הרב יגאל גרוס
פתיחה
בפרשת השבוע, הפותחת את חומש הפקודים, אנו קוראים על המניין הנערך במדבר. כידוע המניין נערך בעזרת מחצית השקל שנותן כל אחד. מה יהיה דינו של אדם בעל שני ראשים? כמה כסף עליו לתת? פתרון לשאלה זו אנו מוצאים בדברי הגמרא במנחות (לז ע"א). לדברי הגמרא, בכור הנולד עם שני ראשים, יש לפדות אותו פעמיים, ולתת חמישה סלעים לכל ראש. כך יהיה הדין גם במחצית השקל, מכיוון שנותנים מחצית השקל לכל גולגולת, אדם בעל שני ראשים, עליו לתת פעמיים מחצית השקל.
בעקבות דברי הגמרא שאלו התוספות במקום (ד"ה או קום), כיצד מתחלקת ירושה כאשר לאחד מהאחים יש שני ראשים, האם בעל שני הראשים מקבל פי שניים בירושה. התוספות מביאים מדרש שמביא, ששאלה כזאת נשאל שלמה המלך. אמנם התוספות לא מביאים כיצד ענה שלמה המלך לשאלה זו, אבל הפתרון מופיע בשיטה מקובצת (אות יח) במקום:
"יש במדרש, אשמדאי הוציא מתחת הקרקע אדם שיש לו שני ראשים, ונשא אשה והוליד בנים (שחלקם עם שני ראשים) וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם מי שיש לו שני ראשים שאל שני חלקים, ובאו לדין לפני שלמה. שלמה בחוכמתו הרתיח מים ושפך על ראש אחד, ומחמת הצער צעקו שני הראשים, אמר שלמה שמע מינה דתולדה אחת לשני הראשים, ונידונים כאיש אחד."
בעקבות המניין של בני ישראל, נעסוק השבוע בשאלה האם מותר למנות את ישראל. דיון זה מופיע כבר בגמרא ובראשונים, והתעורר שוב באחרונים, בעקבות מפקד האוכלוסין הנערך במדינת ישראל.
המקור לאיסור
הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ד, ד) פסק, שיש איסור לספור את בני ישראל, ובגמרא מצינו שני מקורות לדין זה:
א. בגמרא במסכת יומא (כב ע"ב) מובא, שכאשר ספרו את הכהנים במקדש (כדי לדעת מי יזכה בהקטרת הקטורת וכדומה), היו מונים את האצבעות שלהם, מכיוון שאסור למנות אותם ממש. הראייה לאיסור זה מהמקרא הוא שאול המלך, שכאשר הוא ספר את העם לקראת היציאה לקרב, הוא מנה אותם באמצעות כבשים, ולא ספר בני אדם בצורה ישירה.
ב. גם הגמרא בברכות (סב ע"ב) עוסקת בנושא ומספרת, שהקב"ה העניש את דוד על כך שהוא אמר לשאול שה' הסית אותו (דבר שהוא חוצפה כלפי הקב"ה), וגרם לו להיכשל 'בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים' – במניין בני ישראל. דוד ספר את עם ישראל, ובעקבות כך פגע דֶּבֶר בעם, שגרם למותם של שבעים אלף איש כפי שמסופר בספר שמואל (כד, א – טו):
"א. ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל ואת יהודה. ב. ויאמר המלך אל יואב שר החיל אשר איתו, שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם. ט. ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך י. ויך לב דוד אותו אחרי ספר את העם, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאוד אשר עשיתי. טו. ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד, וימות מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש[1]."
מדוע אסור למנות את ישראל? הרב ישראלי (עמוד הימיני סי' יג) הדן באריכות בסוגיה זו כתב, שלכל יהודי יש משמעות עצמית – רוחנית שהיא מעבר למספר. הכוח של עם ישראל לא נובע מכמותו המספרית, אלא מכוחו הרוחני כפי שאפשר היה לראות פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח" (ועיין בתורת העולה א, פג).
