לתרומות לחץ כאן

למי ראוי להקדים לתת צדקה – חלק ב'

1. אדם שיש לו מספר קרובי משפחה הזקוקים לצדקה צריך לתת צדקה לפי סדר זה ((המקור שיש סדר קדימה אף בין הקרובים עצמם הוא בספרי דברים פיסקא קטז "אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך". וכן נפסק ברמ"א סי' רנא סעיף ג "יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים". ובביאור הגר"א שם סק"ד מביא לשון תנא דבי אליהו בתחילת פרק כז "כיצד יעשה בתחילה יפרנס את אביו ואמו ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו", וצריך עיון למה דילג בתנא דבי אליהו על פרנסת בניו ובנותיו.)): אביו ואימו, בניו ובנותיו, אחיו ואחיותיו ((בשו"ת גבעת פנחס סי' סב הוכיח שאין קירבה לענין צדקה קשורה עם דיני ירושה, ולכן אח ואחות שווים, אף שאח יורש ואחות אינה יורשת. שהרי היסוד לקדימת קרובים נאמר בפסוק (ישעיה נח ז) 'ומבשרך לא תתעלם' ואחותו גם נקראת בשרו, כמו שמצינו במרים 'ויאכל חצי בשרו'. וכן מוכח בספרי שהובא בהערה הקודמת שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, ומשמע שרק אחיו מאביו קודם אבל בן אחיו מאביו אינו קודם לאחיו מאמו, אף שבן אחיו יורש אותו ואחיו מאמו אינו יורש. וכיון שמצד הקירבה אין חילוק בין איש לאשה, יש להקדים אשה לענין מזונות, כסות וצרכי נישואין, כמו שנפסק בשו"ע יו"ד סי' רנא סעיף ח "איש ואשה שבאו לשאול מזון מקדימין אשה לאיש וכן אם באו לשאול כסות". אמנם לענין הצלה ממיתה וכגון ששניהם צריכים הוצאות רפואה להצלת חייהם, האיש קודם לאשה כמו ששנינו בהוריות דף יג ע"א, ואם איש ואשה בשבי דינו מבואר בשו"ע סי' רנב סעיף ט וסעיף י.)) ואחר כך שאר קרוביו. קרוב משפחה שהוא רחוק יותר מבן דוד אינו נחשב לקרוב ((דין זה אינו מפורש בשו"ע ובספר ברור הלכה בפירושו לסי' רנא סעיף ג הסתפק בזה. אמנם בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' קיב הוכיח שרק על קרובים שהם פסולים לעדות נאמר 'ומבשרך לא תתעלם', וכפי שהבאנו בהערה הקודמת מהגבעת פנחס גדר קרוב בצדקה נלמד מפסוק 'ומבשרך לא תתעלם' ואם כן אין דין קרוב רק למי שפסול עדות. וכן יש להוכיח ממה שכתב החתם סופר שם "דגדר קורבה עד פסולי עדות", וכתב שם שסתם קרוב בתורה הוא רק מצד האב שהוא פסול לעדות מן התורה, ולכך הוצרכו חז"ל לרבות אחיו מן האם לענין צדקה מפסוק 'מאחד אחיך'.)).

2. בניו ובנותיו עד גיל שש קודמים לאביו ולאמו, מאחר שהאב חייב לפרנסם מן הדין ((כן כתב האור החיים הק' בפירוש ראשון לציון על יו"ד סי' רנא סעיף ג, וטעמו היות שאדם חייב לפרוע את חובותיו לפני שיתרום צדקה, והאב חייב לזון את בניו עד גיל שש, כמבואר בכתובות דף מט ע"ב. החכמת אדם כלל קמה סעיף א כתב בלשון זה "ואחר כך (אחר פרנסת אביו ואמו) פרנסת בניו ובנותיו אף שהם יותר מבני שש שנים", ולכאורה לפי דברי הראשון לציון היה לו לכתוב "רק אם הם יותר מבני שש", שפחות מבני שש קודמים לאביו ואמו, ואפשר שכוונתו שאף יותר מבני שש קודמים לשאר קרוביו.)), כמו כן, אין האב מקיים מצוות צדקה כשמפרנסם, מאחר שהוא פורע את חובו ((ואינו יכול לפרנס את בניו עד גיל שש מכספי מעשר, שאינו יכול לפרוע חובו מכספי מעשר. אבל ילדים שהם יותר מבני שש מבואר בכתובות דף נ ע"א שהמפרנסם מקיים מצוות צדקה, אמנם הט"ז בסי' רמט סק"א סובר שאף על פי כן אין האב רשאי לפרנסם מכספי מעשר, והראשון לציון שם חולק עליו. ולפי מה שיבואר בהערה הבאה שיש סוברים שבזמנינו מוטל חיוב לפרנס אפילו יותר מגיל שש, אין האב רשאי לפרנס מכספי מעשר לכל הדיעות, וכן כתב בספר צדקה ומשפט פ"ו הערה יב.)). ילדים מעל גיל שש אינם קודמים לאביו ואמו מדינא דגמרא. אמנם, יש שכתבו שבזמנינו חייב האב לפרנס את ילדיו עד שיתחתנו או עד שיוכלו להתפרנס