לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

דיני נזיקין בתאונות דרכים – מתוך ספר משפט המזיק

הרב דוד בריזל שליט"א

להערות ולתגובות ולמענה הלכתי בנושאים אלו, אפשר לפנות לרב המחבר בכתובת דוא"ל: [email protected] או בטלפון: 0527137908.

הקדמה

רבים מהנזקים השכיחים בזמנינו הם אלו הנגרמים ע"י תאונות דרכים או בשאר אופנים ע"י רכבים. בפרק שלפנינו נבאר דינו של מי שפגע ברכבו והזיק, ובין השאר יתבארו דינים נוספים בהלכות נזיקין השכיחים ברכבים.

ביסוד הדין אם המזיק ע"י נהיגה ברכב מתחייב על נזקיו, יש ללמוד מתשובת הרא"ש (כלל ק"א סי' ה, הובא בטור סי' שעח) שנשאל בענין הרוכב על הסוס והזיק אם דינו כאדם המזיק. והשיב: 'הרוכב על סוס, אין לו רשות לרוץ במקום שבני אדם רוכבין, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ופושע הוא, ומזיק בגופו הוא, כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה, או באוכף שעליה, כמזיק בגופו דמי'. ומדבריו נלמד כי הנוהג ברכב יש לו להזהר בזהירות יתירה שלא לפגוע באחרים, ושאם הזיק נחשב כאדם המזיק וחייב לשלם.

ויש להדגיש שאף שדיני התורה אינם נקבעים עפ"י חוקי המדינה, אבל כשבאים להגדיר מתי נקרא האדם 'עושה ברשות', ומתי נקרא 'עושה שלא ברשות', יש להתייחס תמיד לכללי התנועה שנקבעו על ידי חוקי המדינה. והסיבה לכך, כי היות והנהגת הרבים בנסיעה על הכביש נקבעת לפי חוקי ונהלי המדינה, הרי כל מעשה שאינו תואם את הנהלים שנקבעו על ידם, נחשב כיוצא מהגדר הרגיל ואין לו רשות עליו, וכמו שיתבאר בע"ה.

 

נהג ברכבו ופגע ברכב אחר או באדם

  • נהג ברכבו ופגע תוך כדי נסיעתו ברכב אחר או באדם והזיק אותם, נחשב הוא כאדם המזיק, ולפיכך אפילו נעשה ההיזק בשוגג או באונס חייב לשלם, שהרי אדם מועד לעולם[1]. ואם פגע באדם ונחבל האדם ע"י פגיעתו, חייב הפוגע לשלם ד' דברים, שהם, נזק צער ריפוי ושבת, כדין כל אדם החובל ומזיק את חבירו[2]. ואם הנהג שעשה התאונה הזיק את אחד מהנוסעים עמו ברכב, אם חייב לשלם לנוסע שניזוק, נתבאר בהערה[3]. ולענין אם דנים בזמן הזה חיובי חבלה, ראה בהערה[4].

שנים שנהגו כפי כללי התנועה או שלא כפי הכללים ופגע אחד בחבירו

  • חיובו בתשלומין של הנהג הפוגע ברכב חבירו, הוא אפילו אם נסע כפי כללי התנועה, ובלבד שגם הרכב שנפגע נסע כפי כללי התנועה[5]. וכן אם שניהם נהגו שלא כפי כללי התנועה, הרכב הפוגע חייב לשלם[6]. ובאופן כזה כאשר שניהם נסעו שלא כפי כללי התנועה, אם הפוגע ניזוק אף הוא ע"י ההתנגשות בחבירו, אינו יכול לתבוע את חבירו על אשר נסע שלא כחוק וגרם בכך להתרחשות התאונה, מאחר שגם הוא נסע שלא כחוק[7].

נהג כפי כללי התנועה ופגע ברכב שנהג שלא כפי הכללים

  • מה שנתבאר כי נהג שפגע עם רכבו ברכב אחר חייב לשלם על הנזק, זהו דוקא כשבעל הרכב שנפגע נסע כפי כללי התנועה, אבל אם בעל הרכב שנפגע נסע שלא כפי כללי התנועה ואילו הנהג שפגע בו נסע כפי כללי התנועה, כגון שבעל הרכב שנפגע עשה פניה במקום האסור באופן שהנהג שפגע בו לא היה צריך להישמר ממנו על פי כללי התנועה, פטור הפוגע מלשלם[8]. אכן במקרה זה אינו פטור אלא באופן שלא הבחין בו, אבל אם הבחין בו וראה שהוא נוסע שלא כפי כללי התנועה, והיה יכול להזהר היטב ולמנוע הנזק ולא נזהר, חייב לשלם[9]. ואולם יש אומרים כי אם הזיקו שלא בפשיעה, אע"פ שהבחין בו פטור מלשלם[10].

הרכב שנסע כפי כללי התנועה הוזק ע"י שהתנגש ברכב שנסע שלא כפי הכללים

  • נסע כפי כללי התנועה ופגע ברכב שנהג שלא כפי כללי התנועה, אם הרכב הפוגע הוזק ע"י התנגשות זו, מאחר שזה שנהג שלא כחוק לא עשה פעולת היזק בנסיעתו והניזק הוא זה שהתנגש בו והוזק ממנו, יש לצדד שדינו כבור ברשות הרבים ולא כאדם המזיק, ולפיכך יתחייב רק על נזקי הגוף ולא על נזקי כלים, ונמצא שהוא פטור על נזקי הרכב אשר דינו ככלי, וחייב רק על נזקי הגוף[11]. וראה בהערה[12].

כשבעל הרכב הפוגע כבר לא צריך לעשות פעולה נוספת כדי להפגע

  • מה שנתבאר בסעיף הקודם כי אם הרכב שנסע שלא כפי כללי התנועה לא עשה מעשה פגיעה הרי הוא נחשב כבור המזיק בלבד ולא כאדם המזיק, זהו רק אם כאשר הגיע למקום זה היה עדיין הרכב הפוגע שנסע כפי החוק רחוק ממנו והיה צריך לעשות מעשה כדי להגיע ולהפגע ברכב שנסע שלא כחוק, אמנם אם כאשר הגיע למקום זה היה כבר הרכב הפוגע קרוב אליו ולא היה צריך לעשות עוד פעולה כדי להגיע למקום ההתנגשות, כגון שלחץ על דוושת הגז והרכב כבר נוסע בלא פעולה נוספת מצידו ועי"ז פגע בו והוזק ממנו, יש להחשיב מה שהגיע למקום זה [-שהשני יפגע בו וינזק ממנו] כעושה מעשה היזק בידים, וחייב גם על נזקי הרכב של הפוגע שנסע כחוק[13].

תאונה חזיתית – התנגשו זה כנגד זה

  • מה שנתבאר כי נהג שפגע עם רכבו באחרים חייב לשלם על הנזק, זהו דוקא כשהוא לבד עשה הנזק, כגון שפגע ברכב אחר מאחוריו או מצידו, אבל אם שניהם באו אחד נגד השני וכל אחד פגע בחבירו בכח נסיעתו, כיון שהניזק גם הוא השתתף במעשה ההיזק אין מחייבים את המזיק לשלם[14]. ואולם חילוק זה אמור דוקא אם שניהם נהגו כפי כללי ונהלי התנועה או ששניהם נהגו שלא כפי כללי התנועה, אבל אם אחד מהם נהג שלא כפי כללי התנועה והשני נהג כפי כללי התנועה, אף על פי ששניהם פגעו זה בזה, זה שנהג שלא כפי כללי התנועה חייב[15].

המציא את רכבו למקום התאונה

  • רכב שהוזק מרכבו של חבירו מבלי שישתתף בכוחו כדי להנזק, אלא שרק מפני שהמציא עצמו ברגע שלפני התרחשות התאונה למקום זה נפגע והוזק, ולולא היה מגיע למקום זה ברגע זה, לא היה השני פוגע בו בכח נסיעתו[16], יש אומרים שמה שהמציא עצמו במקום זה שהמזיק פגע בו, מחשיבו כאילו גם הוא השתתף במעשה הנזק, ולפיכך יפטר הפוגע מלשלם כפי שנתבאר לעיל[17]. אבל רוב הפוסקים חולקים ודעתם כי מאחר שלא עשה מעשה הנזק, חייב הפוגע לשלם[18]. וראה בהערה[19].

