הרב יגאל גרוס
פתיחה
בפרשת השבוע מצווה משה להכין את מזבח הקטורת, עליו יקטיר אהרון את הקטורת. האם מותר להינות מריח הקטורת? הגמרא במסכת פסחים (כו ע"א) פוסקת, שבמידה ואדם מתכוון להינות מריח הקטורת הוא עובר על איסור מעילה מדרבנן (תוס' ישנים). מדברי גמרא זו קשה על הגמרא בעבודה זרה (סו ע"ב), המביאה את דברי רבא הפוסק, שמותר להריח יין נסך (יין של עבודה זרה), מכיוון שאין בריח שום ממשות ומשמעות, ואם אין בריח משמעות, אז מדוע הגמרא בפסחים אוסרת להריח קטורת?
א. התוספות רי"ד (ע"ז סו) כתב, שבאמת יש איסור להנות מריח. אם כן מדוע אין איסור להריח מיין נסך? הוא תירץ, שבניגוד לריח של בשמים ופירות שמברכים עליהם 'הנותן ריח טוב בפירות' ומהם עשויה הקטורת, ריח של יין לא מספיק מורגש ומשמעותי כדי שיברכו עליו, ורק דבר שהוא מספיק חשוב כדי שיברכו עליו, אסור ליהנות ממנו, וכך הוא כתב בספרו המכריע (סי' לה):
"ונראה לי לתרץ דהיכא שהתיר רבא להריח, הני מילי (=מדובר) בריח דיין נסך, דלא חשוב ריח היין לברך עליו כי היכי דחשיב (= כמו שחשוב) ריח דבשמים וריח הפירות כגון אתרוג וחבוש, וכי היכי (= ואם כן, כמו) דלענין ברכה (= של הנותן ריח טוב פירות) לא חשוב ריח היין, הוא הדין גם לעניין איסורים לא חשיב (ולכן מותר להריח אותו)."
ב. הריטב"א תירץ (שם), שרק פרי המיועד להרחה – יש איסור להריח אותו. ואילו יין נסך לא מיועד לריח אלא לשתייה, לכן, גם אם מריחים אותו אין בכך איסור. הקטורת אמנם אסורה בהרחה, אבל בסופו של דבר מטרתה לריח טוב, לכן יש איסור מדרבנן להריחה.
בעקבות העיסוק בפרשה בריח הקטורת, נעסוק השבוע בברכות הבשמים, ובשאלות על מה מברכים 'בורא עצי בשמים', על מה מברכים 'בורא עשבי בשמים', וכן איזה ברכה מברכים על ריח של קפה.
מה נקרא עץ
מה נחשב עץ ומה נחשב עשב? כפי שכתב התוספות רי"ד (ברכות מג ע"ב) אחד הקשיים בסוגיה זו, שהגמרא במסכת ברכות (שם) לא מגדירה במפורש מה נחשב עץ ומה נחשב עשב, אלא מביאה דוגמאות שונות, שעל חלקם מברכים בורא עצי בשמים ועל חלקם בורא עשבי בשמים, דבר שמקשה להגדיר מה נחשב עץ ומה נחשב עשב, וכך כותבת הגמרא:
"אמר רב: האי סימלק (= יסמין) מברכין עלויה בורא עצי בשמים. אמר רב חננאל אמר רב: הני חלפי דימא (= שבולת נרד שעשויה כמו גבעול פשתן) מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. אמר מר זוטרא: מאי קראה? (= מהיכן למדים שפשתן נחשב עץ?) 'והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ'. אמר רב משרשיא נרקום דגינוניתא (= חבצלת שגדלה בגינה) מברכין עלויה בורא עצי בשמים, דדברא (= הגדלה בשדה) בורא עשבי בשמים. אמר רב ששת: הני סיגלי מברכים עלייהו (= עליהן) בורא עשבי בשמים."
מחלוקת הראשונים
בסופו של דבר כתב התוספות רי"ד, שמכיוון שהוא לא יכול להכריע מה מוגדר בורא עצי בשמים ומה נחשב בורא מיני בשמים, לכן במקום ספק (מינים שלא נכתבו בפירוש בגמרא שראינו לעיל) יש לברך בורא מיני בשמים, ברכה שמברכים במקום שיש ספק בברכות הריח. אך בניגוד לתוספות רי"ד, יש ראשונים שבכל זאת הגדירו מתי יש לברך כל ברכה:
א. הרשב"א כתב (מג ע"א ד"ה מתיבי), שיש לחלק בין מצב שבו העלים יוצאים מהאדמה, לבין מצב שבו יש ענף שעליו העלים גדלים. במידה והעלים יוצאים מהאדמה (כמו דשא ולימונית), הברכה תהיה בורא עשבי בשמים. ואילו כאשר יש גבעול שעליו צומחים העלים (כמו הדס ורוזמרין), ברכתו תהיה בורא עצי בשמים.
הגדרה נוספת לדעת הרשב"א, מופיעה בשו"ת הרשב"א (א, שצט). הגמרא מביאה, שעל נרקיס הגינה מברכים בורא עצי בשמים ועל נרקיס שגדל בשדה מברכים בורא עשבי בשמים, הרשב"א נשאל מה ההבדל בין המינים שגורם לברכות שונות. הוא השיב, שאת נרקיס הגינה משקים יותר, לכן אף על פי שבסופו של דבר העץ שלו מתייבש, הוא מצליח להתקיים ולכן ברכתו עצי בשמים. לעומת זאת, הנרקיס שגדל בשדה, מת תוך זמן קצר, לכן ברכתו בורא עשבי בשמים (ועיין הערה[1]).
ב. האבודרהם (ברכות הריח) והגר"א (או"ח רטז) הוסיפו על דברי הרשב"א. בעוד שהרשב"א טען, שהתנאי היחיד הוא האם הצמח מתייבש במהירות, הם כתבו בשם הירושלמי שלא מספיק בכך, וצריך שהצמח גם יהיה קיים משנה לשנה. מה כוונתם?
נחלקו הראשונים, על איזה פרי מברכים בורא פרי האדמה ועל איזה פרי מברכים בורא פרי העץ. על כל הראשונים מוסכם, שבשביל על פרי יברכו בורא פרי העץ, צריך שהוא לא יתייבש משנה לשנה (נחלקו מה צריך להתקיים, ואכמ"ל). אומר האבודרהם, שבשביל שהצמח יוגדר כברכתו בורא עצי בשמים, צריך שהוא יתקיים משנה לשנה.
ג. הרא"ה (ברכות פרק ו) חלק על הרשב"א והאבודרהם וטען, שאין קשר בין ברכת בורא פרי העץ לבורא עצי בשמים, והוא מחלק בין 'עץ' 'לאילן'. לשיטתו כאשר מדברים על עץ, הכוונה לחומר עץ ((wood, לעומת זאת כאשר מדברים על אילן הכוונה לעץ שנותן פירות. לכן לפי שיטתו כאשר הגמרא מדברת על עץ, כוונתה רק לחומר שממנו מורכב הצמח בלי הקשר להגדרתו לעניין בורא פרי העץ.
להלכה לשיטתו, במידה והגבעול של הצמח קשה כמו עץ, הברכה תהיה בורא עצי בשמים, ואם הוא רך, ברכתו תהיה בורא עשבי בשמים, וכן כתב גם תלמידו המובהק הריטב"א (הל' ברכות ד, ה):
"כל ריח שיוצא מדבר שגידולו מן הארץ בין מאילן בין מעשבי האדמה ואינו פרי אלא גוף האילן והעשב עצמו, אם הוא דבר שמתקשה כעץ כגון מין חבצלת וכיוצא בהן מברך עליהם בורא עצי בשמים כשם שמברך על ההדס וכיוצא בו, שלשון עצי בשמים אינו מלשון אילן, שכל דבר שהוא קשה קרוי עץ אף על פי שאינו אילן כמו שאמר הכתוב (יהושע ב') ותטמנם בפשתי העץ, אבל כל שעצו רך לעולם כגון מיני עשב מברך עליהם בורא עשבי בשמים."
דוגמא לסבר את האוזן: על צמחים מטפסים, לדעת הריטב"א יברכו בורא עשבי בשמים, מכיוון שהגבעול שלו רך. לעומת זאת לדעת הרשב"א והאבודרהם יברכו עליו בורא עצי בשמים, מכיוון שהשיח מתקיים יותר משנה, וכן יש לו גבעול ממנו יוצאים העלים. כולם יודו שעל הדס מברכים בורא עצי בשמים, מכיוון שהגבעול שלו קשה, הוא מתקיים יותר משנה והעלים שלו יוצאים מהגזע.
להלכה
כיצד נפסק להלכה? השולחן ערוך לא הביא את הגדרתו לעניין עץ או עשב, משום כך הדיון מתמקד באחרונים הבאים אחריו, ובעיקר בדברי המגן אברהם שבדבריו יש סתירה:
א. כאשר השולחן ערוך פסק (ס"ק ג) שעל ורד וקינמון מברכים בורא עצי בשמים, נימק המגן אברהם את הפסיקה בכך, שהגבעול שלהם קשה וכדעת הריטב"א לעיל. ב. לעומת זאת כאשר השולחן ערוך פסק (ס"ק ז) שעל יסמין מברכים בורא עצי בשמים, נימק המגן אברהם שהוא פוסק כך בגלל שיוצאים עלים מעצו, וכשיטת הרשב"א! אז כמו מי הוא פסק?!
נראה שהאפשרות הפשוטה ביותר לתרץ היא, שהמגן אברהם סובר שהלכה גם כדעת הריטב"א וגם כדעת הרשב"א, וכאשר מתקיים אחד משני התנאים די בכך כדי להגדיר את הצמח כעץ ולברך בורא עצי בשמים. אמנם החיי אדם (ביאו"ה, ד"ה עצי) טען, שהדעה המרכזית היא דעת הרשב"א שהעלים יוצאים מהקלח, והוא כתב שהעץ צריך להיות קשה רק לסימן בעלמא.
אמנם כפי שהעיר הביאור הלכה (שם) יש דוחק בביאור זה. לכן למעשה מכיוון שמדובר במחלוקת ראשונים, הוא פסק כך:
- במקום שבו יש את כל ההגדרות למין העץ כמו בהדס, שהעץ קשה, מתקיים משנה לשנה והענפים יוצאים מהעץ מברכים בורא עצי בשמים. כך ההלכה גם ברוזמרין, ורד וכדומה (עיין הערה[2]).
- במקום שיש רק את אחת מההגדרות, למשל בצמחים מטפסים (שמתקיימים משנה לשנה, אבל הגבעול רך), לכתחילה כדי לצאת מספק יש לברך בורא מיני בשמים (ברכה שמברכים במקום שיש ספק בברכות הריח). אך במידה ובירכו בורא עצי בשמים, בדיעבד יוצאים ידי חובה.
- כאשר אין אף אחת מההגדרות, לכולי עלמא צריך לברך בורא עשבי בשמים, כך למשל יברכו על לימונית, פרחים וכדומה, וכן נוהגים לברך גם על נענע (ברכי יוסף, הרב עובדיה. כמו כן אפשר לברך גם 'בורא מיני בשמים', מכיוון שהיא מתקיימת משנה לשנה).
ברכה על קפה
מה מברכים על קפה? הגמרא כותבת, שמי שמריח אתרוג או חבוש מברך עליו 'הנותן ריח טוב בפירות', ברכה שמברכים על פרי המריח טוב. התוספות (ד"ה האי) מעירים במקום, שרק במידה ומתכוונים להריח את הפרי מברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות, אבל במידה ומתכוונים לאכול את הפרי ורק בדרך אגב גם מריחים אותו, אז אין לברך על ריחו[3].
א. בעקבות דברי הגמרא פסקו המשנה ברורה (ס"ק טז) והרב עובדיה (עמ' שכט), שבמידה ומתכוונים להריח את ריח הקפה, יש לברך על ריחו 'הנותן ריח טוב בפירות', כמו כל פרי שמברכים על ריחו, ובלשון המשנה ברורה:
"כתבו האחרונים המריח בקאווי כתושה והיא חמה, שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח, צריך לברך ברכת אשר נתן ריח…"
ב. אמנם בכף החיים (ס"ק פו) חלק על דבריו וטען, שלא מברכים על קפה כמו שלא מברכים על לחם חם. מה כוונתו?
נחלקו הראשונים האם מברכים על לחם חם ברכת 'הנותן ריח טוב בפת', לדעת האבודרהם מברכים (במידה ומתכוונים להריח, כפי שראינו לעיל) ואילו לדעת האורחות חיים לא מברכים, מכיוון שלחם לא נועד כלל להרחה אלא לאכילה (גר"א, ועיין פרח שושן). עוד הוסיף הבית יוסף שאין לברך, מכיוון שהברכה על לחם חם לא הוזכרה כלל בגמרא.
להלכה פסק הרמ"א (רטז, יד), שמכיוון שמדובר במחלוקת ראשונים, אין להריח לחם כדי לא להיכנס לספק ברכות, במידה ובכל זאת אדם בחר להריח לחם אין לברך עליו (והוא הדין על בורקסים, בשר וכדומה שאין לברך על ריחם). טענה זהה טוען כף החיים בברכת הקפה, מכיוון שקפה לא נועד לכתחילה להרחה אלא לשתייה, לכתחילה לא נכנסים לספק ברכות, ואין להריח את הקפה. גם אם בכל זאת מריחים את הקפה, אין לברך.
אמנם בניגוד ללחם שעליו פסק הרמ"א שמספק לא מברכים, נראה שבמידה ואדם החליט להריח קפה, הוא יכול לסמוך על הפוסקים שמתירים לברך הנותן ריח טוב בפירות. בטעם החילוק בין הלחם לקפה נראה לומר שתי טעמים:
א. ההסתייגות של הבית יוסף מברכת הלחם הייתה שהיא לא מוזכרת בגמרא. ואילו ברכת הנותן ריח טוב בפירות מוזכרת בגמרא.
ב. בעוד שבלחם הריח טפל לחלוטין לאכילה, בקפה הריח הוא רכיב משמעותי בפני עצמו. לכן כמו שעל לימון מברכים הנותן ריח טוב בפירות במידה ומריחים אותו, למרות שהוא נועד לאכילה כי הריח כן רכיב משמעותי בלימון, הוא הדין גם בקפה[4].
הבדלה: בעקבות דברי השל"ה, האשכנזים נוהגים לברך בהבדלה על כל בושם בורא מיני בשמים. טעם הדבר הוא, שמכיוון שהרבה אנשים לא יודעים איזה צמח מוגדר כעצי בשמים ואיזה כעשבי בשמים, עדיף לברך בורא מיני בשמים, ברכה שיוצאים בה ידי חובה בכל מקרה. אמנם ההיתר הוא רק בהבדלה, אבל במידה ואדם מריח בשמים שלא בעת ההבדלה, עליו לברך את הברכה המתאימה.
שבת שלום!
[1] לא הבנתי כלל את הרשב"א. הרי גם אם ישתלו הדס בשדה הוא לא יצליח לצמוח והוא יתייבש, אז בעקבות כך יברכו על הדס כזה עשבי בשמים?! פשוט שלא. באמת בערוך השולחן (ס"ק י) ביאר שההבדל בין המינים הוא, שהגדל בגינה קשה כמו עץ ובגינה הוא רך כמו עשב.
[2] הרשב"א כתב (א, שצז) בשם הראב"ד, שמכיוון שנוהגים לאכול את הורד במרקחת וכדומה, במידה ומריחים אותו יש לברך הנותן ריח טוב בפירות. אמנם הרא"ש (ו, לז) והרמב"ם (ברכות ט, ו) סברו, שמכיוון שרוב שימושו לא לאכילה, מברכים בורא עצי בשמים, וכן פסק השולחן ערוך.
[3] הוא הדין גם לברכות שראינו לעיל, למשל במידה ויש אגרטל עם פרחים על השולחן שעיקרו ליופי, לא מברכים עליהם במידה ונכנסים לחדר ומריחים את ריח הפרחים. רק אם יחזיקו את הפרח על מנת להריח בו, יש לברך.
[4] בניגוד לברכות על אוכל, על ברכות הריח לא מברכים ברכה לאחר ההנאה. הכלבו (סי' כד) טען שטעם הדבר הוא, שההנאה מהריח נפסקת מיד בסוף ההרחה וזה כמו שאדם אכל וכבר התעכל האוכל במעיו, שבכהאי גוונא כבר לא מברכים. המגן אברהם (או"ח רטז) תירץ, שהנאת הריח היא הנאה מועטת (אין בה ממש ממשות), ולכן לא תיקנו אחריה ברכה (משום כך גם טען הדברי חמודות שלא מברכים שהחיינו על ריח חדש שנתחדש, אם כי הרדב"ז (א, רצז) טען שכן מברכים. להלכה נפסק במשנה ברורה ובברכי יוסף שלא מברכים שהחיינו על ריח חדש).