חטאו של דוד
מפשט דברי הגמרא משמע, שהקב"ה השכיח מדוד המלך דבר פשוט: 'הנני מכשילך בדוד שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים'. אמנם הרמב"ן (במדבר א, ב) סירב לפרש שהקב"ה התערב בבחירתו החופשית של דוד, וכמו כן קשה לפרש שדוד שכח איסור פשוט של מניית עם ישראל, לכן העלה הרמב"ן מספר אפשרויות להסביר מה גרם לדוד לא לדעת שיש בכך איסור:
א. במידה ויש צורך למנות את עם ישראל, אז מותר למנות אותם באמצעות שקלים כמו במדבר, או טלאים כמו אצל שאול. דוד טעה בכך שהוא סבר, שברגע שמונים באמצעות חפץ אין בכך איסור, ואין זה כך, כי צריך גם למנות למטרה כלשהי, ולדוד לא היתה מטרה במניין העם:
"רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל, יב) 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם'… אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח ליבו שמולך על עם רב."
יתכן שדוד יטעה בדבר זה, מכיוון שלא כתוב בפירוש בכתובים שצריך למנות למטרה מסויימת, ורק המניין באמצעות חפץ מוזכר בפירוש. כפירוש זה נקטו להלכה פוסקים רבים, התוספות רי"ד (יומא כב ע"ב), המגן אברהם (קנו, ב), השרידי אש (א, קמ) והרב עוזיאל (ד, ב), סוברים שספירה ללא צורך, אסורה בכל עניין לשיטתם, וספירה לצורך מותרת באמצעות חפץ.
ב. אפשרות נוספת, בפסוקים שמתארים את המפקד שעשה דוד, לא כתוב שהוא מנה אנשים רק מגיל עשרים שנה ומעלה, ומשמע שהוא מנה מגיל שלוש עשרה. אומר הרמב"ן שבכך היה חטאו, ומותר למנות רק אנשים מגיל עשרים שנה ומעלה. גם כאן, מכיוון שדין זה אינו מפורש בכתובים כאיסור, טעה בכך דוד המלך.
ג. בניגוד לפירוש הראשון של הרמב"ן שממנו עולה, שיש איסור למנות ללא צורך, בפירוש השלישי הוא סובר, שמותר למנות אפילו שלא לצורך. הטעות של דוד המלך הייתה, שהוא מנה את האנשים ממש, ולא מנה אותם באמצעות חפץ וכדומה. כדברי פירוש זה פסק להלכה שבט הלוי (א, לד).
כיצד ייתכן שדוד טעה בכך? הרב עובדיה (יביע אומר י, ב) הסביר, שייתכן ודוד סבר, שבמדבר מנו את עם ישראל באמצעות שקלים רק כדי לגבות כבדרך אגב את התרומה לאדנים במשכן, או כדי לכפר עליהם מחטא העגל ולא בגלל שצריך למנות באמצעות חפץ.
התפקדות למניין אוכלוסין
לפי כל מה שראינו עד כה, יש לדון בשאלה האם מותר להשתתף במפקד אוכלוסין. מטרת המפקד על פי האתר של הממשלה הוא, לתכנן בתי ספר וגנים בהתאם לכמות התושבים, כבישים, תשתיות ביוב, סיוע לנזקקים ועוד.
המדינה מייחסת חשיבות כל כך גדולה למפקד, עד שהיא גוברת על מגבלות הסודיות הקיימות בדרך כלל בחוקים. לדוגמה, במסגרת מפקד האוכלוסין מותר לפוקדים להיכנס למקום עבודה ולמקום מגורים, דבר שבדרך כלל אסור. כמו כן, מותר להם גם לדרוש ממוסדות המדינה למסור ידיעות שבדרך כלל יש איסור למסור אותן.
א. דעת המתירים
הרב עובדיה (יביע אומר שם) הביא, שדעת לא מעט פוסקים (חוות יאיר, פרי האדמה ועוד), שרק כאשר מונים את כל עם ישראל עוברים על לאו דאורייתא, אבל כאשר מונים רק חלק מעם ישראל (כמו במפקד האוכלוסין, שחלק מהיהודים בחו"ל), יש בכך רק איסור דרבנן. אמנם אסור לעבור גם על איסורי דרבנן, אבל זה נותן פתח להקל כאשר יש צירופים נוספים.
