במאמר הקודם עסקנו באיסור הבסיסי שחז"ל קבעו על הפנייה לערכאות של גויים – לכל ערכאה שאינה דנה לפי דין תורה. כפי שראינו, מדובר באיסור חמור במיוחד, שיש בו משום חילול שם שמים, ושעליו הרמב"ם התבטא שכל הפונה לערכאות "מרים יד בתורת משה". כן ראינו שהאיסור קיים הן כאשר מדובר בשופטים גויים והן בשופטים יהודיים, ובין אם פסק-הדין מתאים לדין תורה, בין אם לאו.
למרות חומרת האיסור, ישנם מקרים שאין מנוס מפנייה לערכאות, ושלא רק שמותר לעשות כן, אלא אפילו ראוי ונכון לפנות לערכאות. כפי שנראה, היתר זה יכול לנבוע משיקולים מעשיים (כאשר אדם צריך להגן על עצמו מפני תביעה), ואף משיקולים מהותיים המגדירים מהן "ערכאות של גויים" ואיזה מקרה מדגיר פנייה למערכת משפטים אלטרנטיבית.
באיזו נסיבות מותר לפתוח תיק בערכאות של גויים או בבית המשפט החילוני? מה ההלכה כאשר מדובר בתביעה נגד חברות ביטוח? וכיצד יש לנהוג כאשר בתי המשפט פוסקים פיצוי או תשלום העולה על התשלום שבית הדין היה פוסק? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
לתבוע בערכאות
לנוכח האיסור של פנייה לערכאות של גויים, הדרך הצודקת לפתוח בהליך משפטי היא לתבוע בבית הדין שדן על-פי דין תורה. בתי הדין, הן בישראל והן מעבר לים, דנים על-פי חוק הבוררות: לאחר הסכמה על המותב (על בית הדין שבו יידון התיק) הצדדים חותמים על הסכם בוררות, שמבטיח שפסק-הדין יהיה ישים – כפי שנבאר עוד בהמשך.
אך מה ניתן לעשות כאשר הנתבע מסרב בכלל לדון בפני בית הדין? בעבר, במקרים מסוימים הייתה לבתי הדין המקומיים סמכות של כפייה. כיום אין זה המצב, מה שמעלה את השאלה: כיצד תובע יכול להתמודד עם מצב שבו הנתבע מסרב להגיע לבית הדין?
בנסיבות אלו, מותר לתובע להביא את המקרה בפני ערכאות של גויים. המקור להלכה זו הוא מדברי הגמרא (בבא קמא צב, ב), שם מבואר שכאשר אדם קורא לחברו והלה אינו עונה, "רמי גודא ושדי עילויה" (זרוק עליו כותל). הרא"ש (בבא קמא פרק ח, סימן יז), בשם רב פלטוי גאון, כותב: "מכאן פסק רב פלטאי ז"ל: ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין, שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו".
בנסיבות אלו, האיסור של פנייה לערכאות של גויים אינו חל. לוז האיסור של פנייה לערכאות היא בכך שאדם מייקר את המערכת האחרת, ומזלזל בדין תורה. מנגד, כאשר אין אפשרות של פנייה לדין תורה, מותר לפנות למערכת של ערכאות כדי לזכות בשלו.
אולם, גם בנסיבות אלו, על האדם לקבל רשות תחילה מבית הדין. כן נפסק ברמב"ם (סנהדרין כו, ז) ובשולחן ערוך (חושן משפט כו, ב): "היתה יד עובדי כוכבים תקיפה, ובעל דינו אלם, ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה; אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו". הרמ"א מוסיף שהדיינים עצמם רשאים לבוא בפני ערכאות של גויים כדי להעיד לטובת התובע.
לאשר פסק של בית הדין
לאחר שקיבל אדם פסק מבית הדין, האם הוא רשאי לאכוף את פסק-הדין על-ידי בתי המשפט?
בשאלה הכללית של הפנייה לערכאות של גויים, פתח הרמב"ן (שו"ת הרמב"ן סימן סג; שו"ת הרשב"א ח"ג, סימן קעט) שהוא אינו מכיר בפסק המקל של הגאונים (שהובא לעיל בדברי הרא"ש).
מנגד, הוא פוסק שכאשר יש אדם אלים שאינו מוכן לציית לפסק של בית הדין, אזי על בית הדין לשמוע את התיק תחילה, ולפסוק בו בהעדר הנתבע האלים. לאחר מכן, רשאי התובע ליישם את פסק-הדין של בית הדין בערכאות של גויים. כלומר, הרמב"ן סבור שאין לתובע לפנות לכתחילה לערכאות של גויים, אך הוא מתיר לו לבצע את פסק בית הדין על-ידי בתי המשפט של גויים.
הרב שלמה קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה, חושן משפט סימן ג) כותב אף הוא שכיון שבית דין נתנה פסק-דין, אין צורך בקבלת רשות בית הדין כדי ללכת בפני ערכאות של גויים לביצוע הפסק. כן פסקו רוב הדעות (עי' בשו"ת מהרש"ם, ח"א, סימן פט, בשם כנסת הגדולה ודעת קדושים; שם ח"ג, סימן קצה). אולם, כיון שיש חולקים בדבר (עי' תומים, סימן כו, ס"ק ה) מן הראוי לקבל רשות מבית הדין אף לעניין הביצוע בבית המשפט, וכן המנהג הרווח.