עצר בעצירה פתאומית והתנגש בו הרכב שמאחוריו

  • שני רכבים נסעו אחד אחר השני ובאמצע הנסיעה עצר הראשון בעצירה פתאומית ומחמת כן התנגש בו הרכב שמאחוריו והוזק, אין הראשון חייב לשלם, מפני שהשני היה צריך להרחיק רכבו במהלך הנסיעה מהרכב הראשון, כל כך, שגם אם יעצור הראשון בעצירה פתאומית לא יתנגש בו[20]. ואם השני הזיק את הראשון הוא חייב לשלם שהרי עשה את כל ההיזק והיה צריך לשמור שלא להזיקו. ואם היתה הדרך חשוכה והראשון לא הדליק את האורות מאחוריו ומפני כן לא היה השני יכול להשמר ממנו, נחשבת עצירת הראשון כמעשה שלא ברשות ואם הוזק ממנו השני, חייב הראשון לשלם לו על הנזק, ואם השני הזיקו הוא פטור לשלם לו על ההיזק[21].

תאונת שרשרת

  • נסעה שיירה של רכבים ובאמצע הנסיעה עצר הראשון בעצירה פתאומית ועי"כ התנגשו כל הנוסעים מאחוריו – כל אחד בזה שלפניו – והוזקו, לעולם הדין הוא כך, שכל מי שהיה יכול להבחין בזה שלפניו ולשמור ממנו מרחק הראוי, ולא נשמר, אין הראשון חייב בנזקו, וכל מי שלא היה יכול להבחין בזה שלפניו או שנזהר כראוי ואעפ"כ נתקע והוזק, חייב הראשון בנזקו[22].

נסע במהירות מופרזת בערב שבת והזיק

  • נסע ברכבו במהירות מופרזת בערב שבת והזיק חייב לשלם. אע"פ שאנו פוסקים כי הרץ בערב שבת והזיק בריצתו פטור מלשלם מפני שרץ ברשות, בנסיעה ברכב אינו כן מפני שהנסיעה ברכב במהירות מופרזת היא מעשה מסוכן ואין לו רשות לכך אפילו בערב שבת[23].

הזיק כדי למנוע פגיעה קשה באחרים

  • נסע כראוי על הכביש ולפתע קפץ כנגדו הולך דרך או לפתע יצא כנגדו רכב, וכדי שלא לפגוע בהם סטה אל הצד ומפני כך הוזק רכב אחר שחנה בצד הדרך או שהוזק גדר של אחרים, יש שכתבו כי דינו שווה לאחד שרץ להציל את חבירו והזיק את הכלים בריצתו שפטרוהו חכמים מלשלם כדי שלא ימנע מלהציל, ולפיכך גם כאן נפטר הוא מלשלם על הנזק[24]. ברם באופן שנתכוון בפירוש להזיק כדי שלא לפגוע באחרים, או באופן שנתכוון גם להציל את עצמו מפני שגם הוא היה בכלל הסכנה, דינו תלוי במחלוקת הפוסקים לגבי מציל את חבירו אם גם באופנים אלו תיקנו לפטור את המזיק מלשלם[25]. ואם לא היתה נשקפת סכנה כלל לאותו רכב שהגיח כנגדו כי אם לבעל הרכב שהזיק, חייב לשלם על מה שהזיק כדי להציל את עצמו[26].

קפץ לכביש או יצא ברכבו וגרם לבעל הרכב שכנגדו להזיק אחרים

  • יש אופנים בהם זה שקפץ לכביש או זה שהגיח ברכבו וגרם לבעל הרכב שכנגדו לסטות מן הדרך ולהזיק אחרים – חייב לשלם על הנזק, ונתבאר בהערה[27].

נהג שנרדם בנסיעתו

  • נהג שנרדם באמצע הנסיעה והתנגש באחרים והזיקם, אין הדבר נחשב כאונס גמור וחייב לשלם על הנזקים. וברוב האופנים נחשב הדבר אף כפשיעה מפני שלא היה לו לנהוג ברכבו בשעה שהוא עייף ועלול להרדם, ולפיכך חייב הוא גם בד' דברים אם חבל והזיק את האדם[28].

התיז מים או אבנים בנסיעתו על הכביש

  • נסע על הכביש, ובנסיעתו התיז מים הנקווים על הכביש ונטנפו בגדיהם של הולכי הדרך, או התיז אבנים והוזקו מהם אחרים, אם נסע במהירות המותרת ובאופן הרגיל ולא היה יכול לימנע מלהזיק, יש לפוטרו מלשלם[29].

לדווח לרשויות על נהג המסכן בני אדם בנסיעתו על הכביש

  • אדם שנוהג ברכבו באופן המסכן בני אדם, אם התרו בו שלא יעשה כן והוא ממשיך בהתנהגותו, מותר לדווח לרשויות על נהג זה והם יענישוהו, כדי שלא יזיק ויסכן אחרים[30].

אופן תיקון הנזק של הרכב

  • פגע ברכב חבירו וניזוק, וצריך לתקנו, חייב המזיק לשלם את כל דמי התיקון כפי דמי התיקון הרגילים במוסך רגיל[31]. ואם היה רכב שכור, והשוכר התחייב לחברת ההשכרה לשלם להם דמי התיקון כפי המחיר שהם קובעים, שזה מחיר יקר יותר מדמי התיקון הרגילים בשוק, המזיק משלם לו רק דמי התיקון הרגילים ולא מה שהשוכר יצטרך לשלם לחברת ההשכרה[32]. וראה בהערה[33].

הוצרך הניזק לשכור רכב חילופי לזמן התיקון

  • הזיק רכבו של חבירו והוצרך הניזק לשכור רכב אחר עד שיתוקן רכבו, אין המזיק מחויב לשלם לו הוצאות שכירות הרכב החילופי[34]. וכל זה בשהזיק רכבו בשוגג אבל אם הזיקו בפשיעה חייב הוא לשלם בדיני שמים על מה שגרם לו הפסד בזה שצריך להוציא הוצאות בשכירת הרכב החילופי[35].

הפסיד פרנסתו עקב רכבו שהוזק

  • השתמש ברכב עבור פרנסתו, כגון נהג הסעות וכדו', ובא אחר והזיק את רכבו ועל ידי כך הושבת ממלאכתו, אין המזיק חייב לשלם לו על הפסד פרנסתו[36]. וכל זה כשהזיק רכבו בשוגג אבל אם הזיקו בפשיעה חייב הוא לשלם בדיני שמים על מה שגרם לו ההפסד[37].

נוסע שלא היה חגור וקנסו את הנהג

  • נהג שהסיע את חבירו ברכבו וזה לא חגר את עצמו, והנהג נקנס על כך, הרי הנוסע נחשב כמזיק בגרמא, ואינו חייב לשלם לנהג בדיני אדם אלא בדיני שמים[38].

הזיק רכבו של חבירו ויש ביטוח לאחד מהם

  • הזיק רכבו של חבירו ויש ביטוח לניזק או למזיק, כללי הדין באלו אופנים מותר לתבוע את חברת הביטוח והאם המזיק מתחייב לשלם כשהניזק משתלם מהביטוח, יבואר בע"ה להלן בפרק ל"א סעיף ג' – ד'.

פגע ברכב ועיקם מכסה הפח שלו

  • פגע ברכבו של חבירו ועיקם מכסה הפח של הרכב, אך לא נחסר ממנו כלום, דינו נתבאר להלן בפרק כ"ז סעיף י"ב.

הזיק רכבו של חבירו – אם מוטל עליו הוצאות הגרירה

  • הזיק רכבו של חבירו, וצריך לגרור את הרכב הניזוק כדי לתקנו, אם המזיק מחויב לשלם גם על הוצאות הגרירה, יבואר בע"ה להלן בפרק ל"ג סעיף י"ב.