- הרב עובדיה הביא גם את דברי הכלי יקר (במדבר) שדייק מלשונו של רש"י, שהאיסור הוא רק כאשר עושים מפקד אוכלוסין, כשלפני המפקד לא ידוע כמה מונה הקהל, כמו המפקד של בני ישראל, שהמפקד היה לאחר שבפעם האחרונה הם מנו שבעים נפש. לעומת זאת, כאשר כבר יודעים פחות או יותר את גודל האוכלוסייה (כמו המפקדים שעושים במדינה), והמפקד בא רק לדייק יותר – מותר.
- כפי שראינו לעיל, דעת השרידי אש והרב עוזיאל היא כדעה הראשונה של הרמב"ן, שכל שיש צורך במניין, מותר למנות את עם ישראל. מכיוון שיש צורך במפקד האוכלוסין, וגם משום שלא מונים אנשים ממש, אלא סופרים אותם בפנקסים, מחשבים וכדומה, אין בכך איסור, וכך פסק הציץ אליעזר (מפקד אוכלוסין פרק ז'), ובלשונו של הרב עוזיאל:
"לפי זה יוצא לדינא בשאלה בנדון דידן, שכיוון שהמפקדים נעשים לצורך בחירות וכיוצא בו ומתוך הכתב, אין בהם נדנוד איסור. והנראה לעניות דעתי כתבתי".
- הרב וואזנר (שבט הלוי ט, לה) גם פסק להקל, מכיוון שכאשר עושים מפקד אוכלוסין, מונים יהודים וגויים ביחד, וכל האיסור הוא למנות רק את עם ישראל. גם אם בסופו של דבר המחשב עושה חלוקה בין יהודים לגויים באופן אוטומטי, יש לא מעט גויים שנרשמו כיהודים, כך שלמעשה לא סופרים רק את עם ישראל.
ב. דעת האוסרים
- הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ג, שפז) טען בעקבות הגמרא בהוריות (ו ע"א), שרק עם ישראל שבארץ ישראל נחשבים ציבור, לכן הוא דוחה את טענתו של הרב עובדיה, שבגלל שלא מונים את כל עם ישראל יש מקום להקל. כמו כן, הוא לא קיבל את דעת הרב וואזנר, שכאשר מונים גם גויים עם היהודים אין בכך איסור.
מדוע מפקד האוכלוסין לא נחשב ספירה על ידי דבר אחר, שמותרת לצורך מצווה כמו שראינו בדבר הרב עוזיאל? יש שהביאו את דברי החתם סופר (יו"ד קו), שספירה באמצעות מחשבים לא נחשבת ספירה על ידי חפץ, לכן גם אם יש צורך בספירה, אסור למנות (ועיין הערה[2]).
- אפשרות אחרת לחלוק על דבריו, מופיעה בדברי הרב קנייבסקי שכתב (באגרת שפורסמה), שמניין האוכלוסיה לא נחשב צורך, ולכן גם אם נאמר שספירה בכתב נחשבת ספירה באמצעות דבר אחר, מכיוון שאין בה צורך היא אסורה. נראה לומר שהכרוז מזוייף (כפי שקורה הרבה פעמים וד"ל), מכיוון שתמוה מאוד לומר שמניין האוכלוסין אין בו צורך (וצורכי רבים נחשבים מצווה, שבת קנ).
ספירה פרטית
עד כה ראינו את הדיון בשאלת מניית כל עם ישראל. לעיל ראינו, שכאשר מנו את הכהנים למקדש, היו צריכים לספור את האצבעות שלהם ולא את האנשים עצמם, כך שמוכח שיש איסור לספור לא רק את כל עם ישראל, אלא גם חלק ממנו. האם יש פתרונות הלכתיים, לאדם הרוצה לספור אנשים למניין וכדומה?
א. אפשרות אחת מקובלת היא, למנות על ידי פסוק. הדרך המקובלת ביותר מופיעה בקיצור שולחן ערוך (טו, ג), שמביא את הפסוק 'הושיעה את עמך וכו', שיש בו עשר תיבות.
אפשרות נוספת מופיעה בדברי רש"י בספר האורה (א, ו) ורבי יהודה אלברצלוני (ספר העיתים סי' קעד), שכתבו למנות באמצעות הפסוק 'ואני ברוב חסדך וכו'. ההגיון למנות בפסוק הזה הוא, שבדרך כלל צריך למנות עשרה לצורך מניין, ואת הפסוק הזה אומרים בכניסה לבית הכנסת, ובלשונם:
"כד מכנסין לבי כנישתא ובעי למידע אי הוה עשרה (= כאשר נכנסים לבית הכנסת ורוצים לבדוק אם יש עשרה), קיימא לן דאסור למנות אפילו לדבר מצווה, והיכא עבדו (= ואיך יעשו?), פתח חד 'ואני', השני 'ברוב', השלישי 'חסדך', רביעי 'אבוא', חמישי 'ביתך', וכד משלמי האי פסיקא על האי סידרא (= וכאשר יסיימו את הפסוק), ידעו דאיכא (= שיש) עשרה."
הרב אשר וייס (במדבר א) טען, שספירה על ידי פסוק מועילה בניגוד לספירה במספרים שאסורה, מכיוון שבעצם לא מונים את האנשים, אלא אומרים פסוק, וכאשר מסיימים את הפסוק, מתברר ממילא שנוכחים עשרה אנשים במקום (והראיה, שאם תעצור את המונה באמצע, סיכוי טוב שהוא לא ידע איזה מספר מסמלת המילה בפסוק אליה הגיע[3]).
ב. אפשרות נוספת למנות, היא במחשבה. כף החיים (נה, יא) הביא בשם ר' חיים פלאג'י (כף החיים סי' יג) והחסד לאלפים (או"ח נה), שאין איסור למנות את בני ישראל במחשבה, וכך פסק להלכה גם הציץ אליעזר (קונטרס מפקד תושבים, פרק ז). הסיבה לכך היא, שמחשבה היא לא ממשית, ולכן אין הדבר נחשב ספירה אסורה.
ג. כאשר מנו את הכהנים בבית המקדש, מנו את האצבעות שלהם. כמו כן, כאשר מונים אנשים למניין, אפשר לספור את הכיפות שלהם או את אחד מהבגדים (ועיין עוד באבני נזר (יו"ד שצט) ובאגרות משה (יו"ד ג, קיז) מה שדנו בעניין זה).
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[4]…
[1] האחרונים תמהו, מדוע מוני המצוות כמו הרמב"ם ורס"ג לא מנו את האיסור למנות את ישראל במניין המצוות. בחוות יאיר (סי' ט) כתב, שמדובר על איסור מדברי קבלה בלבד, וכפי הגמרא ביומא שמביאה פסוק מהנביאים, וכן כתב הר"י פערלא (לא תעשה רסד) (ועל אף שהגמרא בברכות מביאה פסוק מהתורה, לא משמע שמשם לומדים את מקור האיסור). חיזוק לשיטתם אפשר להביא מדברי ר' אברהם מן ההר (יומא שם), שכותב כך.
[2] הרבה חלקו על דבריו, מכיוון שיש ראשונים שכתבו במפורש שלא כדבריו, לכן הסתמכות על דבריו כדי לאסור השתתפות במפקד – דחוקה.
[3] אפשר להביא הסבר אחר. הביאור הלכה (או"ח תפט) הביא בשם חלק מהאחרונים, שאי אפשר לספור ספירת העומר באמצעות אות, למשל היום ב' ימים לעומר, מכיוון שספירה כזאת לא נחשבת כלל ספירה. קל וחומר שהוא הדין כאן, שספירה באמצעות פסוק לא נחשבת ספירה.
[4]מעוניין לקבל כל שבוע את הדף למייל? מוזמן:[email protected] כמו כן הדפים נמצאים באתר 'הלכה בפרשה' לקריאה והורדה.