מקרה שבו אין צורך לקחת רשות מבית הדין קודם לפנייה לבית המשפט החילוני הוא כאשר מדבור בהגנה נצמית. אם אדם נתבע בבית המשפט, הוא רשאי להתגונן בערכאות ללא צורך בקבלת רשות (אמרי בינה, חושן משפט כז). גם לעניין זה יש דעות המצריכות קבלת רשות (עי' תומים, כו, א), אך המנהג המקובל באופן זה הוא שאין צורך בכך. עם זאת, בוודאי שיש לעשות מאמץ להעביר את התיק בפני בית הדין, בוודאי כאשר מדובר בתובע שומר מצוות (שיש סיכוי סביר שיסכים לכך).
כאשר מדובר בבעל דין שאינו יהודי, ניתן להניח בדרך כלל שלא יהיה מוכן להביא את המקרה לבית הדין, ומותר אפוא לתבוע בערכאות. על-פי דברי התשב"ץ (ח"ב, סימן רצ) מבואר שיש עדיין מצווה לדון דווקא בבית הדין, אך כאשר אין היתכנות מותר כאמור לפנות לבתי המשפט (עי' אורח משפט, חו"מ כו, א). כן הדין ביחס לחברות בע"מ גדולות, כגון חברות ביטוח, שהסיכוי שיבואו לבית הדין קלוש מאד.
חשש נזק מידי
האם מותר לבקש צו ביניים בפני בית המשפט כדי להימנע מחשש להפסד מידי?
הרמב"ן (שו"ת רמב"ן סימן סג) כותב שבמקרה של חשש נזק מידי מותר לאדם להציל את עצמו, אם על-ידי ישראל ואם על-ידי גויים. כיון שמדובר בהגנה עצמית, אין בכך משום איסור פנייה לערכאות של גויים.
כמה פוסקים נקטו אפוא שניתן להשתמש בערכאות של גויים במקרים של הגנה עצמית מפני הפסד (עי' כנסת הגדולה עג) על-ידי בקשת צו מניעה, כאשר לא תהיה יעילות של צו מניעה מבית הדין. הרב משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות ח"ג, סימן תמ) מוסיף שיחד עם בקשת צו המניעה, יש להבהיר את הרצון לדון בתיק עצמו בפני בית הדין. במקום אחר (ח"ה, סימן שסב, ב) הוא כותב שגם לעניין זה יש ליטול רשות מבית הדין.
עניין טכניים
האיסור של התדיינות בפני ערכאות של גויים נאמר רק במקום התדיינות, כלומר כאשר יש סכסוך והתדיינות בין שני צדדים. אנו מחויבים על-פי הלכה לקחת את הסכסוך בפני בית דין של תורה, ולא למערכת שיפוטית אחרת. מכאן שכאשר לא מדובר בהתדיינות, אלא בעניין טכני או אדמיניסטרטיבי, לא יהיה איסור בפנייה לערכאות לטיפול בעניין.
כך, כאשר נדרשת פרוצדורה של בית המשפט כדי לשנות את השם הרשמי, כדי לקבל אזרחות, וכדומה, אין איסור של פתיחת הליכים בבית המשפט, ואין כל צורך לקבל לעניין זה היתר מבית הדין.
כן הדין אף לעניין אישור צו ירושה (צוואה) שאין עליו מחלוקת. כאשר יש מחלוקת בעניין הצוואה, חובה להביא את הנידון בפני בית הדין. מנגד, כאשר יש רק צורך באישור טכני של בית המשפט (כדי שהבנקים ישחררו את העיזבון, במקום שבית הדין אינו מוסמך לכך) אין מניעה מפנייה לבית המשפט.
יש מקרים, כגון תלונה על חריגות בנייה לרשות המקומית, פיצויים על נזקי תחבורה, רשלנות רפואית, ועוד, שבהם יש סיבוכים מיוחדים ביחס לפנייה למוסד המשפטי הרלוונטי. נשמר את הדיון במקרים אלו להזדמנות אחרת, בע"ה.
פסק-דין שלא לפי דין תורה
גם כאשר מותר לפנות לבית המשפט שאינו דן לפי ההלכה, או במקרים של הגנה עצמית, אין זה אומר שמותר לבעל דין לקבל סכום החורג מהסכום שהיה מקבל לפי דין התורה. כאשר אדם זוכה לפסק-דין בבית המשפט המעניק לו יותר ממה שהיה מקבל בדין תורה, פסקו רבים שאסור לו לקחת את כל הסכום, אלא יש לו להחזיר את מה שלא מגיע לו לפי דין תורה.
ביחס למי שפנה שלא כדין לערכאות כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ב, סימן רצ) מבואר שמי שמקבל תשלומים שלא כדין הרי הוא גזלן, ונפסל בכך לעדות. כן פסק רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשולחן ערוך (חושן משפט כו, א), וכן כתבו שאר פוסקים.
גם בנוגע למי שפנה לערכאות כדין, הסכימו רבים שהעיקרון עדיין תקף: אסור לאדם ליהנות שלא כדין מכספים שאינם מגיעים לו על-פי דין (עי' נתיבות המשפט כו, ג). בשו"ת אבני נזר (יורה דעה סימן קלג, ב) כתב שסירובו של הנתבע לבוא לבית הדין (וממילא ההיתר לפנות לערכאות) אינו מתיר את ממונו, ועדיין אסור לקבל את הפיצוי הגבוה מכפי שהיה מקבל לפי דין תורה.
בעניין זה יש לעתים קרובות סיבוכים שאינם קלים, וחשוב אפוא, גם לאחר קבלת רשות מבית הדין לפנות לערכאות, לשמור על קשר עם בית הדין, ולהתייעץ עם גורם מוסמך לעניין קבלת התשלומים מבית המשפט.
ויה"ר שנזכה בקרוב לראות בקיום "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה".