משל עצמם ((כן חידש בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמג ואהע"ז ח"א סי' ק"ו, וטעמו שהמנהג הוא שהאבות מפרנסים את ילדיהם, כל עוד שהילדים בבית האם, והיות שהבעל מתחייב לאשתו בשעת הנישואין כפי המנהג, על כן כל אחד שמתחתן חייב לנהוג כן. כמו כן בארץ ישראל ישנה תקנה של הרבנים הראשיים מקדמת דנא שחייבים לזון את הילדים עד גיל חמש עשרה ולאחר מכן הרחיבו את התקנה עד לגיל שמונה עשרה וכיום הנהיגו עד גיל עשרים ואחד. עיין בספר אוצר הפוסקים אהע"ז סי' עא סעיף א ס"ק יב אות א. טעם נוסף לחייב את האבות לפרנס את ילדיהם הגדולים, בזמנינו שיש בהרבה מדינות חוק חינוך חובה, ואם לא יזון האב את ילדיו ולא ישלח אותם ללמוד במוסד תורני, יקחו השלטונות את ילדיו למוסד חילוני ויצאו לתרבות רעה ח"ו, והאב מחויב לחנך את בניו ואת בנותיו לתורה ולמצוות. וכן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קיג שבזמנינו אסור לשלם שכר לימוד עבור הבנות מכספי מעשר, מאחר שחיוב זה מוטל על האב כדי שלא תצא בתו לתרבות רעה ח"ו, ועיין שם שיש חיוב מיוחד על האב לחנך את בנותיו, ולא רק מדין קרוב.)), ואם כן הרי הם קודמים להורי האב. כמו כן, הוצאות חיוניות לנישואי הילדים קודמים לפרנסת הוריו ((מפני שהאב מחויב לחתן את ילדיו, כמו ששנינו בקידושין דף ל ע"ב ולמדו כן מהפסוק (ירמיה כט ו) "וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". ולכן דינו כפרנסת ילדים עד גיל שש. ולכאורה לפי זה היה אסור לחתן ילדים מכספי מעשר, וכדין כל חוב שאסור לקיימו מכספי מעשר, אמנם בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב פסק שאפשר לחתן מכספי מעשר. ויש ליישב שמיירי שם מנדוניא שניתן להתחתן גם בלעדיה, אבל הוצאות שמוכרחות כדי שהילדים יתחתנו הן חיוב על האב, וכמו שאמרו בגמ' שם שהאב חייב להלביש את בנותיו באופן שאנשים ירצו להתחתן איתן. ועיין ברמב"ם הלכות אישות פ"כ הלכה א שהחיוב הוא שיעור מועט ביותר.)).

3. קרובים שעדיין אין להם כל צרכיהם קודמים לאחרים שחסרים צרכים חיוניים, כל עוד שהם אינם במצב של סכנת נפשות ((כן כתב בשו"ת חתם סופר יו"ד סוף סי' קלא בשם מורו בעל ההפלאה (פנים יפות פרשת ראה) שיש לדייק כן בפסוק (דברים טו ז) "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך" ומהמילה 'אביון' דורשים ש'התאב תאב קודם', וכיון שמילה זו כתובה לאחר המילה 'בך', אם כן יש להקדים הקרובים ביותר שהם נלמדים מהמילה 'בך' לפני עניים מרודים שנלמדים מהמילה 'אביון'. וכן פסק החפץ חיים בספר אהבת חסד פ"ו נתיב החסד סק"ד, וראייתו שהרי יש סוברים שקרוב קודם לתלמיד חכם, ולעניין תלמיד חכם הדין הוא שכסות לתלמיד חכם קודמת למזון לעני שאינו תלמיד חכם, וכפי שיבואר בהערה 10, ואם כל שכן שכל צרכי הקרוב קודמים למזון הרחוק. וכן פסק בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמד וז"ל: "שלא מצינו שצריך לדקדק בדין הקדימות של הקרובים לומר שהוא רק כשהן שוין בהצורך בין להזמן בין להנחיצות אלא סתם משמע דאם אך שניהם רשאים ליטול צדקה צריך להקדים ליתן לקרובו אף שצורך האחר קודם לזמן וליותר דבר נחוץ".)). ויש מי שסובר ((לפי מה שדייק החתם סופר בשם ההפלאה מהפסוק (הובא בהערה הקודמת) יוצא שרק אביו ואמו ובני ביתו שנלמד ממילת 'בך' קודמים לעניים מרודים, אבל שאר קרובים שנלמדים ממילת 'מאחד אחיך' אינם קודמים לעניים מרודים. אמנם האחרונים שהעתיקו את דברי החתם סופר לא חילקו בין הקרובים, והם: שו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב, שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' לה אות יב ובשו"ת עמק שאלה יו"ד סי' סט הסתפק בזה. וטעמו שמילת 'מאחד אחיך' הוצרך רק כדי ללמוד אחיו מאב קודם לאחיו