טעם איסור הדלקת מכשיר חשמלי בשבת

שאלה:

שלום
הדלקת מכשיר חשמלי בשבת כגון מאדה או טלוויזיה וכו היא איסור אב מלאכה או תולדה

תשובה:

שלום וברכה

אעתיק לך ממאמרו של הגאון רבי אברהם צבי הכהן מרבני בית ההוראה, בענין זה:

איסור חשמל בשבת:

הפוסקים האחרונים דנו איזה איסור יש בסגירת מעגל חשמלי והפעלת מכשיר חשמלי בשבת. החזון איש (או”ח סי’ נ’ ס”ק ט’) לאחר שדן על מלאכת מבעיר ומבשל שיש בהדלקת נורת חשמל, כתב: “עוד יש בזה משום תיקון מנא, כיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות. וקרוב הדבר דזה בונה מן התורה, כעושה כלי. וכש”כ כאן שכל החוטים מחוברין לבית והו”ל כבונה במחובר, ואין כאן משום בנין בכלים, אלא דינו כמחובר דיש בו משום בנין וסתירה. אבל הכא אין נפקותא בזה, דאפילו בכלים כה”ג חשיב בונה”. עוד כתב שם: “ובפתיחת החשמל שמכניסים הזרם בחוטים חשיב לעולם כתקע. דאף אם תמצי לומר דקנה של סיידין אף בתקע אינו אלא מדרבנן, היינו דוקא בהרכבה של שני גשמים שאפשר לחשבן כשנים משתתפין בפעולה אחת, אין התקעה מכרעתן לגשם אחד, כל שפירוקן נחוץ לטיח של הנמוך. אבל תיקון צורה להגשם ונעשה ע”י זה שימוש, ודאי חשיב בונה, ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח”כ פוסקו. דהפסיקה היא מכאן ולהבא, והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם. ואחרי שההדלקה הוא בנין, הכיבוי הוא סותר”. עכ”ל.

מדברי החזון איש למדנו, שדעתו להחשיב הפעלת מכשיר חשמלי כבנין, מכח שלשה טעמים: א. הכנסת הזרם לחוט נחשבת כעשיית כלי[105]. ב. במכשיר המחובר לשקע שבקיר, נחשבת הפעלת המכשיר המכניסה זרם לחוט, לבנין במחובר, כי היא מחברת את החוט לקיר. ג. חיבור החוטים שעל ידו נסגר המעגל ומתאפשרת זרימת החשמל בחוטים, הוא חיבור חשוב, ואסור מן התורה כמו חיבור בתקיעה, שאסור מן התורה גם בכלים, כיון שבלי חיבור זה אי אפשר להכניס זרם לחוט. לדעת החזון איש חיבור בתקיעה אפילו לזמן קצר אסור מה”ת (דלא כדעת ש”ע הרב).

מו”מ החזון איש והגרש”ז אוירבך זצ”ל

הגרש”ז אוירבך זצ”ל השיג במכתבים לחזון איש על היסודות שחידש[106], והחזון איש השיב לו על השגותיו. הגרשז”א חזר והשיג, והחזון איש השיב שנית. הגרשז”א (במנחת שלמה ח”א ריש סי’ י”א) מסכם את מסקנת הויכוח כך: “מפני הכבוד והיראה שוב לא כתבתי כלום. והנני מעתיק בזה את שני המכתבים של בעל החזו”א זצ”ל כלשונם. ומוצא אני לנכון להקדים שאין אני מתכוין כלל להתווכח ולהשיב עליהם כי צדיקים במיתתם קרויים חיים ועוד גדולים הם במיתתם יותר מבחייהם, ואם בחייו יראתי מלהתווכח כ”ש עכשיו, רק אמרתי לבאר בארוכה אותם הדברים שכבר העירותי בקצרה כדי שהמעיינים יתנו אל לבם לעיין בזה, ואפשר שע”י משא ומתן כדרכה של תורה יתבררו ויתלבנו הדברים יותר”. להלן יובאו הנקודות העיקריות שעליהן נסוב הויכוח.

