות (ז, א), שם מבואר שאבימי (אחד האמוראים) שכח את תלמודו במסכת מנחות, ולכן הלך אצל רב חסדא תלמידו לשאול את פיו. הגמרא שואלת מדוע אבימי לא ביקש מתלמידו לבוא בפניו, כפי שהיה מתבקש. היא משיבה שהוא סבר כי טרחת ההליכה אצל רב חסדא תגרום לו לזכור את תלמודו. רש"י מבאר את המעשה על-פי העיקרון: "יגעת ומצאת – תאמן".
מכאן משמע שיש עניין בטרחה, גם מחוץ לעסק הלימוד עצמו, כדי לזכות בדרגה עליונה יותר של לימוד תורה.
מכאן יש לומר שאמנם יש לברך על תכנות מחשב וכדומה שמקלות על חוויית הלימוד ומאפשרות ליותר ויותר אנשים להשתתף בלימוד תורה, אך מנגד אין להזניח את אופי לימוד התורה המסורתי. גם כיום, יש לדבוק בלימוד תורה שיש בו עמל, יגיע וטרחה – "ובתורה אתה עמל".
***
לכל אחד מאתנו יש את חלקו המיוחד בתורה. לכל אחד יש הבנה ייחודית, עדיפויות ייחודיות בנוגע למה ללמוד, וקבת ייחודי. אך כדי להגיע לחלקנו בתורה, עלינו להשקיע את מירב המאמץ האפשרי.
כפי שראינו, יש דעות חלוקות באופי העמל שראוי להשקיע. האם ראוי להימנע מהנאות העולם? האם יש למקסם את הטרחה גם בפעולות צדדיות כמו להביא ספרים מהמדף. אך ללא ספק, ההגדרה כוללת קביעת עתים לתורה (שאין לבטלן אלא בנסיבות קיצוניות), והשקעת מאמץ והקרבה אמיתיים לשם תלמוד תורה. חיוב זה רובץ על כל אחד ואחד (עי' שולחן ערוך הרב ג, ו).
המשאבים שלנו – משאבי זמן, אנרגיה, ופניות הדעת – מוגבלים לאורך השנה כולה. בחג השבועות יש לנו הזדמנות להקדיש את עתותינו ללימוד תורה לזמן משמעותי. גם מי שמתקשה ללמוד כל הלילה יכול להשקיע בלימוד תורה של שעתיים או שלש שעות, בריכוז ובמאמץ, ויש בכך כמובן משמעות עצומה.
עם לימוד התורה בידינו, הלוואי שנזכה לשמחת החג במתן התורה, "זמן חתונתו" שלנו עם בורא העולם, נותן התורה.
בזהר אחרי דף נט עב מסופר שרשבי מחה שלא יעשו לו סוג של כסא כי אין ראוי להתענג בשעת לימוד לכן ישבו על הארץ. לכאורה כמו דעת הרמבם ולא רשי
ישר כח.
דבר תורה יפה מאוד.
השאר תגובה