 


 

[1] כמפורש בתשו' הרא"ש המובא לעיל שנחשב אדם המזיק. והוסיף ידידי הגרפ"מ ליפשיץ שליט"א שאף שהחזו"א (ב"ק סי' ד' סק"ח) הקשה על הרא"ש שם שהנוהג בסוס אין זה אדם המזיק עי"ש בחזו"א, היינו דוקא שם בנדון הרא"ש שהסוס הולך לבדו ובכח עצמו, ולכן דן החזו"א שאין זה אדם המזיק בידים, אבל הנוסע ברכב ועשה תאונה, הרי הרכב כגרזן ביד החוצב וכמכה את חבירו במקל, שפשוט שחייב. וכן כתב החזו"א (או"ח סי' ל"ו) שהחורש בשבת ובשביעית ע"י טרקטור נחשב מעשיו וחייב עי"ש. וכבר נתבאר לעיל בפרק ד' דיני אדם המזיק באונס ובשוגג, ונתבאר שם שבאונס גמור פטור לשלם, ולפי"ז אם התאונה התרחשה באונס גמור, פטור. ובאופן שהסיע את אביו ברכבו ועשה תאונה ונטף מאביו דם, ראה לעיל בפרק פרק ב' (סעיף ה') שפטור לשלם על כל ההיזקות שעשה בתאונה זו, מפני שיש בו דין קלבדר"מ עי"ש. וראה בסוף הספר במילואים (לפרק ב' סעיף ה') שנתבאר באופן שהיה מצב של פקו"נ אם יש לנהג דין רודף לפוטרו מתשלומין על ההיזקות, ונתבאר שאין שייך בזה דין קלב"מ לפוטרו מלשלם עי"ש.

[והנה נתבאר לעיל בפ"ה (סעיף א') דעת הרמב"ם שאם שניהם נמצאים במקום זה ברשות, והזיקו זה את זה שלא בכוונה פטור. ולפי"ז יש לדון שבמקום שיש לשניהם רשות לנסוע שם אם היה בשוגג ואונס פטור לשלם, אמנם כבר נתבאר שם שרוב הפוסקים לא נקטו כהרמב"ם. ועוד נראה, שכבר נתבאר שאם פשע גם לדעת הרמב"ם חייב. ונראה שהרמב"ם מודה שנהג שהזיק בנסיעה ברכבו אפי' בשוגג חייב לשלם, דהרמב"ם כתב (חובל פ"ו ה"ח) שאם הלך בעל הקורה והזיק את בעל החבית חייב משום שנחשב כמו ששברה בכוונה, וכוונתו שכיון שהוא אוחז בידו קורה וידוע שעלול להזיק על ידי הקורה, לכן צריך ליזהר ביותר וכשלא נזהר הרי זה פשיעה, ולפי"ז יש לדון שגם ברכב כיון שידוע שעלול להזיק מוטל עליו ליזהר ביותר וכל שלא נזהר הוי כפשיעה שגם להרמב"ם חייב. ועוד נתבאר לעיל שם שי"א בדעת השו"ע שבאופן שלא ראו כלל זה את זה, פטור גם להשו"ע, אבל מסתבר שדוקא בשנים שהולכים שאין חיוב עליהם לבדוק אם אחד הולך כנגדו, אבל בנוסע ברכב מוטל עליו חיוב לבדוק ולעיין שמא יזיק, והרי זה כאילו ראו זה את זה שמפורש בשו"ע שאם הזיק אפי' כשלא כיון חייב לשלם וצ"ע].

[2] בשו"ע (סי' תכ"א סעיף א' ג') נתבאר שהחובל בחבירו, לגבי נזק חייב אף באונס, ולגבי חיוב צער ריפוי ושבת, חייב אפי' שלא בכוונה כשהיה פשיעה קרוב למזיד, ובושת חייב רק כשנתכוון להזיקו. ומשם נלמד שנהג שעשה תאונה, אם היה אונס חייב רק בנזק, ואם היה פשיעה חייב גם בריפוי ושבת וצער. ופרטי הדינים היאך שמין חיובים אלו נתבאר בשו"ע שם באורך. [וראה להלן בח"ב סי' מ"ג (אות ה') משנ"ת באופן שפטור לשלם ד' דברים אם חייב לשלם תשלומי השבת מדין נזק עי"ש]. ובאופן שפטור מדין ריפוי, יש לדון שאם הוא ריפוי שאם לא ירפאנו יירד מערכו ואינו מתרפא מאליו, עי' בנתיה"מ (סי' ש"מ סק"ג) שזה בכלל נזק, וכן כתב באו"ז (ב"מ סי' רס"ב) שבאופן כזה הוי נזק עי"ש. אולם החזו"א (בתחילת סי' י"ג) חולק עליו והוכיח מדברי הרא"ש והמרדכי שאין הריפוי נחשב בכלל הנזק כיון שעיקר הריפוי נעשה מאליו עי"ש, [אולם החזו"א בסוף הסי' חזר בו בכוונת המרדכי עי"ש], וראה להלן בח"ב סי' מ"ג (אות ג') שמדברי הראשונים המובא באו"ז שם ומדברי הקצוה"ח (סי' שפ"ו סק"י) מוכח דלא כהנתיה"מ עי"ש. [ויש לדון לפי הנתיה"מ באופן שאינו מתרפא מאליו שנחשב כנזק, אם שמין אותו כמה נפחת לימכר לעבד כמו בכל נזק, או שישלם לו דמי התיקון כמו בכל מזיק שצריך לשלם דמי התיקון כמש"כ החזו"א בסי' ו', וראה בקובץ בית אהרן וישראל (גליון קס"ב) מה שכתבתי בזה וצ"ע. וכיום שיש לכל אחד ביטוח בריאות שמשלמים הוצאות הריפוי, אם המזיק חייב לשלם לו דמי הריפוי, ראה להלן בפרק ל"א (סעיף ג' – ד')].

ובאופן שחבל בו והיו לו כאבים עם חשש שנעשה בו נזק ונסע לבית חולים ובדקוהו ועשו לו צילומים ונתברר שלא נעשה לו שום נזק, האם חייב לשלם על הוצאות אלו, יעוי' בנשמת אברהם (ח"ה חו"מ סי' ת"כ סק"א) שהביא בשם הגרשז"א והגריש"א שחייב לשלם הוצאות אלו שכן הדרך לעשותם והוא חלק מדמי הריפוי עי"ש, וכן כתב בציץ אליעזר (חכ"א סי' נ"ח). אולם בספר חוט השני להגר"נ קרליץ שליט"א (קונטרס מילי דנזיקין, סי' של"ט) כתב שאין זה נחשב נזק ופטור מלשלם.

[3] שאלה זו נוגעת באופן שעשה תאונה ופגע ברכב אחר, ובתאונה זו ניזוק גם הנוסע עמו ברכבו, וכן נוגעת שאלה זו באופן שלא עשה תאונה, אלא שנסע שלא כפי כללי התנועה ומחמת כן הוצרך לעשות עצירה פתאומית ואחד מהנוסעים עמו ברכב ניזוק ע"י ההדף וכיו"ב, ולכאו' יש לחייבו מדין אדם המזיק שעשה כן בידים, אולם יש לדון בזה לפי המבואר לעיל בפרק ד' (סעיף א') שדעת רבים מהפוסקים שאם התעסק בחפץ של חבירו ברשות והזיקו, לא נאמר בו דין אדם מועד לעולם ואם היה אונס פטור, ולפי"ז יש לדון שכיון שהנוסע עמו נתן לו רשות להסיע אותו, נמצא שהוא מתעסק עמו ברשות ואם היתה התאונה באונס פטור לשלם. ואם היתה פשיעה, תלוי במה שנתבאר לעיל שם בשם החזו"א ועוד פוסקים שאם היה פשיעה חייב, אמנם אם לא היה פשיעה רק בדרגת כעין גניבה ואבידה, [ובדרגה שפטור מד' דברים, כמש"כ החזו"א שם], פטור על מה שהזיקו. אולם באופן שהנוסע שילם לו שכר על הנסיעה, יש מהפוסקים שכתבו שגם אם התעסק עמו ברשות חייב לשלם אפי' כשהיה אונס, ולפי"ז גם כאן חייב לשלם באונס. ועוד נתבאר שם דעת כמה פוסקים שהחובל בגופו של חבירו אפי' התעסק עמו ברשות, חייב לשלם גם באונס, ולשיטתם באופן שחבל בו ע"י התאונה חייב לשלם.