אם חיבור הזרם נחשב כעשיית כלי

על היסוד הראשון, שהכנסת הזרם לחוט נחשבת כעשיית כלי, השיג הגרשז”א (מנחת שלמה ח”ב סי’ י”ז ס”ק א’): “תיקון מנא הוא דוקא כשהתיקון הוא בר קיימא, ולא כשרגילים לחזור ולסותרו אחר השימוש”. כראיה הביא הגרשז”א את דברי ש”ע הרב (הנ”ל עמ’ 59), שאפילו תקיעה מותרת, אם דעתו לסתור אותה בו ביום. והוסיף הגרשז”א וטען: “ולא דמי לעריכת שעון, שיש אומרים שחייב חטאת, דשאני התם שהפסקת מהלכו לאו לרצון האדם הוא, ולפיכך חשיב קצת כקלקול, כיון שתפקידו של השעון להיותו תמיד הולך ולא עומד. משא”כ בכה”ג שרגילים תיכף אחר השימוש לסותרו, לא חשיב הכלי כמקולקל בשעה שהוא מפורק, וממילא לא חשיב כמתקן בשעה שמחזירו”.

על מה שהוסיף החזון איש לבאר, ש”תיקון צורה להגשם ונעשה ע”י זה שימוש, ודאי חשיב בונה”, והבין הגרשז”א שכוונתו היא, שהכנסת הזרם לחוט נחשבת לתיקון חשוב בחוט, השיג הגרשז”א, שלא מצינו שחימום ברזל נחשב לבנין (עיי”ש בדוגמאות שהביא, ואינן מצויות בזמננו).

על הטענה האחרונה[107] השיב החזון איש: “הענין תלוי בשיקול הדעת. חימום ברזל אינו מחדש טבע חדש בברזל, אלא החום שוכן לפי שעה בתוך הברזל והברזל מתמיד לגרשו. אבל חיבור חוט החשמל מעורר את כח החשמלי המוטבע בחוט עצמו, והוא מההרכבה המזגית שבשורש יצירתן, ושימוש זה תדירי, וההעמדה על מתכונתה ע”י החיבור, שנעשה החוט המופסק גוף אחד עם מכונת החשמל, חוששים בו משום בונה… דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה”.

הגרשז”א חזר והשיג (שם ס”ק ב’): “נלענ”ד, דכמו שחימום ברזל אינו נקרא טבע חדש בברזל, אע”פ שבשורש יצירתו הברזל ודאי מורכב אף מיסוד האש, מ”מ הואיל והחום שוכן בו רק לפי שעה והברזל עצמו מתמיד לגרשו, אין זה נקרא טבע חדש. כך הוא גם בחשמל. אותו מיעוט החשמל שיש בו בחוט מתולדתו, אינו מסייע כלום להתהוות החום והאור (רק צריכים לסוג זה שמוכן מטבעו לקבל את הזרם ולהוליכו), וכידוע שאף אם נשחרר את החוט משני סוגי החשמל הנמצאים בו, ג”כ יתחמם ויאיר ע”י הזרם שמקבל מן החוץ, לא פחות מחוט אחר. ולכן איני מבין כלל את דברי רבינו…דהתינח אם החיבור היה מעורר את החום הטבעי שבתוך החוט, עד כדי כך שהיה הולך ומאיר מאיליו, שפיר מצינן לומר, דתיקון כזה חשיב כמו ממות לחיים, והוי בונה אף אם רגילים לעשות כן רק לשעה מועטת. אבל למעשה אינו כן, ולולי גלגל המגנט שמסתובב כל הזמן ע”י כח של מים נופלים או קיטור, לא היה החוט מאיר כלל וכלל…דלא חשיב בונה אא”כ הבנין יכול עכ”פ להתקיים מאליו, משא”כ אם צריכים כל הזמן לאחוז בו, אין זה חשיב בונה. והכי נמי גם כאן, אילו במקום המכונה האוטומטית היה עומד אדם שמסובב כל הזמן את הגלגל, ודאי שגם רבינו סובר שהפותח אינו חשיב כלל כבונה, כיון שכל האור נעשה רק ע”י האיש ההוא, וא”כ כך לי הדבר אם נעשה ע”י קיטור או ע”י אדם”.

על השגה זו חזר החזון איש והשיב: “אמנם, יש עוד מקום לומר, דגם חוט החשמל שנעשה ע”י כח הקבלה שלו, שבגמי אין בו כח זה, והברזל יש בו כח הקבלה, וכל זמן שאינו מחובר, אין לאדם חפץ והנאה בכח האצור בו, וכשמחברו נעשה בידו של אדם כלי שימוש, ואין נפקותא אם הברזל פועל או קרקע עולם, שענין המלאכות הוא נידון לפי טבעות בני אדם בשימושן, והרי בחיבורו החוט בכשרון הטבעי הועמד לשרותו של האדם, וחשיב תיקון מנא, וכח הקבלה הוא טבוע ותמידי, הוא עצם מעצמו ושמח בו ואינו מגרשו לעולם, ולא עוד אלא שהחוט נותן חלקו בזרם. ואפשר שכח הקבלה הוא דוקא ע”י זרם שלו המשותף, ודוקא בחוט החשמלי, שאין כל הגשמים ראויים לכך. אבל קבלת חום כל הגשמים שבעולם מקבלים חום, ואף הנשרפין כשהן בקדירה”.