מאם, אבל עצם דין הקדמת הקרובים נלמד ממילת 'בך', וממילא כל הקרובים קודמים לעניים מרודים. אבל בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קלה כתב שדברי ההפלאה אינם רק באביו ואמו, שיש גם מצוות כיבוד הורים, ובבני ביתו הסמוכים על שולחנו, אבל שאר קרובים אינם קודמים לעניים מרודים. ואף האהבת חסד שם כתב שבשו"ת חתם סופר סי' רלד כתב שעניים מרודים קודמים לקרובים, שהרי סתם וכתב "דכל הקדימות אינם אלא להקדים ולא לדחות נפשות". אבל דברי האהבת חסד צריך עיון שהרי אי אפשר לומר שכל הקדימות אינם נגד עניים מרודים, שתלמיד חכם ואביו ובני ביתו ודאי קודמים לעניים מרודים, וכן הקשה בספר צדקה ומשפט פ"ג הערה נ.)) שדין זה אמור רק באביו ובאמו ובבני ביתו הסמוכים על שולחנו, אבל שאר קרובים אינם קודמים לאחרים שהם במצב כלכלי גרוע יותר, אך רוב הפוסקים אינם מחלקים בין הקרובים. כמו כן, תלמידי חכמים שאין להם כל צרכיהם קודמים לאחרים שחסרים צרכים חיוניים ((כן פסק הרמ"א בסי' רנא סעיף ט, וכתב הש"ך שם בס"ק טז "נראה דהיינו מדינא אבל בזמן הזה שאין תלמיד חכם אפילו לענין ליטרא דדהבא וכדלעיל סימן רמ"ג סעיף ז' כל שכן דאין לדחות פקוח נפש מפניו". אמנם אפשר שבמקום שאין פיקוח נפש הש"ך מודה שתלמיד חכם קודם. ובשו"ת יד אליהו סי' מג חולק על הש"ך, וסובר שיש דין תלמיד חכם בזמן הזה לענין זה, ואם כן תלמיד חכם קודם לחיי נפש של עם הארץ, וכן פסק בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמד שיש תלמיד חכם לענין זה בזמנינו, אלא שהוא מפרש בדעת הש"ך שיש קדימה לתלמיד חכם נגד מזונות של אחר רק במקום שאין חשש פיקוח נפש, ואם כן הש"ך מסכים לדברינו מעיקר הדין.)).

4. קרובי עני שביכולתם לפרנסו, חייבים לפרנסו, ואינם רשאים להטילו על כל בני העיר ((מקור דין זה הוא בנדרים דף סה ע"ב "כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה" והיינו שקרוביו מפרנסים אותו לפני שנופל על כתפי הגבאים. ובשיטה מקובצת שם מביא בשם רבינו אליעזר ממיץ (הובאו דבריו באור זרוע הלכות צדקה סי' ט, במרדכי ב"ב סי' תצד, בבית יוסף סי' רנא ובדרכי משה שם אות ב) שמפרש "כל הנופל בעוני וצריך למזונות אינו נופל ליד גבאי תחלה ואינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא הקרובים מחויבים לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך תחלה עד שיעיינו ב"ד אם אין ספק לקרובים אבל לאחר שיעיינו שאין ספק לקרובים מוטל על הגבאי". וכן פירשו הרא"ש שם ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רצב והובאו דבריו בבית יוסף שם. ובסי' רמ אות ה כתב הבית יוסף "ונראה שאף על פי שיש לו אינו חייב לספק כל מזונות הצריכים לאביו אלא כופין ליתן לו כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממון שיש לו. וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דשקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה והכי דייק נמי לישנא דהרמב"ם ורבינו (הטור) שכתבו ואם אין לאב ויש לבן כופין את הבן וזן את האב כפי מה שהוא יכול". ודרכי משה הקשה על דיוק הבית יוסף מלשון הטור, אמנם לדינא גם כן פסק בשו"ע שאינו חייב רק כשיעור שהוא חייב להפריש ממונו לצדקה. ועיין בט"ז סק"ו, בש"ך סק"י ובנקודות הכסף שם.)), ואפילו אם העני פטרם מלפרנסו אין תוקף לפטור כזה ((כן כתב בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' עה (והובאו דבריו בגליון מהרש"א על השו"ע סי' רמ) ומוכיח כן מהגמ' בכתובות דף מח ע"א "האומר אם מת הוא לא תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור". והיינו שאם המת השאיר צוואה לפטור את היורשים מלקבור אותו, אין תוקף לצוואה זו, מאחר שאינו רשאי לחייב את הציבור לקבור אותו.)), ויש לבית דין לכוף את הקרובים לפרנס את העני ((כן מבואר בכתובות דף מט ע"ב לגבי פרנסת בן שהוא מעל גיל שש, שאף שאין כופין על חיוב זה, מכל מקום אם האב אמיד בית דין כופה אותו לפרנס מדין צדקה. וכן מבואר בירושלמי קידושין פרק א סוף הלכה ז (הובא בתוספות קידושין דף לב ע"א ד"ה אורו) לענין פרנסת אביו "אמר רבי יוסי הלואי דהויין כל שמעתתי ברירי לי כהך שכופין את הבן לזון את אביו" וכך נפסק בשו"ע סי' רמ סעיף ה. ואף לענין שאר הקרובים כתב בשו"ת מהר"ם מינץ סוף סי' סה שכופין והביא כמה עובדות שנהגו כן, וכן פסק הרמ"א בסי' רנא סעיף ד וכתב שכופין עד שיתנו הקרובים לעני כל מחסורו, אפילו סוס לרכוב ועבד לרוץ אם הורגל בכך. והטעם שכופין את הקרובים הוא שבאמת לכל צדקה כופין מי שאמוד ליתן, וחיוב צדקה מוטל בראשונה על הקרובים, וכמו שכתבו התוספות בכתובות שם ובקידושין שם. אמנם בשו"ת הרשב"א ח"ג סוף סי' רצב כתב שעשיר שיש לו בן עני אין כופין אותו רק לזון את בנו ולא אשתו ובניו, שהם כלתו ונכדיו של העשיר. ובספר בית הלל על שו"ע סי' רנא סק"א כתב שנוהגים עכשיו לכוף את העשיר לזון את חתנו. ובדברי הטור באבן העזר סי' עא נתחבטו האחרונים, שכתב שאם האב אמיד כופין אותו מדין צדקה לפרנס את בניו עד שיגדלו, ומשמע שאחר שהגדילו אין כופין את האב, ומקשים האחרונים שחיוב צדקה הוא אף לגדולים, וכפי שכתב הטור בעצמו ביו"ד סי' רנא, וכן כתב בשו"ת הרשב"א שם. הדרישה בסק"א שם מיישב שהטור כתב עד שיגדלו שאז מסתמא אינם יכולים להתפרנס מעצמם, אבל בנים גדולים שיכולים לעבוד לפרנסתם יכול האב לומר להם שימצאו לעצמם מקורות הכנסה אחרים, וכן כתב ההפלאה שם. ובבית שמואל סק"ג תירץ שאחר שגדלו הבנים אין להם קדימה על שאר הקרובים, והאחרונים דנו בדבריו.)). וכן יש לגבאי צדקה לפרנס את העניים שאין להם קרובים אמידים ולא את העניים שיש להם קרובים אמידים ((כן כתב הערוך השולחן בסי' רנז סעיף טז וז"ל:" יזהר הגבאי שהעני שיש לו קרובים עשירים בעיר שלא יתן לו מקופת הצדקה אלא קרוביו יפרנסוהו… דהקופה שייך לעניים שאין להם קרובים עשירים". אמנם רבינו אליעזר ממיץ שהובא בהערה 11 לא כתב רק שאין הגבאים חייבים ליתן ולא שיש איסור בזה, וכן הוא לשון החכמת אדם כלל קמו סעיף י "אין גבאי העיר חייבים לתת לו". ויש לפרש כוונת הערוך השולחן שכיון שלעולם יש עניים שאין להם קרובים עשירים, אין ליתן לעניים שיש להם קרובים ובכך ייגרע חלקם של אלו שאין להם קרובים, שעניים שאין להם קרובים קודמים. ובדומה לזה כתב בספר אהבת חסד פ"ו סעיף יב שמקום שיש שני עניים, לאחד יש קרובים עשירים ולשני אין, מוטב לתת צדקה לזה שאין לו קרובים עשירים.)). אמנם אם הקרובים מסרבים לפרנס את העני ואין בכוח בית דין לכוף אותם על כך, חייבים כל בני העיר לפרנסו ((פשוט מסברא, שמשום שיש לו קרובים עשירים המסרבים לתת לו צדקה אין לו למות ברעב. וכן כתב החכמת אדם כלל קמו סעיף י, וכן פסק בספר אהבת חסד חלק א פ"ו סעיף יב. ומשמע שם שהעני נאמן לומר שקרוביו אינם עוזרים לו.)).

5. דעת הרבה ראשונים וכן פסק הרמ"א, שאין לפרנס את ההורים מכספי מעשר אם יש ביכולתו של הבן לתת להם מכספי חולין. וחז"ל אף הטילו קללה על מי שנותן להוריו מכספי מעשר ((בתוספתא מעשר שני פרק ד הלכה ו "אב ובנו… נותנין זה לזה מעשר עני אמר רבי יהודה תבא מארה לאדם שנותן מעשר עני לאביו [אמרו לו מה אלו היו] שניהם עניים", ומובא בירושלמי פאה פ"ה הלכה ד ומפרש הפני משה שם שרבנן מודים לרבי יהודה שאם הבן עשיר ואביו עני תבוא עליו מארה, אלא שהם מתירים במקום ששניהם עניים, וכן מפרש בהגהות מרדכי ב"ב סי' תרנז, ובסי' תרנח מוסיף "מכאן אני למד דאם אדם עשיר הפריש צדקה לא יפרנס אביו עני ממנה שלא תבוא לו מארה", וכן כתב בספר אור זרוע הלכות צדקה