[4] בשו"ע סי' א' (סעיף ב') כתב וז"ל: אדם שחבל בחבירו, אין מגבים דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל, נזק, צער ופגם ובושת וכופר, אבל שבת וריפוי מגבים. הג"ה. וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין, ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם עכ"ל. ובסעיף ה' כתב השו"ע: אעפ"י שדיינים שאינם סמוכים בא"י אינן מגבין קנסות, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו, וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו (בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס). וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו עי"ש. ובסמ"ע (סק"ה) ובנתיה"מ (חידושים סק"ז) כתבו שאומדין כמה יתן עבור דמי רפואה וזהו הכל בכלל פיוס עי"ש. [וכתבו הפוסקים שאף שאין מגבין בבי"ד, מ"מ המזיק חייב חיוב גמור מן הדין ואם לא שילם הוא גזלן, אלא שהבי"ד אין כופין אותו בזה. אולם ראה בחזו"א (אהע"ז סי' כ"ז סק"ח) ודבריו מחודשים מאד].

ובעיקר דין זה, שמעתי שיש אומרים שכל דיני נזיקין של תאונות דרכים יש לחייב ולפטור את המזיק עפ"י חוקי המדינה ואין דנים לפי דיני התורה לבד, שכל נהג הנוסע בכביש של המדינה בשעה שמקבל את רשיון הנהיגה הוא מתכוון להתחייב לשלם כפי מה שהם מחייבים בדיניהם עכ"ד. אולם הדברים מחודשים מאד, שהרי לא נעשה קנין להתחייב לשלם, וגם הוי אסמכתא שסבר שלא יזיק, ואפי' אם נאמר שהתחייב לנהוג כפי חוקיהם, מהיכ"ת שגם התחייב לשלם על ההיזק כמו שפוסקים בערכותיהם ולא עפ"י דיני התורה. [וראה לעיל בפרק ו' (סעיף ט"ו בהערה) שנתבאר בשם הגרז"נ גולדברג שליט"א שגם הרופא שמטפל ברשיון מהמדינה אינו חייב לשלם לפי חוקי המדינה, אלא לפי דיני התורה עי"ש].

[5] באופן ששניהם נוהגים כפי כללי התנועה, יש לדמותו למבואר לעיל בפרק ה' (סעיף א') שאם שניהם נמצאים במקום זה 'ברשות' אם הזיקו זה את זה חייבים, ומשם נלמד לכאן שכיון ששניהם ברשות חייב.

[6] באופן ששניהם נסעו שלא כפי כללי התנועה, יש לדמותו למבואר לעיל בפרק ה' (סעיף ב') שאם שניהם נמצאים במקום ההיזק 'שלא ברשות' והזיק אחד את השני חייב לשלם לו. ויוצא מזה, שהרבה פעמים שרכב אחד חונה שלא כפי כללי התנועה, או שעשה פניה שלא כפי כללי התנועה, אבל כללי התנועה מחייבים גם את השני לשמור ממנו שמא הוא יעשה מעשה שלא כפי כללי התנועה, אין המזיק פטור, שגם הוא נהג שלא כפי כללי התנועה שלא נזהר מלפגוע בו, ועל כן המזיק חייב, ששניהם הם שלא ברשות שהכלל הוא שאם הזיקו זה את זה חייבים.

[7] יש לדמותו למבואר לעיל בפרק ה' (סעיף ב') שאם שניהם נמצאים במקום הנזק 'שלא ברשות' אם הוזק אחד מחבירו פטור לשלם, והוא הדין כאן כיון ששניהם נסעו שלא כפי הכללים, נחשב שניהם שלא ברשות ואם הוזק אחד מחבירו פטור.

[8] יש לדמותו למבואר לעיל בפרק ה' (סעיף ד') שאם אחד נמצא במקום ההיזק 'ברשות' ואחד נמצא שם 'שלא ברשות' וזה שברשות הזיק את זה שנמצא שלא ברשות, פטור לשלם. ומשם נלמד לכאן שהנהג שנוהג כפי כללי התנועה לא היה צריך ליזהר מהנהג שנוהג שלא כפי כללי התנועה ולכן פטור לשלם. אולם דוקא באופן שהנהיגה הלא חוקית היא הגורמת לנזק, שנסע במקום שאסור לנסוע שם ולגביו לא היה זה שנוסע נהיגה חוקית מחויב לישמר מלהזיקו, [כגון שהרכב הנפגע נסע באור אדום והנוסע על הכביש לא היה אמור להעלות בדעתו שיסע באור אדום ולא היה צריך להיות עירני לגביו], אבל באופן שהנהיגה הלא חוקית לא היא הסיבה שגרמה לנזק, כגון שהנהג שברכב שנפגע לא היה חגור וכדו', לא שייך לפטור את המזיק מפני שהניזק עבר על החוק, שהרי כלפי המזיק היתה נהיגה כפי כללי התנועה ורק כלפי הרשויות אין זה כחוק, והנהג הפוגע היה צריך ליזהר ממנו שנוסע באופן הרגיל. [וכן מסתבר שאם נהג ברכב בלא רשיון ואחרים פגעו בו והזיקוהו, אם התברר שהסיבה שהזיקוהו הוא מפני שלא היה מיומן בנהיגה, נחשב שלא ברשות והפוגע פטור, אבל אם התברר שהוא לא שינה מכללי התנועה אף שכלפי הרשוויות הוא נסע שלא ברשות, אבל כלפי הרכב שפגע בו הוא נהג ברשות ולא שייך לפטרו על ההיזק].

ויש לברר באופן שזה שנמצא במצב שלא כפי כללי התנועה עשה כן מפני האונס, כגון שהתקלקל הרכב במקום שאסור להיות שם עפ"י כללי התנועה וכיו"ב, ופגע בו הרכב שנוסע כפי כללי התנועה באופן שלא היה צריך לישמר ממנו, ומסתבר שפטור כיון שהוא אונס גמור, שלא היה צריך להעלות בדעתו שיהיה כן, [ואפי' לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור באחד ברשות ואחד שלא ברשות משום פשיעת הניזק, וכאן לא פשע הניזק, מ"מ נראה לפי המבואר להלן בח"ב סי' ב' (אות ד') לצדד שגם באופן כזה פטור לשיטת הרמב"ן].

[9] יש לדמותו למבואר לעיל בפרק ה' (סעיף ד') שאף שאם אחד ברשות ואחד שלא ברשות פטור, היינו דוקא כשלא ידע ממנו, אבל אם ידע ממנו שנמצא כאן, אף שנמצא שלא ברשות חייב לשלם מפני שאין לו רשות להזיקו.

[10] לעיל בפרק ה' (סעיף ד') נתבאר שדעת המחנה אפרים (על הרמב"ם חובל ומזיק פ"ו ה"ג) והערוך השולחן (סי' שע"ח סט"ו) והחזו"א (ב"ק סי' ד' סק"ג) בדעת הטור והשו"ע, שאם אחד ברשות ואחד שלא ברשות וידע בו אינו חייב אלא כשהזיקו במזיד אבל בשוגג פטור, ולפי שיטתם פטור מלשלם. אולם נתבאר שם שיש אומרים שחייב לשלם.

[11] יש לדון שאין להחשיבו כאדם המזיק שהרי לא הזיקו בכחו ובנסיעתו, אלא דומה ל'בור', שהעמיד את הרכב במקום שרכב אחר עלול להתקל בו שיש לחייבו מדין בור, וכן דעת הפוסקים בסי' תי"ג (סעיף א', והובא להלן בפרק י"ב סעיף מ"ט) שאם האדם נתקל ונשכב על הארץ והוזקו בו אחרים נחשב האדם כבור ופטור על הכלים שהוזקו ממנו, אמנם יש שכתבו לדון שאין זה בור אלא דומה למבואר בגמ' ב"ק (דף ל"א) שבעל הקורה שעמד ובעל החבית נתקל בו נחשב בעל הקורה אדם המזיק, וביאר הנמו"י שם שכיון שהוא הביא את הקורה למקום זה ומחזיקה ועי"ז ניזוק בעל החבית שנתקע בו אינו דומה לבור, אלא בעמידתו נחשב כאדם המזיק, וגם כאן הוא שולט על הרכב והוא הביאו לכאן נחשב אדם המזיק.