כלומר, שזרם החשמל משנה את מהותו של החוט, והופך אותו ראוי לשימוש האדם, והפיכת דבר לראוי לשימוש האדם נחשבת לתיקון כלי, אבל חימום ברזל אינו שינוי מהותי בברזל, ולכן חימום ברזל אינו נחשב לתיקון כלי.

החזון איש הוסיף ביאור לסברתו, שיש חילוק בין חימום ברזל, ובין הכנסת זרם לחוט, וכתב: “ובכלל דעת בני האדם מכרעת במלאכה, ושימוש פשוט לאו מנא הוא. וכל הגשמים הקרירות והחום הם עצם התיאור שלהם, דאם הם באויר הקר הם מוסיפים להתקרר, ואם הם תחת השמש יתחממו, ומהם שנעשים יד סולדת, אבל דבר הנעשה ע”י הרכבת בני אדם בחכמה ובכשרון זהו ענין בנין שהיה במשכן וחשיבא מלאכה. ודוקא אם מכונת החשמל מסתובבת עכשו בלי בעל בחירה והוי סיבוב החשמל כטבע העולם כרוח מצויה, אבל אם האדם מסבב אין כאן בונה מצד החיבור, דמעשה בעל בחירה חשיב נולד, ועדיין אין החיבור פועל כלום, וכן אין להמסבב דין בונה על החיבור, שהרי לא חיבר”.

הגרשז”א (בשו”ת מנחת שלמה ח”א ריש סי’ י”א) האריך עוד לתמוה על דברי החזון איש, שהכנסת הזרם לחוט נחשבת לשינוי מהותי בחוט וסיכם: “קיצורו של דבר הוא… לחיצה בכפתור שעושין בקל חיש מהר הרבה פעמים בכל יום, מסתבר לכאורה דאין זה קרוי לא בונה ולא מכה בפטיש, רק חשיב כנותן מעבר לזרם כדי שיתן כח להאיר, ומעשהו הוא כמי שנותן מעבר לשמן לעלות לראש הפתילה, או כנותן כח לסובב ולהניע גלגל ע”י קפיץ או ע”י אויר, אשר כתבנו (הו”ד לעיל עמ’ 69), דהואיל ולא נעשה שום מלאכה, מסתבר דמותר”.

עוד העיר הגרשז”א (שו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ ט’ ד”ה ברם), שגם לפי סברת החזון איש יש להקל במכשירים שאינם אמורים לפעול כל הזמן, כמו מאוורר – “נראה דחבור מאוורר ומקרר עם הזרם בשבת קיל טפי מעריכת שעון ולכאורה אין בו שום איסור, כיון שכך תשמישם תדיר, שאין מכניסים בהם את הזרם כי אם בשעה שרוצים להשתמש בהם ואח”כ תיכף מפסיקים את החבור. ואדרבה מאוורר כזה שאי אפשר לסוגרו ולעכב תנועתו והוא הולך וסובב כל הזמן, אין לך קלקול גדול מזה. וכיון שכן שפיר מסתבר, דהואיל ואם היה המאוורר מתוקן על אופן זה שתנועתו נעשית לא ע”י זרם כי אם בעזרת קפיץ, מסתבר שהיה מותר לעשותו גם בשבת אף להאוסרים עריכת שעון, משום דכמו שרשאי כל אדם להקר את עצמו ע”י תנופות מפוח שמנענע אותו הנה והנה, כך הוא רשאי לגרום תנועה זו ע”י מתיחת קפיץ הואיל והמתיחות אינה נשארת בו קבוע לעולם…וא”כ מהיכ”ת יהא אסור להפעיל את המאוורר או את המקרר ע”י זרם חשמלי שגורם תנועתו, כיון דבהכנסת הזרם סברא היא דחשיב רק כמשתמש ולא כמתקן”[108].

אם סגירת המעגל החשמלי נחשבת כתקיעה

על היסוד השלישי השיג הגרשז”א (מנחת שלמה ח”ב סי’ כ”ה): “מה שכתב דהכנסת הזרם חשיב כתקע, לענ”ד צ”ע, דעיקר טעמא דתוקע חייב הוא מפני שאם תוקע ביתדות ומסמרים אין זה עראי אלא קבע. משא”כ בנד”ד, כיון שגם לשעה מועטת עושין כן, ואין שום חילוק פותח החשמל לזמן מרובה [או] לזמן מועט, וגם אין צריך כלל לגבורה ואומנות, א”כ מנלן לומר דחשיב כתוקע”.

החזון איש חזר וכתב שיש לאסור – “משום הרכב הפרקים זה עם זה, ולא מהני כאן היתר רפוי, כיון דזרם החשמלי מחברם שהוא בבחינת תקע” (והיינו כמו שביאר בספר חזון איש, הו”ד לעיל עמ’ 77, שתיקון צורה להגשם נחשב לתקיעה, אף שאינו ע”י יתדות ומסמרים). והוסיף החזון איש להשיג על מה שכתב הגרשז”א (כשיטת ש”ע הרב שהובאה לעיל עמ’ 63), שתקיעה לזמן קצר מותרת: “היתר של עראי, אינו במלאכה[109], כמו שהתופר ע”מ לקרוע חוטי התפירה, ולחזור ולתפור, ולחזור ולקרוע, לא מקרי שימוש אלא עושה מלאכה, ולכן קנה של סיידין ומטה של טרסיים אסור לתקוע, דכיון דתקיעה צורתה מלאכה לא מהני מה שאינה לזמן מרובה. ולא דמי לדלת וכיסוי כלים שכל עיקרן להתחלפות מסתימה לפתיחה ומפתיחה לסתימה[110], אבל שימוש החשמל הוא בחיבור, וההפסק הוא משום חשבון תשלומין וכיו”ב דבר צדדי”.

במכתבו השני הוסיף החזון איש: “הנידון שדנו עליו… משום שהכפתור רפוי, ועומד לפתוח ולנעול, ובזה יש מקום לומר, שאם עושה כן בשעה שהחשמל בשימושו, ובחיבורו כבר נעשה קבלת הזרם, זה בנין חשוב והוי כתוקע את הפרקים, וכמו שכתוב במכתבי הקדום…וכאן בסיבוב הכפתור יש בו משום העמדת מנורה בתקע”.

הגרשז”א (מנחת שלמה ח”א סי’ י”א סס”ק ד’) חזר והשיג על סברת החזון איש, שחיבור זרם החשמל נחשב כתקיעה: “מנין שהכנסת זרם חשיב כתקע, כי נראה דדוקא תוקע עץ בעץ ע”י מסמר או בעץ עצמו עד שנתאחד, רק זה חשיב בונה, אבל לא כשהאיחוד הוא רק כדי שיוכל לזרום והוא רפוי ועומד תדיר לפתוח ולסגור, דשפיר חשיב כמפרק ומחזיר ולא כתקע. ודוקא אם מכניס פקק בטחון שנשאר שם תמיד, שפיר חשיב בונה, אבל לא בחלק זה של הכפתור שהוא עשוי תדיר לפתוח ולסגור, ואינו אלא כדי ליתן מעבר או לחסום מעבר. ועיין גם בפסקי הרי”ד בסופ”ג דמס’ שבת שכתב אהא דאם תקע חייב חטאת “פי’ שהתקיעה מעשה אומן הוא”, וכן כתב שם אהא דרב שמואל דמחייבי חטאת במטה של טרסיים “כגון שתקע הוא, דאע”ג דאין בנין בכלים, הני מילי כשאינו צריך מעשה אומן, אבל אם הוא צריך מעשה אומן, יש בנין בכלים”. הרי מבואר, דחיובא דתקע היינו דוקא בכה”ג דחשיב כמעשה אומן”.

סברות נוספות לאיסור ולהיתר

עוד הוסיף הגרשז”א (שם ס”ק ה’) וכתב: “גם נראה, שאין הכנסת זרם דומה לנותן מוכין בתחלה לתוך הכסת, שאמרו בגמ’ שבת מ”ח ע”א דאסור, וי”א שאסור מה”ת, או כמכניס אויר תוך כדור בשבת, אשר שמעתי שיש חוששין שגם זה דומה למוכין בתחלה (לענ”ד נראה דאע”ג שהאויר הוא אחר ולא זה שהיה תחלה בכדור מ”מ אין זה חשיב כנותן בתחלה אלא כחוזר ומכניס ממש אותו האויר שהיה בו מקודם). דשאני התם שמבטל את המוכין ורוצה להשאיר אותם שם, ולכן אסור, כי ע”י המוכין נהפך הסדין להיות כר או כסת, וכמו”כ ע”י האויר נשתנה עור פשוט להקרא בשם כדור (אם דעתו שהאויר ישאר שם), אבל לא כשעשוי להוציא ולהכניס תדיר (צ”ע אם גם בזה שרגילים תדיר לפרק ע”י הוצאת האויר ולחזור ולנפחו ע”י הכנסת אויר אם גם בזה שייך מה שכתב החזו”א “ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח”כ פוסקו דהפסיקה היא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם”), וה”נ גם כאן, במעגל של חוטים אשר רגילים תדיר להפעיל זרם או להפסיק. ואדרבה כיון דחזינן בהחזרת מוכין לתוך הכסת, דאף שנעשה שינוי גדול מאד בזה שסדין נהפך ממש לכר, ואפי”ה הואיל וכבר היו בו מוכין מקודם, אמרינן דשפיר נשאר עליו שם כר, גם לאחר שנפלו ממנו המוכין, ואינו חשיב כעושה כלי מחדש, וכמו”ש גם האבנ”ז בחלק או”ח סוף סי’ רכ”ד, ה”נ גם כאן, מסתבר דחשיב רק כמחזיר מוכין ולא כנותן בתחלה, ובפרט שהחשמל רק זורם ומסובב וגרע ממוכין שהם עצמם גוף הכר.

עוד צידד הגרשז”א מטעם אחר (שם בסוף התשובה), שאין להחשיב הפעלת מכשיר חשמלי כבונה: “גם חושבני, דכמו שמותר להדיח כלים בשבת, וכן המכבס כסותו בשבת (עיין פמ”ג בפתיחה לא”א ריש סי’ ש”כ ובתהל”ד שם ס”ק י”ז) וסוחט ממנו את המים או מפלה כליו וראשו אינו חשיב כבורר, ולא דמי לשורה כרשינין או מציף עליהם מים להסיר מהם הפסולת דשפיר חשיב בורר, והיינו דהואיל ורגילין תדיר ללכלך ולהדיח, אין זה קרוי בשם בורר אלא כמנקה כליו ובגדיו (גם מה שמותר לברור אוכל מפסולת או לחתוך ירק כדי לאכול מיד, היינו נמי מפני שהוא נקרא בשם אוכל ולא בורר או טוחן, אע”ג שעושה ממש מלאכת בורר וטוחן, ועיין גם בשלטי הגבורים סוף פט”ו משבת שכתב לענין קניבת ירק, דהדחת ירק שרי אבל לא להסיר העלין המעופשין מן הירקות דאסור משום בורר, הוסיף לומר “וקורין אותו (הנשים) להדיא ברירה, שאומרים ביררנו הירק” עכ”ל), וכן השובר עץ או חרס לא חשיב כקורע כיון שהוא נקרא שובר ולא קורע. הרי חזינן שאף במלאכות דאורייתא אזלינן נמי בתר שמא. וכיון שכן נלענ”ד, דה”ה נמי שפתיחת מעגל וסגירה נקראת רק בשם שימוש, ואינם קרויים כלל בלשון בני אדם בשם בונה וסותר”.

