הרב יגאל גרוס
פתיחה
בפרשת השבוע מספרת התורה, על מלחמת בני ישראל במדיין. לאחר הניצחון, ציווה משה להעביר את כל כלי המתכות באש, ולטהר אותם במים. הגמרא בעבודה זרה (עה ע"ב) לומדת מכך, שמשה ציווה לטהר את הכלים במים בנוסף להעברתם באש, שיש חובה לטבול כלים שנקנו מגוי, ובלשונה:
"הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל, ללבן באור – ילבן באור. תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי (= מניין)? אמר רבא, דאמר קרא: 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר', הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת (= התורה הוסיפה טהרה נוספת, שהיא טבילת כלי חדש בארבעים סאה)."
א. כפי שכתבו הראשונים, לא מטבילים כלים בגלל שבלוע בהם איסור, אלא כדי להוציאם מרשות הגוי ולהעבירם לרשות ישראל. בעקבות כך נקטו הראבי"ה (פסחים תסד) והמהר"ח אור זרוע (סי' סא), שאמנם יש מצווה להטביל את הכלי (ולדעת רוב הראשונים מצווה מדאורייתא), אך אין איסור לאכול ולשתות בכלי חדש לא טבול, שהרי הוא לא פולט מאכלות אסורות.
ב. הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, ג) והשאילתות (מטות קלז) חלקו וסברו, שאסור להשתמש בכלי לא טבול, ובטעם הדבר נימקו, שכיוון שהקב"ה ציווה לטובלו – ממילא אסור לאכול באותו הכלי עד שתתבצע המצווה, וכך פסקו גם השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד קכ, ח). אמנם, כיוון שגם הם מודים שאחרי הכל אין הכלי פולט מאכל אסור, בדיעבד מי שבישל בכלי לא טבול – האוכל מותר באכילה.
בעקבות העיסוק בדיני טבילת כלים, נעסוק השבוע בחלק מהלכות טבילת כלים (להשלמת הנושא, עיין בדף למטות – מסעי שנה ג'), ובפרט בשאלות: האם מותר לאדם לאכול במסעדה, בית מלון ואולמות שהכלים שם לא טבולים, והאם מותר לאכול בבית של אדם פרטי כאשר הכלים לא טבולים. כדי לענות על אותן השאלות, יש לפתוח קודם כל בשאלה אלו כלים צריכים טבילה.
אלו כלים צריכים טבילה
א. כאשר התורה (פרק לא, כב) התייחסה לכלים הצריכים טבילה, היא ציינה רק מתכות, זהב, כסף, בדיל וכדומה. הגמרא בעבודה זרה (עה ע"ב) הרחיבה את דין התורה ופסקה, שגם כלי זכוכית זקוקים לטבילה מדרבנן (לרוב האחרונים), מכיוון שהרכבם דומה לכלי מתכת – גם אותם אפשר להתיך וליצור כלי מחדש, ובלשון הגמרא:
"רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים (= רב יצחק קנה מגוי כלי העשוי מאדמה), סבר להטבילה, אמר לו ההוא רבנן ורבי יעקב שמו, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן (= פירש לי רבי יוחנן): כלי מתכות אמורין בפרשה (מטבילים רק כלי ממתכת). אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו[1]."
ב. אם כך, לכאורה היה מקום להטביל גם כלי פלסטיק, שהרי גם אותם אפשר להתיך וליצור כלי מחדש, ואכן יש שנקטו שצריך לטובלם ללא ברכה (מנחת יצחק ג, עו). למעשה רוב ככל הפוסקים נקטו שאין חובה להטביל כלי פלסטיק, או משום שהם נחשבים ככלי אבן שלא צריכים טבילה (ציץ אליעזר ז, לז), או משום שחז"ל גזרו רק על כלי זכוכית (מלמד להועיל יו"ד ב, מט).