אולם שמעתי מכמה דיינים שליט"א שאין דומה כלל לנדון הנמו"י, שהנמו"י כתב וז"ל: היכא דנפיל ושדי דדומיא דבור הויא דלא שליט בגופיה, אבל היכא דקאי אנפשיה לאו תולדה דבור היא אלא כמאן דאזקיה בידים דמי ע"כ. וכן כתב בתורי"ד (בדף מ"ח) וז"ל: וטעמא דמילתא הוא מפני שעומד על רגליו וכל נזק שעושה אפי' ע"י תקלה שנכשלים בו כמזיק בגופו דמי ולא חשבינן ליה בור להפטר בו את הכלים אלא כשהוא נפל לארץ עכ"ל. ומפורש בדבריהם שכיון שהאדם 'עומד' ומחזיק בידו את הקורה וע"י עמידתו נעשה ההיזק לכן נחשב מזיק בגופו, ולפי"ז יש לחלק שדוקא האדם שאוחז את הקורה שאילו לא יעמוד ויחזיקנה תפול הקורה על הארץ ולא יהיה הנזק כלל, נמצא שכל הנזק נעשה ע"י מעשה עמידתו של האדם בשעת הנזק ובכח חיותו עצמו נעשה ההיזק, אבל כשהביא את הרכב ובשעת הנזק הרכב עומד מכח כובד עצמו ולא מכח הנהג, הרי זה ממש דומה לאדם שנפל על הארץ שכתבו הפוסקים שאפי' אם נתקל בגוף האדם נחשב כבור ולא כאדם המזיק.

ולכאו' אפשר לתלות שאלה זו במחלוקת הראשונים (בדף ל"א) בטעם שאם שוכב ואחרים נתקלו בו נחשב כבור, הבעל המאור והר"ח (בפירושו שם) כתבו שאפי' למ"ד שנתקל פושע והוא פשע בנפילתו הרי הוא נחשב כבור, אולם הרא"ש (שם) והרמב"ן (במלחמות שם) כתבו שכיון שנתקל לאו פושע ולא נשכב מדעתו לכן אין נחשב אדם אלא נחשב כבור, [ועי' להלן בפרק י"ב (שם) שהובא דבריהם], ולכאו' לפי שיטת הרא"ש והרמב"ן בעצר את הרכב כיון שעשה כן בכוונה אפשר להחשיבו כאדם המזיק ואין דומה לאדם השוכב על הארץ שנשכב שלא בכוונה ושלא בפשיעה, אולם יש לחלק שאפי' לדעת הרא"ש והרמב"ן דוקא שם נחשב אדם מפני שהניזק נתקל בגוף האדם עצמו, אבל כאן לא נתקל בגוף האדם אלא נתקל ברכב שמחזיק את האדם והאדם העמיד את הרכב כאן, ומסתבר שבזה גם לשיטתם אין נחשב שהוזקו בגוף האדם אלא הרכב נחשב כבור וצ"ע לדינא. [ובאופן ששניהם נסעו שלא כפי כללי התנועה או ששניהם נסעו כפי הכללים, אין לחייב את הרכב שנתקע בו והוזק ממנו, מפני שבשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הוזקו זה בזה פטורים, וכפי שנתבאר לעיל בפרק ה' (סעיף א' ב')].

[12] יש לדון באופן שהרכב עומד במקום מדרון, והנהג צריך ללחוץ על הדוושות כדי שהרכב לא ימשיך לנסוע, ואם הנהג יפסיק ללחוץ מיד יתחיל הרכב להניע, ולכאו' בזה אפשר לדמותו לבעל הקורה שעומד עם הקורה שכתב הנמו"י שנחשב מזיק בידים מפני שהקורה נמצאת כאן בכח חיותו שעומד עמה, וגם כאן הרכב עומד מכח חיותו שלוחץ על הדוושה ומונע מהרכב לנסוע, אולם יש לחלק שבבעל הקורה הוא מחזיק את הקורה ונסמכת עליו ולכן היא נחשבת כחלק מגופו ונחשב כאילו הוא הזיק בגופו, אבל הרכב עומד במקומו מכח עצמו, אלא שהנהג לוחץ על הדוושה כדי שלא תמשיך לנסוע, ובזה יש להסתפק אם הרכב נחשב כחלק מגופו וכאילו הוזקו בגוף האדם, או שנחשב כבור, ומסתבר שנחשב כאדם המזיק, עפ"י דברי תשו' הרא"ש שהובא לעיל (בתחילת הפרק) שהמנהיג את הסוס נחשב הסוס כחלק מגופו מפני שהוא שולט עליו [וכמשנ"ת להלן בפרק י"ב (סעיף ד') בכוונת הרא"ש], והוא הדין ברכב כיון שהוא שולט עליו והביאו לכאן מסתבר דנחשב כמזיק בידים וצ"ע.

ובעיקר דין זה באופן שהרכב נחשב כבור ופטור לשלם על הרכב השני, לענין חיובו לשלם בדיני שמים, תלוי במחלוקת, הברכת שמואל (ב"ק סי' ב') כתב שבור שהזיק את הכלים, בעל הבור חייב לשלם בדיני שמים, אולם החזו"א (ב"ק סי' ב' סק"ז) כתב שפטור בדיני שמים ואפי' מדין גרמא בנזיקין פטור, ובקונטרס שים שלום (בספר משפט כהלכה, סי' ת"י) הביא בשם הגרי"ש אלישיב שאין חייב לשלם בדיני שמים ויש בו משום בין אדם לחבירו עכ"ד. ויש להוכיח מדברי התוס' (דף ס"א ד"ה מאי לא) ובמהרש"א שם שבטמון אין חיוב לשלם בדיני שמים עי"ש, ומצאתי בשו"ת רבי בצלאל (סי' ט"ז אות ח', לר' בצלאל ב"ר יוזל, נדפס תקס"ב) שכתב להוכיח מדברי התוס' שם שאם הזיק אש את הטמון אין חייב לשלם והוי בכלל כל הפטור מהדבר ועשהו נקרא הדיוט עי"ש. [וראה משנ"ת בזה להלן בח"ב סי' ל"א (אות ה') אם חייב לשלם בדיני שמים מדין מזיק בגרמא עי"ש].

והעירני הג"ר פנחס רוזנבוים שליט"א שיש לדון באדם שניזוק ע"י הבור ונשברה שן או רגל תותבת, האם זה נחשב כאדם וחייב או שנחשב ככלים ופטור, ומסתבר שדינו ככלים דהרי מבואר בגמ' (דף נ"ד) שהטעם שבור פטור על כלים דשבירתן זהו מיתתן, וזה שייך גם בשן תותבת, ואין לומר שיתחייב לשלם על מה שהוזל שוויו של הנחבל וישלם לו על ההיזק מדין נזק וכן ישלם לו על השתלת שן חילופית מדין ריפוי, דלא שייך לחייבו אלא כשעשה מעשה חבלה בגוף האדם, אבל כאן לא חבל באדם עצמו אלא בדבר שנתחבר אליו באופן מלאכותי שלא באופן טבעי, ואין זה מעשה היזק וחבלה בגוף האדם לחייבו מדין חובל בחבירו וצ"ע.