סי' כו ומוסיף שיפרנס את אביו בכבוד, וכן פסק הרמ"א בסי' רמ סעיף ה "ומכל מקום אם ידו משגת תבוא מארה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו". והטעם כתב בחכמת אדם כלל קמה סעיף א שהוא מבזה את אביו ואמו אם נותן להם מעות צדקה. ויש להקשות שהתוספות בקידושין דף לב ע"א ד"ה אורו והרא"ש שם סי' נ בשם השאלתות כתבו שכופין את הבן לפרנס את אביו מדין צדקה, ואם כן הכסף שממנו יתפרנס האב יהיה על חשבון הצדקה. ויש ליישב שאף שיש קללה על מי שמפרנס אביו מכספי צדקה מכל מקום אין בית דין יכולים לכוף את הבן לתת לאביו יותר ממה שמחויב ליתן לצדקה. ולפי מה שכתבנו בהערה 18 ודאי לא קשה מידי, שהרי הממון שבית דין כופה עליו עדיין לא הופרש לצדקה.)). אמנם יש פוסקים שמקילים בזה ((כן כתב בשו"ת מהרי"ל סי' נד ובסי' נו אות ז בשם מהר"י אופנהיים שמה שאמרו חז"ל 'תבוא מארה' אינו רק במעשר עני שהוא מן התורה אבל לא במעשר כספים שהוא מדרבנן. ובשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קלג אות י כתב שיש מקום לומר שאין הרמ"א חולק על המהרי"ל, שאף הרמ"א מודה שמותר לפרנס את אביו מכספי מעשר, ואינו אוסר רק מכספי צדקה (לכאורה כוונתו שנותן רק כשיעור עני – שלישית השקל לשנה), אלא שבשו"ת חתם סופר סי' קלא מפרש דברי הש"ך בסי' רמט סק"ג שתבוא מארה למי שמפרנס את אביו מכספי מעשר. וגם דוחק גדול לפרש כן בדברי הרמ"א, שהרי הרמ"א כתב דבריו על מה שכתב המחבר שאי אפשר לחייב את הבן לזון את אביו רק ממה שהוא חייב ליתן לצדקה, ועל זה כתב הרמ"א שתבוא מארה, ומשמע שכל מה שצריך ליתן לצדקה יש בזה מארה, ובסי' רמט סעיף א מבואר בשו"ע ששיעור מעשר וחומש הוא שיעור של צדקה, אלא על כרחך שהרמ"א פסק שלא כהמהרי"ל.)), ובפרט אם הוא נותן להוריו מכספי חולין, ואחר כך מנכה כסף זה מחשבון המעשרות ((כן כתב בספר צדקה ומשפט פרק ג הערה כג וכן נראה ממשמעות לשון ההגהות מרדכי (מובא בהערה 16), אבל מלשון הרמ"א לא משמע כן.)). אמנם לשאר קרובים לכל הדעות אפשר לתרום מכספי מעשר ((כמבואר בשו"ע סי' רנא סעיף ג.)).

6. נחלקו הפוסקים אם ראוי לנהוג בדיני קדימה בכל כספי הצדקה שברשותו, או רק בחלקם. יש אומרים שיש לתת לעניים שיש להם דין קדימה עד שיהיו להם כל צרכיהם, ורק לאחר מכן לתת לאחרים ((כן משמע בתנא דבי אליהו רבה ריש פרק כז (הובא בביאור הגר"א סי' רנא סק"ד) "כיצד יעשה בתחילה יפרנס את אביו ואמו, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו, ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו, ואם הותיר יפרנס את בני המבוי שלו מכאן ואילך ירבה צדקה עם שאר בני ישראל". וכן נראה ממה שכתב בריקאנטי סי' סג "הפריש אותה (הצדקה) בסתם ולא הזכיר עניי העיר או עניי עולם, זכו קרוביו בכולה, דכל הנותן צדקה לדעת התורה נותנה, והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים". וכן כתב האור זרוע בהלכות צדקה סוף סי' כב כלשון הריקאנטי ומוסיף: "ועוד הואיל והוא עשיר קרובים העניים אינם מוטלים על הגבאי שבעיר לפרנסם כי אם עליו כדפרישית לעיל נמצא שזו הצדקה שלהם היא הלכך הם זכו בה". ודבריו הובאו בהגהות מרדכי ב"ב סי' תרנט ובבית יוסף סי' רנא וכן פסק הרמ"א שם בסעיף ה. וכן יש להוכיח מדברי שו"ת מהר"ם מינץ בריש סי' ז וז"ל: "לעשות סיוע קרוביו תחילה כפי אשר תשיג ידו ואם הוא אמיד די סיפוקם צריך ג"כ לפרנס קרובי אשתו". וכן פסק בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב ובח"ד סי' קה (הראשון) אחר שהביא את שתי הדעות בענין.)), ויש אומרים שיפריש סכום גדול עבור אלו שיש להם דין קדימה וסכום קטן לאחרים ((בשו"ת מהר"ם זיסקינד סי' יט נשאל באחד שיש לו קרובים עניים וגם קרובי אשתו עניים. ופסק שיש ליתן שלושה רבעים לקרוביו