כלים חד פעמיים
שאלה נוספת שנחלקו בה הפוסקים היא, האם כלים לשימוש חד פעמי חייבים בטבילה. ברור שכלי פלסטיק חד פעמים פטורים מטבילה, שהרי כפי שראינו אפילו כלי פלסטיק רב פעמים פטורים מטבילה. השאלה התמקדה בכלי מתכת או אלומיניום חד פעמיים שעשה אותם גוי, שבגלל היותם ממתכת לכאורה חייבים בטבילה, אך ייתכן שדינם שונה בגלל היותם חד פעמיים:
א. כפי שראינו בפעם אחרת (מטות מסעי שנה ג'), נחלקו האחרונים בשאלה האם יש להשוות בין דיני כלי בטומאה וטהרה לדיני כלים בהלכות טבילת כלים. החלקת יעקב (ג, קטו) נקט שיש להשוות וכדעת החיי אדם, ומשום כך פסק שכלים חד פעמיים פטורים מטבילה, מכיוון שהמשנה בכלים (טז, ה) נוקטת שכלים חד פעמיים אינם נטמאים, כיוון שאינם נחשבים כלים.
המנחת יצחק (ה, לב) גם צעד בשיטה זו וכתב, שגם לדעת החתם סופר החולק על החיי אדם וסובר שאין להשוות בין דיני טומאה לדיני טבילת כלים – אין להטביל כלים חד פעמיים. בטעם הדבר נימק, שכלי נחשב כלי רק כאשר הוא ראוי להיות קבוע, וכלים חד פעמיים (על אף שאפשר להשתמש בהם מספר פעמים) אינם ראויים לכלי קבע, וכן כתב גם הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד ג, כג) שהביא ראייה לדבריו מדברי הרמב"ם (כלים פרק ב) הפוסק, שכלים העשויים מדלעת יבשה אינם נחשבים כלים.
ב. המשנה הלכות (ז, קיא) חלק וכתב, שגם כלים אלו חייבים בטבילה. הוא הסכים אמנם עם המנחת יצחק והרב משה פיינשטיין שכלי חד פעמי פטור מטבילה, אבל חלק וסבר שהכלים חד פעמיים שאנו משתמשים בהם אינם נחשבים חד פעמיים – שהרי מעיקר הדין אפשר להשתמש בהם מספר פעמים, והעובדה שזורקים אותם לפח אינה מהווה מדד.
ג. דעה שלישית היא דעתו של הרב עובדיה (חזו"ע שבת ב, עמ' נד), שפסק שיש לטובלם בלא ברכה. בטעם הדבר נימק, שמכיוון שבהלכות שבת פוסקים כסברתו של הציץ אליעזר שכלי חד פעמי נחשב מספיק משמעותי לקדש עליו – דינו ככלי ויש לטובלו. אמנם, מכיוון שכפי שראינו לדעת חלק מהפוסקים אין צורך לטובלו, יש לטבול בלא ברכה וכך יוצאים מידי ספק (ועיין הערה[2]).
כלי סעודה
אם כן כפי שראינו בפתיחה, הסיבה שטובלים כלים היא לא בגלל המאכלות אסורות והחשש שיפלט מהם איסור, אלא בגלל גזירת הכתוב, או בגלל שהם עוברים מקדושת ישראל לגוי. לכאורה לפי הסבר זה, גם אדם הקונה מכונית מגוי היה צריך להטביל אותה! שהרי הטבילה אינה בגלל שבלוע איסור בכלי, אלא בגלל עצם המעבר מרשות הגוי לרשות היהודי.
הגמרא (עבודה זרה עה ע"ב) עמדה על שאלה זו, דחתה אותה וכתבה, שרק כלים שמשמשים בהם לצורך הסעודה ונוגעים במאכל עצמו (ובניגוד לכיריים למשל) חייבים בטבילה. בטעם הדבר נימק רש"י (שם ד"ה כל), שכתוב בתורה 'כל אשר יבוא באש', ובדרך כלל כלי סעודה הם אלו שבאים באש, ובלשונו של ספר טבילת כלים (א, א):
"כלי סעודה לאכילה ולשתייה (צלחות, כוסות, סכו"ם וכדומה), או כלי בישול טיגון אפייה והכנת צרכי סעודה, אפילו אין מביאים אותם לשולחן לאכול ולשתות בהם, שנעשו על ידי גוי או נקנו ממנו אף שנעשו על ידי ישראל – צריך להטבילם במקווה או במעיין של ארבעים סאה."
יש להוסיף, שכאשר הכלי נוגע במאכל והוא אינו ראוי לאכילה, מכיוון שהוא צריך תיקון נוסף (למשל כמו מערוך מברזל, שיש לאפות את העיסה לאחר שלשים אותה), כתבו רבים שיש לטובלם ללא ברכה. הסיבה לכך היא, שלמעשה ישנם פוסקים רבים שסוברים שכלל אין צריך לטבול כלים אלו (דעת האיסור והיתר המובאת בשולחן ערוך ועוד) ולכן למעשה יש לטובלם, אך ללא ברכה כדי לחוש לדעת החולקים (להרחבה עיין בדף למטות מסעי שנה ג').
כלי סחורה
עד כה עסקנו בכלים פרטיים שיש לאדם בבית, שחלקם יש להטביל וחלקם לא. נחלקו הפוסקים בשאלה, מה דינם של כלים המשמשים לצרכים מסחרים, כמו כלים במסעדות, בתי מלון, חתונות וכדומה – השאלה התעוררה בעקבות הבית יוסף שכתב בשם המהר"י בי רב, שסוחר יהודי שקנה כלים מגוי בשביל למוכרם, לא צריך להטביל אותם:
א. חלק מהאחרונים הבינו מדבריו, שגם כלים שנמצאים במסעדה וכדומה אין צורך להטבילם, משום שבעל המסעדה משתמש בהם לצרכי מסחר ולא לשימוש אישי. כך פסקו הרב שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, הכשר כלים, כב), הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד) ועוד. כך כתב גם הדרכי תשובה (יו"ד קכ, ע), שהסביר על פי היתר זה את מנהגם של סוחרי מקומו לא להטביל את כליהם:
"ייתכן גם כן מה שאנו רואין בגלילותינו, שיש כמה אנשים שמסחרם במי מינראל, דהיינו שיש להם באר שנובע מים חמוצים וטובים, והם ממלאים בכל יום כמה אלפים צלוחיות מים ומוכרים לעיירות הקרובות והרחוקות, ומעולם לא עלה כל דעת שום רב בגלילותינו לצוות לאותן הסוחרים שיטבלו הצלוחיות כדין כלי שתיה."
ב. אמנם יש לתמוה על היתר זה, שהרי הבית יוסף דיבר ביהודי שקונה כלים מגוי על מנת למכור אותם לאיש אחר, ולא שהוא משתמש בהם להאכיל אנשים, ואכן יש לא מעט פוסקים שאסרו להשתמש במסעדה או בחתונות בכלי לא טבול, וביניהם החזון איש (שמועה בשמו בספר הכשרות ד, ז), הרב וואזנר (מבית לוי עמ' מח) הרב אשר וייס (מנחת אשר מטות) ועוד.
ג. שיטה שלישית בשאלה זו, היא שיטתו של הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי' סח) שחידש, שמצד אחד נקט שכלים במסעדה לא מוגדרים ככלי סעודה הפטורים מטבילה וכפי שטענו הרב וואנזר והרב אשר וייס, אבל מצד שני בכל זאת פסק שאורח הבא לאכול במקומות אלו יכול לאכול וכדעת הרב עובדיה.
בטעם הדבר נימק, שאין איסור לאכול בכלי לא טבול, אלא שהאוכל בכלים אלו מבטל מצווה. בעקבות כך יוצא, שרק מי שהכלי שייך לו ויכול לטובלו מבטל מצווה (בעל המסעדה או המלון בסוגייתנו), אבל שאר בני אדם המתארחים שאינם יכולים לטבול ולכן המצווה אינה מוטלת עליהם הם לא מבטלים מצווה, וממילא מותר להם לאכול בכלים אלו (ועיין בבית יוסף או"ח סי' יג לחילוק דומה).
אכילה בכלי פרטי לא טבול
שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים בעקבות המחלוקת בכלי סחורה, היא השאלה האם מותר לאכול בבית פרטי של אדם שאינו טובל את כליו. ברור שהפוסקים המוזכרים לעיל שאוסרים לאכול במסעדה בכלי לא טבול, יאסרו גם לאכול בבית פרטי. אמנם, אפילו חלק מהפוסקים כמו הרב עובדיה שהתירו לאכול במסעדה בכלי לא טבול – לא התירו לאכול בכלי לא טבול בביתו של אדם.
א. מה טעם הדבר? כפי שראינו הסיבה שהתירו חלק מהפוסקים לאכול במסעדה ובחתונות היא, שהכלים במקומות אלו מוגדרים ככלי סחורה שלדעתם פטורים מטבילה. בבית פרטי לעומת זאת נימוק זה לא קיים שהרי הם שייכים לאדם פרטי ולא לעסק, ולכן ההיתר הנ"ל אינו שייך במקרה זה, ובלשונו של הרב עובדיה (יחוה דעת שם):
"בסיכום: מותר לאכול ולשתות בקיוסק או במסעדה ובבתי הארחה כשרים אפילו כשיודעים בבירור שכלי הסעודה שמשתמשים בהם לא הוטבלו כהלכה. אולם המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתייה."
ב. למרות שההיתר של כלי סחורה אינו שייך בבית פרטי, יש פוסקים שהתירו גם בבית פרטי לאכול בכלים לא טבולים. שכן לדעת הגרש"ז אויערבך, הסיבה שמותר לאכול במסעדה בכלי לא טבול היא, שהמצווה לטבול מוטלת על בעל המסעדה. גם כאשר אוכלים בבית פרטי השייך לאדם אחר סברא זו נכונה, והמצווה לטבול מוטלת על בעל הבית והאורח יוכל לאכול ללא טבילה.
יש לציין שגישה זו חריגה בפוסקים, כך שקשה לסמוך עליה, ורק בכלי זכוכית (ובניגוד לכלי מתכות) שהחובה לטובלם להרבה פוסקים היא מדרבנן, יש יותר מקום להקל ולאכול בכלי לא טבול במקום שיש חשש לפגיעה בבריות וכדומה.
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]…
[1] נחלקו האמוראים בדינם של כלי חרס (הפטורים מטבילה), שמצופים בזכוכית, וכפי שמצוי בכוסות רבים היום. יש אמורא שכתב שהם פטורים מטבילה, כיוון שאחרי הכל הם התחילו ככלי חרס הפטור מטבילה, והזכוכית בטילה לחרס. יש אמורא שחלק וכתב, שמכיוון שאחרי הכל מצפים אותם בדבר החייב טבילה, הוא חייב טבילה, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (קכ, א, ואם מצופים רק מצד אחד, יש לטבול בלי ברכה).
[2] במקום אחר (כי תשא שנה ב) ראינו מחלוקת דומה, ביחס לשברי כלים בשבת שדינם מוקצה. דעת הגרש"ז אויערבך, שכלים חד פעמיים לאחר השימוש נחשבים שברי כלים, מכיוון שבפועל לא משתמשים בהם שוב (וכסברת הרב משה פיינשטיין כאן). לעומת זאת דעת הרב קרליץ, שכלים אלו אינם נחשבים מוקצה, והעובדה שלא משתמשים בהם שוב בגלל שיש שפע אינה הופכת אותם למוקצה (וכסברת המשנה הלכות כאן)
[3] מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? [email protected]