[13] עי' להלן בח"ב (סי' ח' אות ו') שנתבאר בשם האחרונים שבאופן שהעמיד חפץ במקום שודאי יבוא לכאן הניזק וינזק ממנו ואין הניזק צריך לעשות עוד פעולה נוספת כדי להפגע, הרי הוא חייב מדין מקרב דבר לאש שנחשב אשו משום חציו, ודינו כאדם המזיק וחייב גם על הכלים, ולפי"ז גם באופן שהרכב הפוגע אין צריך לעשות פעולה נוספת כדי להנזק ממנו, אינו נחשב כבור אלא נחשב אדם המזיק וחייב לשלם גם על נזקי הרכב, ואפי' באופן שהפוגע היה יכול למנוע את ההתנגשות, כגון שיכול לעצור את רכבו ולא ינזק, מ"מ כיון שכבר עשה את כל הפעולות כדי שיגיע למקום הפגיעה וינזק, נחשב מעשה העצירה של השני כמעשה בידים וחייב לשלם. [והנה כאן נתבאר חילוק זה לגבי כשאחד עצר שלא ברשות והשני נסע ברשות, ובזה נתבאר שזה שעומד שלא ברשות נחשב כעושה מעשה בידים וכאילו הזיק את זה שנתקל בו ברשות, ויש לעי' במקרה כזה באופן ששניהם נסעו כפי כללי התנועה, והראשון נעמד כאן בזמן שהשני כבר לחץ על דוושת הגז להגיע למקום זה, והשני ניזוק ממנו, ויל"ע אם זה שנעמד שם ברשות בזמן שהשני כבר לחץ על הדוושה והשני ניזוק ממנו, אם הראשון נחשב כמו שהזיק את השני בידים וחייב לשלם לו על ההיזק וכדין שניהם ברשות שאם אחד הזיק את השני חייב, אמנם י"ל שאף שמתייחס המעשה אליו, מ"מ לא נחשב כמו כל שנים ברשות שאם אחד הזיק את השני חייב, ששם המזיק עשה מעשה פגיעה בכוחו בחבירו, וכאן לא עשה מעשה פגיעה בכוחו אלא הניזק פגע בו וניזוק ממנו, ועוד יש לחלק שמדברי האחרונים שהבאנו לעיל מבואר שבאופן כזה נחשב הנעמד כמו אשו משום חציו ואין נחשב חציו ממש, ואפשר שכדי לחייבו בשניהם ברשות שהזיק אחד את השני צריך שיהיה מעשה בכוחו ממש, ולא רק מדין אשו משום חציו וצ"ע].

[14] ראה לעיל בפרק ה' (סעיף ג') שהובא דברי הראשונים והפוסקים שאם הניזק השתתף במעשה הנזק, וגם מכוחו לבד היה נעשה ההיזק אין המזיק חייב לשלם עי"ש. ולפי זה נלמד שאם שניהם השתתפו בתאונה זו המזיק פטור. ודין זה אינו אמור אלא כשלא נתכוון להזיקו, אבל אם עשה כן במזיד, מוכח מדברי הפוסקים שחייב לשלם, שבאופן כזה הוא עשה עיקר הנזק בידים ובכוונה, כמו שנתבאר שם.

[15] יש לדמותו למבואר לעיל בפרק ה' (סעיף ז') שאם אחד רץ ברה"ר ואחד מהלך ונפגעו זה בזה ואחד הזיק את השני, אם הרץ הזיק את המהלך חייב לשלם לו, ואם המהלך הזיק את הרץ פטור לשלם לו. [אולם אם הנוהג כפי כללי התנועה הבחין בזה שנוהג שלא כפי כללי התנועה ולא נזהר מלהזיקו, נתבאר לעיל (סעיף ג') שחייב לשלם].

[16] תאונות כאלו שכיחות הרבה, והנה שתי דוגמאות. א. הרכב הפוגע נסע כדרכו ישר על הכביש, ולפני שהגיע לצומת דרכים הגיח ויצא מן הצד רכב שרצה לחצות את הכביש מימין לשמאל ונפגע בצידו השמאלי. ב. שני רכבים נסעו על שני נתיבים במקביל, ותוך כדי הנסיעה ניסה אחד לעבור לנתיב השני מלפני רכבו של חבירו, ואז פגע בו חבירו שהמשיך לנסוע על נתיב זה.

[17] ראה להלן בח"ב סי' ה' (אות ו') שנתבאר שכן דעת הרמ"ה והראב"ד והתורי"ד שאם הניזק הגיע למקום זה וגרם שהמזיק יפגע בו במקום זה, נחשב כמו 'הוזקו זה בזה', שהכלל הוא שאם שניהם ברשות פטור המזיק לשלם עי"ש. ולפי זה נלמד שאם שניהם נסעו כפי כלל התנועה ורק אחד עשה את הפגיעה, והתאונה התרחשה ע"י שהשני הגיע למקום זה ברגע שלפני התרחשות התאונה ועי"ז היה יכול לפגוע בו, פטור הפוגע.

[18] ראה להלן בח"ב שם שנתבאר שדעת רש"י ושאר הראשונים שלא כדעת הרמ"ה והראב"ד, ולשיטתם רק אם שניהם ביחד השתתפו בפועל במעשה הנזק המזיק פטור, אבל אם הניזק הגיע למקום זה והמזיק הזיקו בכח עצמו לבד בלא כח הניזק, נחשב כמו הזיקו זה את זה והמזיק חייב לשלם, ונתבאר שם שבשו"ע ובפוסקים לא הובא כלל שיטת הרמ"ה ולכן יש לפסוק להלכה כשיטת רש"י ושאר הראשונים המחייבים את המזיק.

[19] שמעתי ממו"ר הגר"ש סגל שליט"א שיש לדון שבאופן שהרכב הפוגע כבר התחיל בנסיעה ולא היה יכול לעצור כלל, וע"י שהניזק הגיע למקום התאונה גרם שהוא יפגע בו וינזק, הרי זה נחשב כמו הוזקו זה בזה שפטור לשלם, והוא עפ"י מה שכתבו הראשונים שהמקרב דבר לאש נחשב אשו משום חציו, וכשהגיע הניזק למקום שהפוגע מוכרח לבוא לכאן נחשב כאילו זה חציו, ואף שאין בכך לפטור את המזיק, מפני שהמזיק עשה את הנזק והיה צריך לישמר שלא לצאת באופן שיכול לבוא שם רכב ויפגע בו, אבל אפשר שנחשב שגם הנפגע השתתף במעשה הנזק וכמו שפגעו זה מול זה שנתבאר בסעיף הקודם שפטור לשלם דהוי כמו הוזקו זה בזה. אולם יש לעי' באופן שגם הרכב שנפגע כבר התחיל בנסיעה ולא היה יכול לעצור והגיע למקום התאונה בזמן שגם הפוגע לא יכול לעצור, שלא נחשב כמו הוזקו זה בזה אלא הרכב הפוגע חייב לשלם וצ"ע. ואף אם ננקוט כחילוק זה, הרי כל שא"א לעמוד על הדבר מי קדם למי, מספק א"א לחייב המזיק, ולעולם דינו כהוזקו זה בזה דפטורין עכ"ד.

ועוד נראה לדון באופן שהרכב הפוגע יצא כבר לעבר המקום שהתרחשה שם התאונה ואין לו אפשרות כלל לעצור את הרכב מבלי לפגוע, ואח"כ נכנס שם הרכב הנפגע, שיש לפטור את הפוגע מדין ממציא את עצמו שנתבאר להלן בפרק י"ב (סעיף ע') שי"א שפטור אפי' מנזק, אולם נתבאר שם במילואים לצדד שכל הזורק חץ למקום שיבוא לשם הניזק אין זה נחשב ממציא את עצמו, מפני שידוע שהניזק יבוא לשם, ולא נחשב ממציא את עצמו אלא כשנתחדש המעשה שלא היה אמור להיות שימציא את עצמו, ולפי"ז בתאונות דרכים ברוב המקרים מתברר שהרכב שנפגע היה כבר בדרכו לכיוון זה ולא נחשב ממציא את עצמו כי לכתחילה היה ידוע שיבוא לכאן, ואף שהרכב הפוגע לא ידע מכך, מ"מ בפועל כך היה המעשה שהניזק היה כבר בדרכו למקום זה, אולם באופן שהניזק נמלך לבוא לכאן לאחר שהפוגע כבר יצא בלא אפשרות לעצור, יש לדון דהוי ממציא את עצמו ופטור וצ"ע.

[20] פשוט שכיון שעפ"י כללי התנועה צריך כל אחד לשמור על מרחק עצירה מהרכב שלפניו, הרי זה קובע שהשני שנסע ונפגע בו עשה מעשה שלא ברשות, ואם שניהם שלא ברשות והוזק אחד מחבירו פטור, וכמו שנתבאר לעיל' (בסעיף ב').

[21] באופן כזה אין נחשב השני שלא ברשות, אלא רק הראשון נחשב לעושה מעשה שלא ברשות, שהדין הוא שאם זה שברשות הוזק ע"י זה שעושה מעשה שלא ברשות חייב לשלם. [ונתבאר לעיל באיזה אופן נחשב אדם המזיק ובאיזה אופן נחשב כבור].

[22] כך נלמד ממה שנתבאר בסעיף הקודם שאם זה שהתנגש והוזק לא שמר מרחק עצירה אין לחייב את זה שעצר מפני ששניהם לא נהגו כפי כללי התנועה ושניהם נחשבים שעשו מעשה שלא ברשות, ואם הרחוב היה חשוך והראשון לא הדליק את אורות הבלימה, הראשון חייב על נזקי השני, ואם השני פשע והשלישי לא פשע, חייב השני לשלם על נזקי השלישי מדין בור, ודין זה נלמד מסוגית הגמ' (בדף ל"א) ובשו"ע (סי' תי"ג, ס"ב), כן כתב בספר משפט שלמה ח"א סי' י'.

[23] כן כתב בספר נשמת אברהם (חו"מ סי' שע"ח) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. וכן כתב הגר"נ קרליץ שליט"א בספר חוט שני (מילי דנזיקין סי' של"ט). ועי' לעיל בפרק ו' (סעיף י"א) בדין אמבולנס שנוסע במהירות מופרזת בשעה שנוסע לצורך הצלת נפשות והזיק בנסיעתו שפטור לשלם.

[24] כן כתב הגר"מ שפרן שליט"א בקובץ הישר והטוב (ח"ט עמ' נ"ו) עי"ש.

[25] עי' לעיל בפרק ו' (סעיף י"א) שנתבאר מחלוקת הפוסקים, שי"א שאם נתכוון להזיקו חייב, שלא תיקנו חכמים אלא כשהזיק את הכלים במרוצתו שלא בכוונה, אבל אם נתכוון להזיק אע"פ שעושה כן כדי להציל אחרים חייב לשלם, ולפי זה גם בציור זה אם ידע שעומד להזיק אחרים ונתכוון לכך, לשיטה זו חייב לשלם, ונתבאר שם שי"א שאפי' אם נתכוון להזיק פטור מלשלם עי"ש. ועוד הובא שם (סעיף י"ב) שיש אומרים שאם נתכוון להציל גם את עצמו אין תקנה זו שהרי את עצמו ודאי לא ימנע מלהציל ולא שייך טעם התקנה שפטרוהו כדי שלא ימנע מלהציל, ולפי"ז באופן שגם הוא היה בכלל הסכנה חייב לשלם, ויש אומרים שאף כשנתכוון להציל גם את עצמו פטור, ולשיטתם גם בנדון דידן פטור עי"ש.

[26] שזה דומה לנרדף שהציל בשעת בריחתו מהרודף שחייב לשלם, כן כתב הגר"מ שפרן שם. [ואין לפוטרו מדין מזיק באונס גמור, שגם בנדרף שהזיק בשעת בריחתו אף שהיה אנוס חייב לשלם מפני שנתכוון להנצל ע"י שיזיק ממון אחרים, וכמו שנתבאר לעיל בפרק ו' (סעיף ט')].

[27] הגר"מ שפרן שליט"א (שם) כתב שאם בעל הרכב הזיק את רכבו כדי להציל את זה שיצא שם בפתאום והיה בסכנה, זה שיצא שם פתאום בדיני שמים ודאי חייב מדין גרמא, ואפי' בדיני אדם אפשר לחייבו, שהרי זה דומה לדין השבת אבידה שאם הוא מפסיד את שלו כדי להציל את ממון אחרים, חייב לשלם לו מה שהפסיד כדי להציל ממונו, וכמבואר בשו"ע סי' רס"ד (ס"ג) שאם שפך את יינו כדי להציל את יין חבירו חייב לשלם לו על ההפסד, [ואף שמבואר שם שצריך להתנות שרוצה לקבל מה שיפסיד, היינו כשחבירו נמצא שם ויכול להתנות עמו, אבל כשאין חבירו שם ואין לו עם מי להתנות א"צ להתנות כמש"כ הרמ"א שם, וכאן אין יכול להתנות עמו ברגעים ספורים אלו], אולם באופן שגם המזיק היה נפגע אם לא היה מזיק אחרים, הרי זה דומה לירד להציל עבור שניהם שמקבל ממנו רק מחצה, ונמצא שמשלם לו חצי ההפסד, אולם באופן שהמזיק לא היה נפסד כלום ועשה כן רק להציל את האחרים חייב הניצול לשלם לו הכל עכ"ד. ולכאו' יש להוסיף לחייבו על הנזקים מדין גרמי באופן דהוי ברי היזקא והיתה פשיעה של זה שיצא בפתע וידוע שהרכב יהיה צריך לנטות הצידה ולהזיק, ולפי"ז יתחייב לשלם הכל ולא רק מחצה. אולם אם לא היה ברי היזקא או שהיה אונס ושוגג, אין לחייבו מדין גרמי וחייב לשלם רק מחצה. ויש לחייבו מדין גרמי גם לשיטת הש"ך שרק בדבר דתיקנו חז"ל חייב מדין גרמי, דהכא הוי כמו מוסר שמכריח להזיק ולהנזק כדי שלא להורגו וצ"ע.

והנה לפי הגר"מ שפרן שחייב לשלם מפני שהפסיד את שלו כדי להצילו, לא שייך לחייבו אלא כשבעל הרכב הוזק כדי להצילו, או שבעל הרכב הזיק אחרים ונתחייב לשלם על ההיזק, שבזה שייך לומר שירד על דעת ליטול את הפסדיו מהניצול, אבל באופן שהזיק אחרים ופטור לשלם להם [מדין נרדף שהזיק את הכלים שפטור לשלם וכמו שנתבאר לעיל], אין האחרים יכולים לתבוע את זה שיצא בפתאום, שהם לא ירדו להצילו וממונם הציל אותו בעל כרחם, [ומדין נהנה שניצול על ידי ממונם לא שייך לחייבו, כמו שנתבאר בסוף הספר במילואים לפרק ו' (סעיף י"ד)], ולפי מה שכתבנו שלפעמים חייב מדין גרמי, חייב לשלם גם לבעלי הממון שניזוקו, שהרי הוא גרם להם להפסיד את ממונם.

[28] בשו"ת יביע אומר (ח"ט חו"מ סי' ה') ובשו"ת ויען דוד (ח"ב חו"מ סי' רנ"ו – רנ"ט) כתבו שהנהג שנרדם באמצע הנסיעה נחשב פושע שלא ישן כל צרכו קודם נסיעתו, ואפי' אם ישן כל צרכו אבל בדרך כלל הוא מרגיש בעייפותו וידוע שהוא עלול להירדם והיה צריך לעצור ולנוח ואח"כ להמשיך בנסיעה. אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' ש"א) כתב דאם נהג הזה נרדם בנסיעה הארוכה הזאת מיד קרוב לתחילת הנסיעה לית דין ודיין שהנהג פשע בנפשו ונפש אחרים שלא ישן מספיק והכניס עצמו בנסיעה כזאת, איברא אם אירע האונס קרוב לסוף הנסיעה שדרך העולם שגם אם היה ישן והיה מספיק לו מ"מ הרבה פעמים נופל תרדמה על האנשים ע"י נסיעה ארוכה בפרט בחשכת לילה בזה קשה לקבוע שהוא אונס קרוב לפשיעה עכ"ל. ולא נחית לסברא זו שהיה לו לעצור ולנוח, וכבר השיגו עליו ביביע אומר ובויען דוד שם.

[29] באופן שאין יכול ליזהר מלהזיק יש לפוטרו מפני שהוא לא עשה שום מעשה שלא כהוגן, ולא היה יכול לשמור עצמו מלהזיק כשנוסע באופן הרגיל והרי זה כמו אונס גמור, ואף שהוא מזיק בכוחו ודומה לשניהם ברשות שאם הזיקו זה את זה חייבים, יש לחלק שדוקא ההולך כדרגו ויכול ליזהר שלא להזיק חייב, אבל כאן שאינו יכול ליזהר שכך הוא הדרך שנוסע ועלול להזיק, אין עליו תביעה כלל, והרי זה דומה להולך בדרך ונתקל בכלי והזיקו שפטור מדין אין דרכן של בנ"א להתבונן בדרכים כמו שנתבאר לעיל בפרק ה' (סעיף ט"ו), [וכן יוצא לפי המבואר להלן בח"ב סי' ב' (אות ג') עי"ש]. ועוד יש לפוטרו עפ"י דברי הרא"ש המובא בטור ושו"ע (סי' תכ"א, ס"ה) בשנים שמתאבקים זה עם זה והזיק אחד את השני שפטור מפני שמחלו זה לזה, וגם כאן כיון שידוע שכך הוא הדרך שלפעמים הוא מזיק בנסיעתו, יש בזה מחילת הולכי הדרכים על הנזק. אולם באופן שהיה יכול בקל ליזהר מלהזיק, כגון שראה שיש שלולית גדולה והיה יכול לנטות ממנה ונכנס אליה, ובסמוך היו אנשים שניזוקו ממנו, יש לדון לחייבו, שודאי מוטל עליו שבמקרה שיכול להימנע מלהזיק צריך להרחיק עצמו, ואם עשה כן ולא הרחיק עצמו נחשב פושע ומזיד וחייב לשלם וצ"ע.

[30] שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קמ"ח). ולמד כן מהמבואר בסי' שפ"ח (סעיף י"א) שהעוסק בזיופים ומסכן אחרים, אם התרוהו מותר למוסרו לשלטון, והוסיף שדוקא אם התרוהו אבל אם לא התרוהו אסור. ובפתחי חושן (פ"ד, הערה כ"ב) הוסיף שאם אי אפשר להתרות בו אפשר למוסרו גם בלא התראה כמו שמבואר במ"מ וברמ"א שם שההתראה למוסר אינו אלא כשיש פנאי להתרותו עי"ש.

[31] ראה להלן בפרק ל"ב (סעיף א') שנתבאר שאם צריך לתקנו חייב לשלם דמי התיקון, ואף שאם ישומו את החפץ הניזוק עצמו לא ייפחת מערכו כל כך, כיון שחפץ זה עומד לתיקון ואינו עומד למכירה, חייב לשלם דמי התיקון.

[32] ראה מה שנתבאר בזה להלן בפרק ט"ז (סעיף ל"ח) בשם פוסקי זמנינו שאין חייב לשלם רק דמי התיקון הרגילים. וראה בהערה הבאה. וראה להלן בפרק ל"א (סעיף ט"ז) אם חייב לשלם לשוכר מה שהפסיד שאין יכול להשתמש ברכב זה בשעת השכירות.

[33] באופן שהזיק רכב חדש שהחברה נותנת אחריות רק אם מתקן את הרכב במוסך שלהם ואם יתקן במוסך אחר תתבטל האחריות, דעת הגר"מ שפרן שליט"א (הובא בגליון וישמע משה דברים תשע"ד) שיכול לדרוש מהמזיק שיתקנו רק במוסך שלהם, וביאר שכיון שכך הוא הדרך לתקנו במוסך שלהם, אם יקח המזיק את הרכב למוסך אחר נחשב הדבר שהוא מזיק את הרכב בידים ומפסיד לו את האחריות, וחילק שאין דומה למבואר לעיל שאם שכר רכב מחברת השכרה אינו חייב לשלם לו דמי התיקון שהם גובים, שדוקא ברכב חדש הדרך להתנות שיתקן רק במוסך שלהם, אבל ברכב ישן שאין רגילת להתנות תנאים כאלו אף שהניזק הבטיח למשכיר שיעשה כן אין המזיק חייב לשלם לו על מה שהוא הבטיח להם לשלם יותר מדמי התיקון הרגילים עכ"ד.

[ולכאו' מש"כ לחייבו מפני שהוא יפסיד את האחריות, יש לדון בזה שהרי דעת רוב הפוסקים (הובא להלן בפרק ל"ג) שאין המזיק עצמו צריך לתקן רק לשלם דמי התיקון, ומאחר שהוא משלם את דמי התיקון הרגילים והניזק בעצמו יתקנו במוסך רגיל, הניזק בעצמו יפסיד מכך, והפסד זה לא נעשה ע"י המזיק ואינו אלא גורם בלבד, ויש לדון לחייבו מפני שהמזיק נתחייב לשלם דמי התיקון הרגילים, וכיון שרכב כזה הדרך הוא לתקנו רק באופן כזה, הרי זה נחשב דמי התיקון הרגילים של הפסד זה, אולם יש לדון בזה, שמצד ההיזק עצמו אין צריך לתקנו רק במוסך זה, ורק מפני שהוא מפסיד את האחריות הוא צריך לתקנו שם, ואין זה נחשב דמי התיקון הרגילים לחייבו מדין תיקון הנזק וצ"ע].

[34] כן מבואר מדברי הפוסקים שכתבו שהמזיק חפץ של חבירו חייב לשלם לו דמי החפץ ולא כתבו שבנוסף לכך צריך גם לשלם לו הוצאות השכירות עד שיקנה חפץ חדש. וכן יש ללמוד מדין הנועל בית חבירו שכתבו הראשונים שנחשב גרמא, ואף שבעל הבית הפסיד שצריך לשכור בית אחר אין חייב לשלם לו הוצאות השכירות, ואין חייב לשלם לו מדין גרמי, מפני שההוצאות לשכור לא נגרם מהיזק החפץ, שמצד החפץ אינו מוכרח לשכור חילופי, אלא הניזק מוציא הוצאה זו עבור צרכי עצמו, והוצאה שאינה עשויה לתקן הנזק רק לתקן את צרכי הבעלים אינה נחשבת גרמי לייחסם למזיק אלא הוי גרמא בעלמא. ועוד טעם יש בזה, שלא שייך להחשיב שהפסיד הוצאות אלו, שהרי קיבל את תמורת ההוצאות, ולא הוציא ההוצאות לשוא. [אולם ראה להלן בח"ב סי' כ"ו (אות ח') משנ"ת בשם המחנ"א]. ושו"ר בספר משפט כהלכה (קונטרס שים שלום, סי' רצ"ב) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם הזיק את הרכב אין חייב לשלם לו על רכב חילופי וחייב לשלם בדיני שמים עי"ש.

[35] מסתבר שדומה לכל גרמא בנזיקין שחייב לצאת ידי שמים וכאן גרם לו להפסיד שיוצרך לשכור רכב חילופי, וראה פרטי הדינים להלן בפרק ט"ו אימתי חייב לשלם בדיני שמים.

[36] כן מוכח מדברי הראשונים שכתבו שהמזיק את הבהמה וחלתה ואין יכול לעשות מלאכתה לא שייך לחייבו על הפסד זה, משום שדין שבת לא נאמר אלא באדם ולא בבהמה, והובא להלן בפרק ל"א (סעיף י"ט). וכן כתבו הראשונים שהנועל בית חבירו אין חייב לשלם מה שהפסיד שאין יכול להשכירה משום שנחשב מניעת הרווח, והובא להלן בפרק כ"ט (סעיף ז'), וכן מתבאר מדברי הש"ך סי' ש"ז (סק"ה) בשם המהרש"ל שהנועל כלים של חבירו שלא יוכל לעשות בהם מלאכתו פטור. וכן כתב המחנה אפרים הלכות גזילה (סי' י"א) ולמד כן מדברי הרא"ש עי"ש. [ואף שהנועל את האדם בבית חייב מדין שבת, היינו מפני שעשה מעשה בגוף האדם, אבל אם עשה מעשה היזק בכליו לא עשה מעשה באדם ולכן לא שייך לחייבו מדין שבת, ועי' משנ"ת בזה להלן בח"ב סי' כ"ו (אות י') שאפי' לשיטת הרמ"ה שהנועל הבית חייב, אבל אם הזיק את הבית ואינו יכול להשתמש בו גם להרמ"ה פטור עי"ש]. ויש להוסיף בזה, שנתבאר להלן בפרק ל"א (שם) שבאופן שירד ערכו למכירה מחמת שא"א להשתמש בו חייב לשלם לו כמה שירד ערכו מדין נזק, אולם לא ישלם לו מה שהיה יכול להרויח וכן לא ישלם לו עלות לשכור רכב חילופי.

[37] מסתבר שדין זה דומה למונע רווח של חבירו שרבים מהפוסקים כתבו שחייב לשלם בדיני שמים והובא להלן בפרק כ"ט (סעיף ב').

[38] כן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל והובא במאמרו של הגר"מ גרוס שליט"א בקובץ תל תלפיות (גליון ס"ח תשרי תשע"ג, אות תקנ"ז). ובאופן שהנהג אמר לו לחגור והוא השיב שהוא חגור ובפועל לא היה חגור, ראה להלן בפרק י"ז (סעיף כ"ב) שיש לחייבו מדין מראה דינר לשולחני.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *