המגן אברהם (תחילת סימן תצד) כותב חידוש חשוב בנוגע להשלמת הספירה של ספירת העומר. ביחס לקידוש בליל שבועות, הוא פוסק כי "בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד צאת הכוכבים, דכתיב: תמימות תהיינה". הלכה זו מובאת בשם שו"ת משאת בנימין.
הט"ז (שם) כותב חידוש דומה ביחס לתפילת ערבית בליל שבועות. לדבריו, "מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות".
לאור הוראות אלו, שבימי הקיץ הארוכים עשויות להיות מאתגרים לסדר הלילה של חג השבועות, נקדיש את מאמר השבוע לעיקרון של "תמימות" – לוודא שספירת העומר תהיה שלמה. מה הכוונה בעיקרון של "תמימות"? למה שעריכת קידוש או תפילת החג יפגע בשלמות של ספירת העומר? והאם ישנן השלכות הלכתיות נוספות של עיקרון זה?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
קידוש התפילה בערב שבועות
לצד שו"ת משאת בנימין, המגן אברהם מציין מקור נוסף להלכה הנ"ל מדברי השל"ה (בספר עמק הברכה).
במקום אחר (שבועות, נר מצווה א), השל"ה מבאר את העיקרון באריכות, וכותב (בשם הרב יעקב פולק) שאין לקדש בליל שבועות עד לאחר צאת הכוכבים: "והטעם, מפני שבספירה כתיב 'שבע שבתות תמימות תהיינה'. ואם כן, כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה. שהרי חג שבועות הוא לאחר הספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות. וכשמקדש, אם כן מקבל על עצמו החג, ומחסר אותו המקצת מימי הספירה, ונמצא שאינן תמימות".
בניגוד לקידוש, השל"ה מבאר שאין חסרון בתפילת ערבית של לילה שבועות מבעוד יום, שכן מותר להתפלל את תפילתו של מוצאי שבת בשבת (ברכות כז, ב), למרות שמדובר ביום גמור – ומכאן שתפילת ערבית אינה סותרת את מעמד היום, ואינה פוגמת בשלמות הספירה. הוא מוסיף שאמנם נוהגים לקדש בבית הכנסת בתפילת ערבית, אך אין להקשות מכך "דזה אינו אלא בשביל אורחים, ולא מחזי כלום כמחסר משבע התמימות, מה שאין כן אילו היה כל יחיד מקדש לעצמו".
על דרך זו כתב בשו"ת משאת בנימין (בחידושים שבסוף הספר), כשהוא מסכים עם החידוש שמובא בשל"ה. בניגוד לדבריהם, בט"ז מרחיב את ההלכה לכלול אף את התפילה המוקדמת.
לדעת הט"ז, מבואר שאין לחלק בין קידוש לבית תפילת ערבית, שכן שניהם מיוסדים על אותה הברכה: "מקדש ישראל והזמנים". כמו קידוש, גם תפילת ערבית מוסיפה מן החול על הקודש ומקדמת את כניסת החג, ואם עלינו לאחר את הקידוש עד לאחר צאת הכוכבים, סביר להניח שכמו כן יש לאחר את תפילת ערבית.
תמימות בכל יום
הנצי"ב (עי' העמק דבר, ויקרא כג, כא; משיב דבר א, יח; העמק שאלה קסז) תמה על העיקרון עצמו שיש סתירה בין קידוש או תפילה מבעוד יום לבין שלמותה של ספירת העומר. הוא שואל שהרי יש צורך ב"תמימות" בכל יום של ספירת העומר (כמבואר בגמרא מנחות דף סו, א, שיש למנות בלילה ולא ביום בשל הצורך לספור יום שלם של לילה ויום), וכמובן לא מצאנו שום איסור על תפילה מוקדמת בכל יום של ספירת העומר (כמבואר בשולחן ערוך, אורח חיים תפט, ג).
גם אם נאמר שהעיקרון של הקדמת היום על-ידי תפילה מבעוד יום שייך דווקא בשבתות ובימים טובים, שבהם ניתן להוסיף תוספת קדושה מן החול על הקודש, עדיין לא מצאנו הגבלה על תפילה מוקדמת בלילי שבתות של תקופת ספירת העומר. מכאן משמע שתפילה מוקדמת אינה סותרת את שלמות הימים של ספירת העומר. למה אפוא יהיה שוני בנוגע ליום האחרון של הספירה?
בתגובה לקושיית הנצי"ב, ניתן להציע שכל העיקרון של "תמימות" מתייחס רק לחג השבועות עצמו, שהתורה קובעת כחג שחל ביום החמישים, לאחר מ"ט ימי ספירה. דווקא ביחס למ"ט ימים של ספירה יש צורך לוודא שלמות: "שבע שבתות תמימות תהינה". ביחס לכל יום של ספירת העומר, מנגד, אין חסרון של "תמימות" של כל יום ויום.
נקודה חשובה נוספת היא שלדעת הבה"ג כל מ"ט ימי הספירה נחשבים ליחידה אחת, ולא למ"ט יחידות נפרדות של ספירה. לפי שיטתו, ניתן להבין היטב שאין בעיה של "תמימות" מידי יום (שכן היחידה אינה של ימים נפרדים אלא של מ"ט ימים), אלא רק ביחידה השלמה של מ"ט ימים.
בעצם היום הזה
לאור קושייתו, כתב הנצי"ב טעם אחר שבגינה אין להקדים לקדש או להתפלל מבעוד יום בליל שבועות. לדעתו, הלכה זו נובעת מלשון הפסוק "בעצם היום הזה" שנאמר דווקא לעניין חג השבועות. מהמילה "בעצם" יש ללמוד שאין אפשרות להוסיף קדושה על חג השבועות, ואין אפוא לקדש או להתפלל מוקדם, אלא להתחיל את החג דווקא עם צאת הכוכבים.
דברי הנצי"ב מוקשים, שכן הרמב"ן (ועוד ראשונים) מפרשים את הפסוק בדרך אחרת, ושלא כדרכו של הנצי"ב. בנוסף לכך, כמובן אין דרכם של מפרשים להמציא הלכות חדשות, שלא הוזכרו בדברי חז"ל, מתוך דרשת הכתובים.
בנוסף לכך, מצאנו גם ביום הכיפורים שהתורה משתמשת בלשון "בעצם היום הזה". בגמרא (יומא פא, ב) מבואר מתוך לשון הכתוב שאין לתוספת קדושה של יום הכיפורים את החומרא של עיצומו של יום – מי שאוכל בו אינו חייב כרת – אך מנגד, אין אנו קובעים שאין אפשרות של תוספת קדושה כלל. להיפך – יש חיוב של תוספת קדושה ביום הכיפורים, כמו בשאר שבתות וימים טובים.
מכאן משמע שלא כדרשת הנצי"ב על הפסוק "בעצם היום הזה".
אין צורך ב"תמימות"
בשל הקושי בעיקרון של "תמימות", יש שחלקו על העיקרון ועל ההלכות הנובעות ממנו, ופסקו שאין כל בעיה של קידוש או תפילה מבעוד יום בליל שבועות, כפי שמותר לעשות כן בשאר שבתות ובימים טובים.
הרא"ש (פסחים י, ב) כתב שבכל הנוגע ל"שבתות ובשאר ימים טובים" – כולל שבועות – "יכול להוסיף מן החול על הקודש ולאכול קודם שתחשך". מתוך דברי הרא"ש אלו, הסיק הקרבן נתנאל (שם, אות ב) שאין הרא"ש מסכים לחידוש של הפוסקים דלעיל: "מכאן ראיה דלא כמג"א (בסי' תצד) דבליל שבועות אין מקדשין על היין עד צאת הכוכבים דכתיב תמימות תהיינה".
לדעת הקרבן נתנאל מותר אפוא להוסיף מן החול על הקודש בשבועות, ולהתפלל לפני השקיעה כמו בכל תוספת שבת ויום טוב, ואין בכך כל חסרון בדין "תמימות".
גם היעב"ץ (סידור עמודי שמים, חלק ב', עמ' סג, ב) כתב לחלוק על החידוש של "תמימות", וכתב שהוא "דקדוק קלוש מחודש מהאחרונים". לדבריו, "ומי שמקדים להתפלל בשיעור שמוסיפים מחול על קודש הרי זה זריז ונשכר בקיום מצוה, ומתקיים זה וזה בידו, כי מכל מקום בעוד שמתפללים כבר הוא לילה, ועיקר הקפידא למאן דחייש לה הוא שלא לאכול קודם הלילה".
בספר יוסף אומץ (סימן תתנ) אמנם הזכיר את חידושו של הרב יעקב פולק (כפי שהוא בשל"ה ובפוסקים דלעיל), אך כותב שהמנהג בארצות אשכנז הוא שלא להקפיד על כך, ולהקדים לקדש (וכן להתפלל) מבעוד יום, לפי נסיבות העניין. יש לציין שכיום המנהג הוא להיזהר שלא לקדש ולהתפלל מבעוד יום, לאור פסקי המגן אברהם והט"ז, וכפי שמוזכר במשנה ברורה.
בניגוד לקידוש, כתב הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה יב, ב) שמותר לנשים להדליק נרות מבעוד יום, כפי שאנו נוהגים, ואין חסרון של "תמימות" אלא בקידוש ובתפילה. כמובן שהשנה, כאשר חל שבועות במוצאי שבת, אין להדליק את הנר עד לאחר צאת הכוכבים.
החידוש של "תמימות": מנהג ראוי
הרב אשר וייס שליט"א הציע שהחידוש של "תמימות", כפי שמובא בפוסקים דלעיל, אין כוונתו לאיסור על קידוש ותפילה מבעוד יום, אלא למנהג טוב וראוי.
בלשון השל"ה עצמה יש משמעות כזו, שכן כתב שמי שמקדש מבעוד יום "מחזי כמחסר משבע התמימות" – נראה כמי שמחסר משבע שבתות תמימות. נראה מכאן שאין כוונתו לביטול מצוות הספירה ממש, אלא למנהג ראוי על-פי צו התורה של קיום חג השבועות לאחר ספירת שבע שבתות תמימות.
על-פי הבנה זו, ביאר הרב וייס שליט"א שלכן הגבילו השל"ה והמגן אברהם את חידושים לקידוש מבעוד יום, ולא לתפילת ערבית מבעוד יום. בניגוד לתפילת ערבית, כל עניינו של קידוש הוא שיקבל האדם על עצמו את קדושת החג, ומכאן שיש בו סתירה לעיקרון של "תמימות", שכן נראה הדבר כאילו חג השבועות מקדים לגמר ספירת מ"ט ימים.
כך או כך, אין ספק שדברי הפוסקים בעניין ספירת שבתות "תמימות" הובאו על-ידי פוסקים מאוחרים בתור דבר הלכה מחייב, ומכאן הפך ההקפדה שלא לקדש (ושלא להתפלל) מבעוד יום למנהג רווח ומקובל. עם זאת, בשעת הדחק יש מקום להקל בדבר, על-פי הדעות שחלקו על עיקרון זה של "תמימות", ובמקרים ספציפיים יש לעשות שאלת רב כיצד לנהוג.