סגירת מעגל חשמלי בשעה שאין זרם

הגרשז”א כותב (במנחת שלמה ח”א סי’ י”א ס”ק א’): “הנה במכתבו הראשון כתב (החזון איש) – “וההעמדה על מתכונתה ע”י החיבור שנעשה החוט המופסק גוף אחד עם מכונת החשמל, חוששים בו משום בונה”. גם כתב “דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה”. ובמכתבו השני גם כתב. “יש מקום לומר שאם עושה כן בשעה שהחשמל בשימושו, ובחיבורו כבר נעשה קבלת הזרם, זה בנין חשוב והוי כתוקע את הפרקים”. ונראה שמכל אלה הדברים משמע, שאינו חושש לחושבו כבונה, אלא כשנעשה מיד גוף אחד עם מכונת החשמל, והזרם מתחיל תיכף לזרום עם הלחיצה בכפתור, דרק אז חשיב כשינוי צורה כשנשתנה ממות לחיים, וחשיב כבונה. משא”כ אם לוחץ על הכפתור לסגור מעגל בשעה שאין זרם, אע”ג שמכונת החשמל שבתחנת הכח פועלת והזרם עתיד ודאי לבוא לאחר זמן, ע”י שעון שישלים לסגור כל המעגל, מ”מ כיון דבשעה זו עדיין לא נסגר לגמרי המעגל, אינו חשיב בונה. שהרי פעולת הלחיצה בכפתור מצד עצמה חשיב ודאי כדבר רפוי שרגילין תדיר לפתוח ולסגור, שמותר אפי’ במחובר. ולכן אף שהזרם עתיד ודאי לבוא אח”כ ע”י השעון, מ”מ אין זה אלא גרמא. ואף שע”י הלחיצה הוא מכשיר את המנורה שתהא ראויה להדלק אח”כ ע”י השעון, מ”מ הואיל ורגילין תדיר ללחוץ על הכפתור, חשיב בההיא שעתא שאין בו זרם כפתח שעומד לפתוח ולסגור דלא חשיב בונה. ואין לומר דכיון שסובר שהזרם חשיב כתקע, שייך לגזור גם בזה שמא יתקע בשעה שיש זרם, ויהא אסור עכ”פ מדרבנן, דנראה שחוששין רק לשמא יתקע, אבל לא לשמע יבעיר בשבת. ולכן כמדומה לי שאין הדברים שבשני המכתבים מתאימים עם מה שאומרים בשמו, שגם הלוחץ על כפתור בשעה שאין עדיין זרם, כדי שידלק אח”כ, או להיפך כדי למנוע אח”כ מהדלקה. ג”כ חשיב תיכף כבונה או סותר. ואין לומר כיון דלשיטתיה הרי עומד תמיד הכפתור הזה לבנין וסתירה, לכן שפיר חשיב כבונה גם בשעה שאין עדיין זרם, הואיל וע”י זה הוא ערוך ומתוקן להדלק אח”כ מאליו, דודאי לא מסתבר לומר כן. ועיין גם במהר”ם שיק חלק או”ח סי’ קנ”ז שנשאל לענין שעון שיכולים להעריך אותו שיעורר וגם ידליק לאחר זמן נר ומסתפק שם אי חשיב בכה”ג כחיציו או רק גרמא, וכתב שתלוי בב’ תירוצים בתוס’ עיי”ש, ולא העלה כלל על דעתו לחוש בזה למלאכת בונה.

ולפי”ז צ”ע למעשה במי ששכח בערב שבת להוציא את הנורה שבתוך המקרר, דאפשר שמותר להוציא את התקע שמחבר את המקרר לזרם החשמל בשעה שהמקרר נח ואינו עובד, כיון דבשעה זו המעגל בלא”ה פתוח. וכיון שגם התקע הוא דבר שרגילין לפעמים בימות החול להוציאו ולהחזירו, אפשר דאין זה חשיב כסותר, כיון דליכא השתא שום בנין”[111].

הגברת והחלשת זרם

יש מקום לעיון, האם לפי דברי החזון איש, שחיבור חוטי חשמל היוצר מעגל חשמלי נחשב לבנין, משום שזרימת החשמל בתוך החוטים מחשיבה את החיבור כתקיעה, יש לאסור להגביר את עצמת הזרם, כשם שאסור להוסיף על בנין קיים, ולהוסיף חיזוק לחיבור בתקיעה של חלקי כלי, או שכוונת החזון איש לאסור רק את עצם החיבור בין החוטים עצמם, אלא שחשיבות החיבור היא בזה, שעל ידה “מתעורר החוט ממות לחיים”, וממילא נחשבת הצמדת החוטים לחיבור חשוב כמו תקיעה. אבל  לאחר שהחוטים (או המגעים) מחוברים כבר זל”ז, החלשתו או הגברתו של הזרם אינה משנה לעצם החיבור בין החוטים, וממילא אין כאן כלל פעולה של בנין.

בשו”ת מנחת שלמה (סוף סי’ י”ב) כתב: “יתכן שאף אם ננקוט כדעת החזו”א, דסגירת מעגל חשיב בונה ופתיחתו כסותר, מ”מ בנד”ד שהוא רק מוסיף זרם או ממעט זרם, אפשר דאינו חשיב לא בונה ולא סותר”.

אבל הגר”נ קרליץ שליט”א (הו”ד בנספח בסוף ספר קצות השבת) נשאל, אם מותר להזיז מאורר בשבת, אם ע”י כך משנה את צריכת החשמל, והשיב שיש לאסור משום מוסיף על הבנין.

מקורות:

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל