השנה, שנת תשע"ט, מעניקה לנו הזדמנות מורחבת להתבונן, במבט הלכתי, בתופעה שחוזרת על עצמה מידי כמה שנים (וכעת בשנתיים רצופות, תשע"ח ותשע"ט), של חוסר סנכרון בין פרשיות השבוע של ארץ ישראל ושל חו"ל.
הגורם המרכזי לכך הוא נפילת יום השמיני של פסח – יום חג בחו"ל ויום חול בישראל – בשבת (לצד אפשרות נוספת של נפילת יום טוב שני של שבועות בשבת). מחוץ לישראל, קריאת התורה ליום זה היא הקריאה המיוחדת לחג ("עשר תעשר"). מנגד, בישראל קוראים את פרשת השבוע לפי הסדר (פרשת שמיני בשנה רגילה, ואחרי מות לשנה מעוברת). התוצאה היא שישראל מקדימה את חו"ל בפרשה אחת בסדר קריאת פרשיות השבוע.
בשנה רגילה (שאינה מעוברת), מצב חריג זה ממשיך למספר שבועות בלבד, עד לפרשיות של בהר ובהעלותך: אלו נקראות בנפרד בארץ ישראל, ויחדיו בחו"ל, כך שבני חוץ לארץ מדביקים את הפער. מנגד, בשנה מעוברת הפער נמשך למשך קרוב לשלשה חודשים מלאים, ונסגר רק עם פרשיות מטות ומסעי, שנקראות בנפרד בישראל ויחדיו בחו"ל.
כמה שאלות הלכתיות עולות בתקופת קיום הפער בקריאת הפרשיות. כיצד יש לנהוג כאשר אדם "מפסיד" פרשה כשהוא נוסע מישראל לחו"ל או להיפך? האם ניתן להשלים פרשה (וכיצד), ואיך ראוי לנהוג בנוגע לחובת "שנים מקרא ואחד תרגום"? ומדוע שוהים תקופה כה ממושכת עד לסגירת הפער בין ישראל לגלויות?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
דחף לסנכרון?
השאלה הראשונה שיש לעסוק בה היא מדוע מאפשרים לפער בין ישראל לחו"ל להמשיך לזמן כה ממושך.
בשנים רגילות יש כמה הזדמנויות מוקדמות להדביק את הפער, כגון בהפרדת פרשיות תזריח ומצורע בישראל וקריאתן יחדיו בחו"ל (וכן בנוגע לפרשיות אחרי מות וקדושים). אין המנהג לעשות כן, אלא ממתינים לסנכרן עד לקריאת פרשיות בהר ובחוקותי. גם בשנה מעוברת, ניתן לאחד בין פרשיות אחרי מות וקדושים מיד לאחר הפסח – פרשיות שנקראות בנפרד – ובכך להדביק מיד את הפער. למה אפוא ממתינים תקופה כה ארוכה עד לאיחוד הקריאה?
פתרון אחד לשאלה זו יכולה להיות שאין לנו דחף עמוק לאחד את קריאות התורה בין ישראל לבין חו"ל. בזמנים קדומים יותר, קהילות שונות אמנם הקפידו על הכללים הבסיסיים של קריאת פרשיות התורה, אך מנגד כל קהילה עשתה זאת בדרכה היא.
הכללים של איזו פרשה לקרוא מידי שבוע נובעים משלשה דרישות בסיסיות: לסיים את מעגל קריאת התורה כולה מידי שנה בשמחת תורה (מנהג שהפך למנהג הבלעדי כבר לפני מאות שנים רבות); לקרוא את התוכחה של פרשת בחוקותי לפני שבועות; ולקרוא את התוכחה של פרשת כי תבוא לפני ראש השנה. הדרישות האחרונות נקבעו בתקנת עזרא (עי' מגילה לא, ב, ובדברי התוספות בנוגע להפסקה בין התוכחה לבין ראש השנה). לאור דרישות אלו, נקבעו הוראות ספציפיות על-ידי האבודרהם, הטור והשולחן ערוך (אורח חיים תכח, ד). עם זאת, נשאר שיקול דעת רחב ביחס לאיזו פרשיות לכפול (לקרוא שתי פרשיות יחד) ואיזו לקרוא לבדן.
היו אפוא קהילות שלעולם לא איחדו בין פרשיות חוקת ובלק, ובמקום זאת במידת הצורך איחדו בין פרשת קרח עם פרשת חוקת, ולאחר מכן קראו את פרשת בלק לבדה. קהילות אחרות נהגו, כפי שנוהגים כיום, לקרוא את פרשת קרח לבדה, ומכאן נבעו הבדלים בין קהילות שונות ביחס לפרשה שנקראה מידי שבוע. מי שהיה נוסע בין קהילות שונות היה יכול להפסיד קריאה (או לפגוש את אותה הקריאה פעמיים), כפי שכיום הנוסע בין ישראל לבין חו"ל עלול לעשות כן. נדמה שגדולי הפוסקים לא ראו בכך אתגר הלכתי הדורש פתרון.
עם הזמן, ולאור תחבורה משופרת ותקשורת מפותחת, כל הקהילות אמצו לעצמן מנהג אחיד. הפער היחיד שנותר הוא הפער, לעתים, בין ישראל לבין חו"ל כאשר יום טוב שני של גלויות נופל בשבת. ואולם, נראה שכמו בדורות קודמים, גם היום הפער עצמו אינו נחשב לדבר בעייתי הדורש טיפול. כולם ממשיכים לקרוא כהרגלם (לכפול את בהר ובחוקותי ולא את אחרי מות וקדושים), בלי לדאוג להעדר הסנכרון, עד שהעניין נפתר מאליו לקראת חג השבועות.
העיקר והטפל
פתרון אחר הוצע על-ידי ספר תיקון יששכר (מהמאה ה-16). לדבריו, אין הדבר ראוי שבני ארץ ישראל, שהם "עיקר", ישנו ממנהגם כדי לסנכרן את קריאתם עם בני חוץ לארץ, שהם "טפלים" לבני ארץ ישראל. כלומר, אילו בני ארץ ישראל היו מפרידים בין פרשיות אחרי מות וקדושים כדי לאפשר לבני חוץ לארץ להדביק את הפער, היה בכך זילות של בני ארץ ישראל, שהולכים בעקבותיהם של בני חוץ לארץ. מכאן שיש להמתין עד לפרשיות בהר ובחוקותי, שאז הקהילות השונות מתאחדות בקריאתן בלי שיהיה השתדלות מיוחדת על-ידי בני ארץ ישראל.
פתרון זה תקף דווקא לעניין שנה רגילה, שאינה מעוברת. בשנה מעוברת, בני ארץ ישראל יכולים לקרוא כדרכם, ודווקא בני חו"ל ישנה בקריאת פרשיות אחרי מות וקדושים יחדיו, ובכך ידביקו את הפער. לעניין זה, יש לציין את פתרונו של שו"ת מהרי"ט (חלק ב, אורח חיים סימן ד), שכתב שעל-פי תקנת עזרא יש להקפיד על סמיכותה של פרשת בחוקותי לחג העצרת (שבועות). אמנם אנו נוהגים להפריד בין פרשת בחוקותי לבין חג השבועות בקריאת פרשת במדבר (עי' בתוספות, מגילה לא, ב), אך יש להקפיד שהפרדה זו תהיה של שבוע אחד בלבד, ולא של שבועיים. בשנת עיבור, אין אפשרות להקפיד על כך בארץ ישראל; מנהג, בחו"ל עדיין ניתן להפקיד על כך.
מכאן הוא מבאר: "וכשם שאמרו שלא לאחר (קריאת במדבר עד לאחר שבועות) כך אמרו שלא להקדים, שיהיו קורין אותם שתי שבתות שלפני עצרת, דלא מינכרא מילתא שכלו קללותיה אלא אם כן נקראים בסמוך לאחרית השנה […] ובארץ ישראל שקראו אחרי מות בז' לעומר, הוצרך הדבר שיהיה להם שתי שבתות של הפסק בין קללות לעצרת, אבל בחו"ל ראוי לעשות כסדר השנים 'מנו ועצרו' [להסמיך פרשת במדבר לחג השבועות]".
יושבי ארץ ישראל אמנם נאלצים להתפשר על האידיאל בשנה מעוברת, אך בני חו"ל יכולים לקיים את האידיאל של סמיכת פרשת במדבר לשבועות. כדי לעשות כן, הם נמנעים מלהדביק את הפער בקריאת הפרשיות מוקדם יותר, עד לסמוך לחג השבועות.
איזו פרשה לקרוא
בשו"ת בצל החכמה (עי' חלק א, תשובות ב-ח) דן במי שנוסעים בספינה, וצריכים להכריע איזו קריאה לקרוא בתורה. בנסיבות שיש בספינה בני ארץ ישראל ובני חו"ל, איזו פרשה יש להעדיף?
כאשר יש מספיק נוסעים לכדי מנין אחד בלבד, הוא מכריע שיש ללכת אחר הרוב: אם רוב המשתתפים הם בני חו"ל, יש לקרוא את קריאת התורה הנהוגה בחו"ל. מנגד, אם רוב הנוסעים הם מישראל, יש לקרוא את הקריאה הנהוגה בישראל. מנגד, אם שתי הקבוצות, של בני ארץ ישראל ושל בני חו"ל, גדולות בהתאמה, אזי כל קבוצה תקרא את קריאתה היא. אמנם כעת כולם נמצאים בחו"ל, אך על מנין של ישראלים לקרוא בפרשה הנהוגה בישראל, ולא בפרשה הנהוגה בחו"ל.
בנסיבות של בית כנסת קבוע, עולה מדבריו שיש לקרוא את הקריאה המקומית, אם בישראל ואם בחו"ל, בלי קשר לנוכחים בבית הכנסת. כיון שמדובר בחיוב האוניברסאלי של קריאת התורה בשבת, ניתן להעלות לתורה הן בני ארץ ישראל והן בני חו"ל, גם אם הקריאה אינה הקריאה ה"נכונה" עבורם.
הנושא רגיש קצת יותר כאשר מדובר ביום טוב שני של גלויות החל בשבת, שבה בני ארץ ישראל חייבים לקרוא את קריאת השבת הרגילה, ואילו בני חו"ל קוראים את קריאתו המיוחדת של יום החג. אולם, גם באופן זה, מסקנת הרב שטרן היא שניתן להעלות כל אחד לתורה, גם בני ארץ ישראל שאין זו קריאתן.
להפסיד את הפרשה
כאשר קהילה שלמה מפסידה את קריאת התורה – אם בשל שלגים כבדים, בשל מלחמה, או בשל אסון אחר – על הקהילה להשלים את הקריאה בשבת הבאה, ויקראו בה שתי פרשיות (רמ"א, אורח חיים קלה, ב, בשם אור זרוע).
נחלקו הפוסקים כיצד לנהוג כאשר הפסידה הקהילה פרשה כפולה, כך שלכאורה יש לקרוא בשבת הבאה שלש פרשיות. יש פוסקים שאכן קוראים בשבת הבאה את כל שלשת הפרשיות (כן פסק באליה רבה, שם), ואילו אחרים פוסקים שלעולם אין קוראים יותר משתי פרשיות (מגן אברהם בשם שו"ת מהר"ם מינץ סימן פה). לפי דעה זו (האחרונה), כיון שאין משלימים את כל הפרשיות החסרות, אין להשלים אף פרשה חסרה, כיון שההשלמה בכל אופן לא תהיה מלאה.
במשנה ברורה (קלה, ז) מזכיר את שתי השיטות, ואינו מכריע ביניהן.
המשנה ברורה (שם) מוסיף שכאשר משלימים פרשה מהשבוע הקודם, המנהג הוא לקרוא את כל הפרשה הראשונה בעליה הראשונה (עליית "כהן"), ולהמשיך באותה העלייה לקרוא את עליית "כהן" של הפרשה השנייה (הסיבה לכך היא שרצוי שיהיו שבעה קרואים בפרשת השבוע הקבועה; עי' כף החיים קלה, ה). מכאן עולה בעיה אפשרית כאשר הקהילה הפסידה פרשה שבסוף אחד מחמשה חומשי תורה, שכן בדרך כלל נזהרים שלא להמשיך עליה לתורה אחת מספר לספר.
המשנה ברורה מביא שתי דעות אף בנוגע לשאלה זו, ושוב אינו מכריע ביניהן.
בנסיבות (הלא שכיחות) שבהן קהילה שלמה נוסעת לחו"ל (או מחו"ל לישראל) לשבת, ומפסידה בכך קריאת פרשה אחת, יש ליישם את אותם הכללים, ולקרוא בשבת הבאה שתי פרשיות.
יחידים שמפסידים פרשה
כתב הרמב"ן (מלחמות ה', מגילה דף ג, א מדפי הרי"ף): "אמר הכותב השנויים במשנתינו כולם חובות הציבור הן ואינן אלא במחוייבין בדבר". הרמב"ן ממשיך לפרש שבכך שונה קריאת התורה מקריאת המגילה, שחובתה על כל יחיד ויחיד, ויחיד שלא שמע את חייב לעשות כן במנין עשרה כדי לפרסם את הנס.
מתוך דברי הרמב"ן עולה שגדר קריאת התורה היא חיוב על הציבור, וכן נקטו פוסקים רבים בעקבות דברי הרמב"ן (וכן מקורות נוספים). מכאן יעלה שיחיד שמפסיד פרשה מפרשות התורה, כיון שנסע לחו"ל או מחו"ל לישראל, אינו חייב להשלים את הפרשה שהפסיד (עי' יום טוב שני כהלכתו, עמ' רלט, הערות מ, מא, בשם הרב שלמה זלמן אויערבך ואחרים).
מנגד, אמנם אין חובה להשלים את הפרשה, אך יש שנזהרים להשלים את קריאת הפרשה החסרה. אופציה אחת לעשות כן היא על-ידי קריאת הפרשה כולה במנחה של השבת הקודמת (עי' שם, עמ' רמא). אופציה אחרת היא לקרוא את הפרשה החסרה כולה בשבוע הבא, לצד הפרשה הקבועה. יש לשקול אופציות אלו רק כשמדובר בקבוצה שלמה הנוסעת, שיכולה להתאגד לקרוא את הפרשה החסרה לפני או אחרי הנסיעה במנין נפרד, באופן שלא תיגרם טרחה יתרה לאחרים שאינם נוסעים (שיידרשו להמתין עד שהנוסעים מסיימים לקרוא פרשה שלמה נוספת).
שנים מקרא ואחד תרגום
יש חיוב קבוע מידי שבוע להשלים קריאה של "שנים מקרא ואחד תרגום" (יש שמקיים את קריאת התרגום בלימוד רש"י על הפרשה). כיצד יש לקיים חיוב זה כאשר אדם נוסע למקום שבו קוראים פרשה אחרת באותה השבת?
מי שנוסע מישראל לחו"ל בתקופה של פער בין הפרשיות, ישמע בחו"ל את אותה הפרשה ששמע בשבוע הקודם בישראל. יש להניח שלא תחול עליו חיוב לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום של פרשה זו, שכן הוא כבר קרא שנים מקרא של פרשה זו בשבוע הקודם, ולא סביר שהוא יתחייב לקרוא את אותה הפרשה שבועיים ברציפות (עי' שמירת שבת כהלכתה חלק ב, פרק מב, הערה רכד).
במידה שהוא מתכוון לחזור לישראל כבר בשבוע הבא, מן הראוי עבורו לקרוא את פרשת השבוע הנהוגה בישראל. ייתכן אמנם שאין חיוב לעשות כן – החיוב של שנים מקרא ואחד תרגום הוא להשלים את הפרשה "עם הציבור" – אך קריאה זו תחסוך ממנו את הצורך להשלים את הפרשה לאחר שיחזור לישראל. ניתן גם לסבור שישראל היא ה"ציבור" שלו, ולכן גם בהיותו בחו"ל הוא עדיין חייב בשנים מקרא ואחד תרגום של הפרשה הנהוגה בישראל.
באשר לבן חו"ל שנוסע לישראל בתקופה זו, נראה שעליו לקרוא את שתי הפרשיות שנים מקרא ואחד תרגום, הן זו שהוא מפסיד והן זו שקוראים בישראל, שאותה הוא יקרא בביתו בשבוע הבא.
שלום עליכם,
כיום ההנחיות שלא להתפלל בציבור עקב מגיפת הקורונה, הלכה זו נידונה ביתר שאת.
שאלתי היא, האם בעיר בביהכ"נ שאין בה קהילה ו"ציבור", אלא מתפללים מזדמנים שאינם קבועים/משתייכים דוקא אליה (כמו שטיבל, בשונה מכפר בו יש קהילה אחת וכולם שייכים לה ונמשכים אחריה כקבלת שבת וכדו').
האם כיון שקריאת הפרשה היא חיוב ציבור, ואין כאן 'ציבור', לשבת הבאה יקראו רק קריאת הפרשה בה נמצאים. או כיון שסוף סוף כלל היחידים כרגע לא קראו פרשה הקודמת – חלה חובה עליהם להשלים.
יש להוסיף, שכמעט בכל עיר יש מנייני מרפסות וכיוצא בהם, האם כלל העיר נפתרה בזה מחיוב (וכנ"ל שאין קהילות כבכפר), או עדיין החיוב חל על ה"בית הכנסת" כציבור אינדיוידואלי.
אם קיימות קהילות מסודרות, בכל קהילה יברר אם כלל הקהילה שמע קריאת התורה במרפסת או לא, אם אין קהילות כלל [לא מצוי, גם בערים בשבת בתפילה מסודרת], יקבע הדבר על פי כלל היחידים.
השאר תגובה