ורבע אחד לקרובי אשתו. וכך מפרש את דברי שו"ת מהר"ם מינץ סי' ז שהובא בהערה הקודמת (דברי מהר"ם סובלים כמה פירושים וכמו שכתב המגיה שם). והטעם שקרובי אשתו שוים במעלה לעניי עירו שיש להם רק מעלה אחת יותר מעניי עולם, וקרוביו קודמים לעניי עולם בשלוש דרגות (עניי עירו, שכונתו וקרוביו), לכן יש ליתן לקרוביו פי שלוש מלקרובי אשתו. וכן בשו"ת גבעת פנחס סי' סד (דבריו מובאים גם בספר מנחת פתים סי' רנא סעיף ג) כתב "גם נראה בעיקר ענין הקדימה, אין ליתן לו כל מתנותיו ולעזוב לגמרי הבא אחריו, אלא להרבות במתנותיו ביתר שאת. וכל הדברים הללו צריכים חקירה והמבין יבין לפי שכלו לכלכל מתנותיו לפי הענין". וכן כתב הערוך השולחן בסי' רנא סעיף ו "יקדים בהצדקה הקרוב קרוב קודם, כלומר דמחוייב ליתן לכולם רק להקרובים נותנים חלק היותר גדול, ודבר זה צריך אומד הדעת ואי אפשר לבאר בפרטיות כמובן".)), ויש אומרים שיחלק את כספי הצדקה לשני חלקים שווים חציו יתן לקרוביו וחציו לעניים אחרים ((בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ז ס"ק קד כתב "מעות מעשר שלו יכול ליתן לקרוביו, וראוי ליתן מחצה לקרוביו ומחצה לשאר עניים". ובציון ההלכה ס"ק רמז מציין את המקור (בין היתר) פתחי תשובה סי' רמט סק"ב בשם שו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלא שנשאל על אחד שהתחייב לזון את בנו שש שנים, ואחר כך ירד מנכסיו, וביקש לקיים את ההתחייבות מכספי המעשר. ופסק החתם סופר שאם בשעת ההתחייבות היתה דעתו ליתן מכספי מעשר רשאי לעשות כן, "ומכל מקום נראה לי, דמהיות טוב יחלק המעשר שלו ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו". אמנם יש להעיר על הדרך אמונה שבמקרה שנשאל החתם סופר היה האב מפרנס את בנו בכל מקרה, אלא שביקש לנכות כל פרנסת הבן מחשבון המעשר, ואין מכל זה ראיה שיש ליתן מחצה מכספי המעשר לאחרים, אם לא יהיה לקרוביו די מחסורם. עוד יש להקשות שבשו"ת חתם סופר יו"ד סי' קלד כתב שאף שיש קדימה לעניי ירושלים על עניי עיר אחרת בארץ ישראל, אין זה אלא כששניהם במצב כלכלי דומה, ולא כשיש לחם ומים לעניי ירושלים ולעניי צפת אין אף זה, ולפי זה אף בנידון דידן תלוי במצב הכלכלי של הקרובים והרחוקים, אבל לא שיש לחלק לעולם את הצדקה לשנים. [ועיין הערה 8 לענין אביו ואמו ובני ביתו.] מקור נוסף מציין שם ספר חכמת אדם כלל קמה סעיף ה, והמעיין שם יראה שהעתיק שם דברי האור זרוע שהובא לעיל שאם נדר בסתם יש ליתן רק לקרובים, ורק בהתנה לתת לעניי עולם כתב שצריך לחלקו בין הקרובים והרחוקים, ואם כן, אדרבה, מדבריו מוכח שלא שהדרך אמונה. עוד הביא מה שכתב המהרש"ם בספר דעת תורה בשם האבקת רוכל ובשם שו"ת גבעת פנחס (שהובא לעיל) שאין ליתן כל הצדקה לקרובים, אמנם המהרש"ם עצמו בשו"ת ח"ד סי' קה (הראשון) הביא דברי שו"ת גבעת פנחס ודחה את דבריו. ולכאורה נראה שיש להכריע בפשיטות כדעת האור זרוע, מהר"ם מינץ והרמ"א שהובאו בהערה 20, ובפרט שכן המשמעות בתנא דבי אליהו.)). מצד הדין העיקר כדעת הפוסקים שיש לתת לקרובים עד שיהיו להם כל צרכיהם, אמנם יתכן שראוי לנהוג להפריש חלק מהכסף לעניים אחרים כדי שיוכל לתרום לעניים שמצבם הכלכלי דחוק יותר משל קרוביו ((בציון ההלכה שהובא בהערה הקודמת מביא עובדא מהחזון איש שאמר לחלק המעשרות חציים למשפחתו וחציים לשאר נצרכים, ומסתבר שהטעם בזה הוא שלא יהיה מצב שהעניים שיש להם קרובים עשירים יהיה להם כל צרכיהם ועניים אחרים ימותו מרעב. בדומה למה שכתב הערוך השולחן בסי' רנא סעיף ה לענין קדימת אנשי עירו לאנשי עיר אחרת. ואפשר שמטעם זה השמיט בספר דרך אמונה את דעות הפוסקים שיש ליתן הכל לקרובים עד שיהיו להם כל צרכם. ועיין מה שכתבנו בהערה 29 בשם האגרות משה שיש לחוש לחילול השם אם יתרום רק לקרוביו.)).

7. אסור לאדם לתת כל כספי הצדקה שלו לעני אחד באופן קבוע ((בעירובין דף סג ע"א "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם, שנאמר (שמו"ב כ כו) 'עירא היארי היה כהן לדוד', לדוד הוא דהוה כהן לכולי עלמא לא, אלא שהיה משגר לו מתנותיו, וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד". ומזה למדו המרדכי בב"ב סי' תקב והאור זרוע בהלכות צדקה סי' כד שהוא הדין לענין צדקה וז"ל: "מכאן שלא יתן אדם כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרובים וגם לא לאדם אחד ולהניח שאר בני אדם". וכן פסק בשו"ע סי' רנז סעיף ט שלא ליתן רק לעני אחד, ובש"ך שם ס"ק יט מוסיף "או לקרוב אחד ולהניח שאר הקרובים".)), אבל מותר לתת כל פעם את כל הצדקה לעני אחר ((כן פסק בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב ד"ה אבל בגוף הענין ובחכמת אדם כלל קמה סעיף א.)). ומכל מקום עדיף לחלק כל פעם את הצדקה בין הרבה עניים שהם באותה דרגת קדימה מאשר לתת למספר מצומצם של עניים ((כתבו התוספות בכתובות דף כו ע"א ד"ה אין ובקידושין דף כז ע"א ד"ה המפרש על המעשה המובאת בגמ' שרבן גמליאל היה בספינה והוצרך לחלק תרומות ומעשרות ונתן המעשר ראשון לרבי יהושע בן חנניה והמעשר עני לרבי עקיבא, אף שהיה יכול לתת אף את המעשר עני לרבי יהושע בן חנניה, לא רצה לעשות כן, כדי שלא לתת כל תרומותיו לעני אחד. ובביאור הגר"א סי' רנז ס"ק ט"ז ציין דברי התוספות כמקור לאיסור לתת לעני אחד. ולכאורה היה אפשר להוכיח מדברי התוספות שאפילו באופן חד פעמי אסור לתת הכל לעני אחד, ושלא כדעת המהרש"ם שהובאה בהערה הקודמת. אמנם יש לדחות שלא כתבו התוספות שיש איסור בדבר אפילו באופן חד פעמי, אלא שלכתחילה עדיף לחלק כל פעם בין כמה עניים. אבל מקור האיסור שנלמד מדוד היה באופן קבוע. סיבה נוספת להעדיף לחלק את הצדקה בין הרבה עניים כתב הרמב"ם בפירוש המשנה אבות פ"ג משנה טו 'והכל לפי רוב המעשה', שעל ידי שייתן פעמים רבות תגבר בו מידת הנדיבות. בדומה לזה מסביר המגן אברהם בסי' תרצה ס"ק יב שחז"ל תקנו לתת מתנות לאביונים לשני עניים ומשלוח מנות רק לאחד משום שלעניים מצוה לחלק בין רבים. בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן קב מפרש שהדין המבואר בשו"ע שאסור ליתן לעני אחד נאמר אפילו באופן חד פעמי, ותמה על היעב"ץ בספר לחם שמים על אבות שחולק על הרמב"ם וסובר שעדיף ליתן לעני אחד. ולפי דעת המהרש"ם אינו קשה שהדין המבואר בשו"ע אינו רק באופן קבוע.)), אם לא שעושה כן לצורך מטרה מיוחדת ((כן כתב בספר צדקה ומשפט פ"ג סעיף טז, על פי מה שהורה בשו"ת חתם סופר ח"ו ליקוטים סי' ט לציבור שהיה מגיע לידם כל שנה סכום כסף שהיה ראוי לפרנס בו תלמיד חכם אחד שיוכל ללמוד בלי דאגת פרנסה, שעדיף לעשות כן ולא לחלק את הכסף בין הרבה עניים.)). דוגמא למטרה מיוחדת: אם יש לו סכום כסף גדול, שאם יחלקם לעניים מועטים יוציאם מגדר עניות, ואם יחלקם בין עניים רבים לא יוציאם מגדר עניות, עדיף לתת לעניים מועטים.

8. על אף האמור בדין הקודם יש אומרים שאם יש לו קרוב עני אחד, רשאי לתת לו את כל כספי הצדקה ואפילו באופן קבוע ((כך משמע מלשון המרדכי (מובא בש"ך ס"ק יט) "שלא יתן אדם כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרובים וגם לא לאדם אחד ולהניח שאר בני אדם" ומשמע שמותר לתת לקרוב אחד ולהניח שאר בני אדם. וכן כתבו בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב, בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמד ובספר צדקה ומשפט פ"ג הערה כ.)). ויש אומרים שעדיף לחלק חלק מהכסף לעניים אחרים כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן צדקה כלל ((בשו"ת אגרות משה שם מקשה שהרי מקור האיסור הוא מדוד שהיה אסור עליו ליתן כל מתנותיו לעירא היאירי, ועירא היה רבו של דוד, ויש לו דין קדימה כמו שנפסק בשו"ע סי' רנא סעיף ט, וכתב ליישב בדוחק, ומסיק שאין ראוי לנהוג כן, שגורם חילול השם, שאחרים לא ידעו שהוא נותן הרבה לקרובו וילמדו ממנו שלא לתת צדקה בכלל. אלא הנכון הוא שיתן חלק גדול לקרוב וישאיר חלק קטן יותר עבור מטרות אחרות. ומסתבר שאף הפוסקים שהובאו בהערה הבאה אינם חולקים על מקרה שיש חילול השם, אלא מיירי במקום שאין אחרים היודעים הנהגותיו בעניני צדקה.)). ויש אומרים שאם הוריו עניים, חייב ליתן להם כל כספי הצדקה שלו עד שיצאו מגדר עניות ((בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רכט נשאל על אחד שאביו היה עני מכובד ומתבייש ליטול מקופת הצדקה, האם מותר לו לתת כל הצדקה עבור פרנסת אביו, או שיש לחוש מהאיסור ליתן כל צדקותיו לעני אחד. והשיב שלא רק שהוא רשאי אלא חייב לפרנס את אביו עד שיהיו לו כל צרכיו. וראייתו מדברי התוספות שהובאו בהערה 13, שמוכיחים שכופין את הבן לזון את האב מהירושלמי, ולא הוכיחו כן מהבבלי בכתובות דף מט ע"ב שכופין על הצדקה, והדין הוא שקרוב קרוב קודם. אלא בהכרח שתוספות מוכיחים שכופים ליתן כל צדקותיו לאביו ושלא יתן לאחרים, וזה יש להוכיח רק מן הירושלמי שסתם שכופין הבן לזון האב ולא מן הבבלי. והטעם הוא שיש דעה בגמ' שכיבוד אב משל בן, ואף שאנן קיימא לן משל אב, אין זה אלא במקום שיש לבן הפסד, אבל בכספי צדקה שאין הבן מפסיד רק טובת הנאה, כופין את הבן שיתן לאביו מדין כיבוד אב. אמנם ראיית החתם סופר קשה כי התוספות לא הזכירו כלל האיסור לתת כל צדקותיו לעני אחד. וכן קשה שאף שיש להוכיח מן הבבלי שכופין על הצדקה ושיש מצוה להקדים לקרובים, אבל מנלן שכופין להקדים לקרובים, ולכן הוצרכו התוספות לראיה מן הירושלמי.)).

9. הדין להקדים קרובים מוטל רק על התורם עצמו, אבל אסור לגבאי צדקה להעדיף את קרוביהם ((כן נפסק בשו"ע סי' רנז סעיף י "המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם", מקורו הוא מהמרדכי ב"ב סוף סי' תקב ובאור זרוע הלכות צדקה סי' כד "והמחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרובו יותר משאר בני אדם כההיא דפרק כל כתבי (שבת קי"ח) דאמר ר' יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה, ופירש"י שהמחלק מרבה לקרוביו וגוזל שאר עניים (בגמ' שלנו הגירסא ברש"י שונה קצת)". ומסתבר שרש"י אומר על המחלק שהוא גוזל שאר עניים, מצד שיד הגבאי כיד העניים, כמבואר בב"ק דף לו ע"ב, ומיד שהגיע הכסף ליד הגבאי זכו כל העניים, וכשמחלק הגבאי בצורה בלתי שוויונית או שלא ככללי חז"ל או תקנות הקופה, הרי גוזל את זה שהיה אמור לקבל את הכסף על פי האמת ונותן לשני, וכן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמד. בביאור הגר"א שם ס"ק יז מביא מקור נוסף משבת דף כג ע"א "בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו, מפני גזל עניים… שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה". וכן פסק החפץ חיים בספר אהבת חסד כלל ו סעיף יג שאסור למנהל גמ"ח להעדיף קרוביו על פני עניים אחרים, וז"ל: "וכל שכן דקרובי זה הגבאי אין להם שום יתרון".)), וחייבים לחלק בין כל העניים לפי גודל הצורך ולפי סדר העדיפות שבהלכות צדקה ((כן כתב בשו"ת נודע ביהודה חו"מ תנינא סי' נ "והוא מחלק קופות הצדקה לפי ראות עיניו על פי דיני צדקה", וכן כתב באגרות משה שם "דין על הקהל לעשות בהם הטוב בעיני אלקים ואדם כדאיתא שם והגבאים הם הממונים מהקהל עלייהו נאמר דינים להקדים ליתן מתחלה להנחוץ יותר ושלאכילה קודם לכסות וכדומה".)), אם לא שהגבאים פרסמו שיש להם כללי קדימה אחרים ((שאם פרסמו הגבאים שהם נוהגים על פי תקנון מסוים, הסכימו התורמים שיזכו הגבאים לעניים על פי תקנון זה.)). וכן אין זכות קדימה לקרובי התורמים ((שמיד שהגיע הכסף ליד הגבאי אין כבר זכות וטובת הנאה לתורם. ואין נפקא מינה בין גבאי צדקה קבוע או שנתמנה על ידי התורם באופן חד פעמי לחלק את הכסף כפי הנראה לו או לפי הלכות צדקה. וכן כתבו הנודע ביהודה והאהבת חסד שהובאו בהערה 31. וכן כתב הסמ"ע בחו"מ סי' פז ס"ק צט שמיד שנתן התורם ליד הממונה, אין לו טובת הנאה ואינו יכול לחזור בו.)), אם לא שהתורמים התנו כן כשתרמו את הכסף ((שבמקרה כזה הגבאי אינו רק שליח למסור את הכסף ליעד שהתבקש.)).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל